היהודים צריכים להתעורר ולהבין שהם כבר לא העם הנרדף

הכל בגלל השואה. כן כן, הבחירות האלה חשפו את עומק ה"שריטה" שעדיין מצלקת את רוב היהודים בארץ. נתניהו הסתבר כ״רועה״ אומה טוב, שידע איזה עדר כבשים הוא מגדל כבר עשרים שנה. זהו עדר מפוחד וממושמע, שמעביר מדור לדור את תחושת הנרדפות והשנאה ליהודים בעולם.

זהו עדר שרועד מפחד מזרים ומרשה לעצמו לעשות כל דבר בשם צרכי ההישרדות והביטחון הקדוש: כיבוש, רצח, מעצרים, הריסת בתים, שליטה באדם ובאדמה – הכל מותר. גם אם חברי העדר כבר מאכלסים התנחלויות מפוארות ומשוריינות, וגם אחרי בניית גדרות והפרדות ומצלמות אבטחה בכל פינה, הם עדיין נשארים אותם ניצולי השואה, קורבנות הגירוש הגדול לבבל, ונושאים את המטען הזה לכל החיים. העדר נשלט על ידי ממסד שמנציח בכוח, מנפח ומתבל את סיפור העם הנרדף: העם שהקים מדינה קטנטונת במזרח התיכון, כי אלוהים נתן לו את הזכות, ובסך הכול מבקש לחיות בשקט.

מערכת הבחירות הזאת העמיקה את האמונה, שהדחקתי כנראה, שהתסביך הזה הוא אולי בלתי פתיר. חשבתי שכל אלו שלעגו לנתניהו ולנאום פצצת האטום האיראנית שלו הם אנשים שהחלימו כבר, ושרצו להיפטר מעול התחושה המעיקה ש״כל העולם נגדנו״, ״כולם אנטישמים״ – אבל הסתבר שלא. לא השתררו.

להיפך. הימין הקיצוני הצליח לשפר ולשכלל את רמת הרגישות לתסביך כך שתכלול גם דאעש, חמאס, האזרחים הערבים, עמותות השמאל ועוד. ראש ממשלה מכהן בישראל לא התבייש השבוע ללחוץ על כל הכפתורים האלה, ונאם שוב ושוב על הערבים שבאים בהמוניהם, חמושים בפתקי הצבעה לכבוש את הקלפיות. חייבים לפעול ולשמור על המולדת מפניהם, אמר, וזה פשוט עבד.

לתדהמתי לא ראיתי עיתונאים שהרימו גבה ותקפו את האמירות האלה, ולו בשם הדמוקרטיה המהוללת או לפחות למראית עין של ממלכתיות. דמיינתי לעצמי את אנג'לה מרקל נואמת בפני העם הגרמני ביום בחירות: ״היהודים בקלפיות״, היא הייתה זועקת, "ואתם, עם האצולה, הגרמנים הטהורים, יושבים בבית?" מה היה קורה בעולם ובתקשורת הישראלית? נתניהו עצמו היו עומד בראש משלחת תמיכה ועידוד לקהילה היהודית בברלין, והיה נואם בלהט על גזענות גואה, שואה ואנטישמיות, כמו שעשה בצרפת לא מזמן. אבל מה לנו שנגנה את נתניהו, אם שר החוץ שלו כבר הציע לערוף את ראשיהם של מתנגדיו בגרזן?

> עם "רק לא ביבי" לא הולכים למכולת

הבחירות האלו העסיקו הרבה סוציולוגים מלומדים, שדיברו על קבוצות שונות בחברה הישראלית, על דמוגרפיה ומגזרים שונים, וזאת בשעה שמה שבאמת היינו צריכים הם פסיכולוגים שמומחים לפוביה ופרנויה, לשנאה עצמית ולשנאת האחר, ולפוסט-פוסט-פוסט טראומה.

דרוש: שעון מעורר

ניסיתי להבין למה העם הזה בחר את המנהיג הכי לא מוצלח שאפשר כדי למשול בו עוד פעם? אין לי הסבר מלבד ה״שריטה" הזאת, ומלבד הפחד מכל שינוי. למה הדבר דומה? לילד שמרטיב בלילה, ובמקום להיגמל מתחיל בעזרת מיטב הפסיכולוגים לחיות טוב עם הרטיבות. "חמים ונעים", הוא אומר לעצמו, "מכוער אבל מוכר". דבר לא ישתנה עד שהילד יגלה שהוא מסריח ומרחיק אנשים מעצמו. עד אז לא יהיה שינוי. בערבית אומרים: ״עד שהעניין לא יהיה עצום באמת – לא יצטמק באמת״. כנראה צריך להיות רע באמת כדי שמישהו יתעורר.

הערבים והיהודים השפויים ניסו במערכת הבחירות הזאת להיות השעון המעורר של החברה הישראלית. הם הצליחו לתקן את השעון, לכוון אותו ולהתריע על המצב לפני שיהיה יותר מאוחר. עם 13-14 מנדטים הם הצליחו להשמיע צלצול פעמון חלש מדי שהושתק מיד. אלא שעם הקמת הרשימה המשותפת רמת העוינות והגזענות עלתה מדרגה מצד הימין בראשות ״ביבינטמן״. למזלנו, הערבים שברשימה פיתחו חסינות ועמידות מיוחדת לגזענות הזאת. גידלו שכבת עור עבה, שצמחה במשך השנים כתגובה לפגיעה המתמשכת ולאפליה הממוסדת והסדרתית.

אז נכון, לא ממש היו לנו ציפיות למהפך משמעותי. אבל אני מרחמת על חבריי היהודים, אותם פגשתי אתמול עם פנים של תשעה באב, והם מיהרו לתת לי חיבוק תנחומים ותמיכה והתנצלות. מצאתי את עצמי מעודדת אותם שהכל לטובה. אמרתי לאחת מהן שאם היום מתחילה עוד קדנציה של קיצוניות ואלימות, של תסיסה בעזה ובשטחים הפלסטינים, של בידוד בעולם, הפרטה וכשלון בכל תחום פנימי, חברתי ומדיני – אולי זו תהיה הקדנציה שתביא לתודעה אחרת בחברה הישראלית. אולי זו הקדנציה שתבהיר שכבר מסריח פה וצריך להיגמל.

עד אז פה ושם נברח לחו"ל, לנשום אוויר צח במקום אחר. נשווה מחירים, נקטר קצת, נחלום קצת על עתיד טוב יותר, ונחזור, בטוח נחזור, תמיד נחזור.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> היום בו בחרנו לירוק על הערבים