newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אני התלמידה היחידה בבית הספר שלי שמצביעה לרשימה המשותפת

הם אומרים שאני קיצונית ומלאת שנאה, אבל נראה לי שזה בדיוק ההיפך. ההצבעה שלי לרשימה המשותפת היא התשובה לכל המורים שקראו לי "מתסיסה" רק כי אני שמאלנית, ולכל התלמידים ששלחו אותי לעזה

מאת:

בעילום שם

בשיעור אזרחות בכיתה ט' המורה להיסטוריה, שלא פחדה מדיון פוליטי בכיתה החליטה שנדבר קצת על אקטואליה. היא סיפרה לנו ששופט ערבי בבית המשפט העליון, בשם סלים ג'ובראן, לא שר את המנון המדינה "התקווה". רוב הכיתה לא ידעה במה מדובר, חלקנו הקטן שמע על המקרה. החל ויכוח סוער בקרב תלמידי ותלמידות הכיתה, האם צריך לגרש את השופט המדובר מהמדינה או רק לפסול אותו.

שני בנים שישבו בשורה האחרונה בכיתה קראו בשמי ושאלו מה אני חושבת (הניסוח היה בסגנון "גם עם הבוגד הזה את מסכימה?"). אני זוכרת שהייתי מבולבלת, ידעתי שכל פעם שאני פוצה פה פתאום 40 תלמידים צועקים וזועמים. השבתי להם בשאלה ובגמגום: "הנה מילות השיר, מולכם (בכיתתנו, כמו בכל כיתה, "התקווה" נמצא על לוח ולצידו דגל מדינת ישראל) אתם מצפים ש.. אבל… תקשיבו… זה לא קצת מוזר שערבי ישיר 'נפש יהודי'?". למען האמת לא התכוונתי להתווכח, משום שלא הבנתי על מה הוויכוח בכלל.

באותה השנה התחלתי לגבש דעה פוליטית ולהיות ערנית ומודעת למה שקורה סביבי. באסיפת ההורים הראשונה באותה השנה, המחנכת שלי מצאה לנכון לספר לאמא שלי על "הילדה המתסיסה שלה". לא הייתה לה כוונה רעה, אך אמי לא אהבה את השימוש במילה זו והן החלו להתווכח אם אני מנהיגה או כריזמטית, ולמה דווקא מתסיסה.

> הושק קמפיין הרשימה המשותפת: ניצוץ של תקווה מול ההסתה והגזענות

ח"כ זועבי בכפר מנדא בקמפיין הבחירות של 2013 (צילום: GS)

ח"כ חנין זועבי בכפר מנדא בקמפיין הבחירות של 2013 (צילום: GS)

עכשיו בכיתה י"ב, כולם מכירים אותי ואת דעותיי. טוב, אף אחד למען האמת לא באמת יודע מה אני חושבת, אבל באחת ההפסקות השנה, תלמיד מהשכבה פנה אלי מיד עם יציאתי מהכיתה ושאל "את שמאלנית?". מעולם לא החלפנו מילה, לא ידעתי שהוא יודע את שמי בכלל, אבל זו השנה האחרונה בבית הספר ואף פעם לא מאוחר להכיר חברים חדשים. עניתי לו שכן. הוא אמר לי "אה אז זה נכון? שתדעי לך שאת לא צריכה להיות פה, תלכי לעזה ותקבלי מה שמגיע לך". חייכתי חיוך נבוך, הסמקתי קצת והלכתי משם. זה לא העיק עלי, למרות שמדי פעם ההערות האלה מפריעות לי. כמעט כל יום יש דיון בכיתה, וגם אם לא, תמיד יהיה מישהו שיחפש עט וישאל "חנין, יש לך עט?". חנין הפך לשמי השני בשנה שעברה, אחרי שאחד הילדים מהכיתה הקפיד לקרוא לי רק ככה. אין לי בעיה עם השם חנין, פשוט הוא לא השם שלי וכל פעם שהוא קרא לי ככה מול כולם, זזתי באי נוחות בכיסא, במיוחד כשראיתי את המורה שלי מגחכת.

בכיתה י"א למדנו היסטוריה. היסטוריה מעניינת. היסטוריה שהושמטו ממנה פרטים, סיפורים ואנשים, שלי היה חשוב שנכיר. אני זוכרת שדיברנו הרבה על אירופה ואז על "העליות", על החיים תחת השלטון הבריטי, מוסדות וארגונים שקמו, איך היהודים הכינו כבר את המדינה שבדרך, הפריחו את השממה. אפשר היה לחשוב שהארץ הייתה ריקה ורק חיכתה ליהודים שיחזרו הביתה, ואז למדנו שלפתע ילידי המקום פתחו במלחמה. למדנו שהייתה תכנית חלוקה שלה הערבים סרבו. לא למדנו למה, אבל ידענו שהיהודים הסכימו לקבל אותה, על אף שלא היה מדובר "בכל השטח".

> בדרך לממשלה נכנסים בערביה

הרשימה המשותפת: זחאלקה, חנין, טיבי, תומא-סולימאן, עודה, גנאים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הרשימה המשותפת: זחאלקה, חנין, טיבי, תומא-סולימאן, עודה, גנאים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בחזרה ל-2015. שיעור אזרחות, לומדים ולומדות על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומגלים שבמגילת העצמאות המילה "דמוקרטיה" לא מופיעה אפילו פעם אחת. הכותרת על הלוח היא "מדינת ישראל כמדינה יהודית". לפני שהמורה הספיקה לדבר, מיד התלמיד שהמשפט האהוב עליו הוא "ערבים לים" התעקש ליידע את המורה שלי שאני "מצביעה לחנין זועבי".

המורה הזדעזעה. היא הייתה חייבת לוודא איתי ואישרתי את הידיעה. "לא הכל שחור לבן, את לא חייבת להיות קיצונית" היא אמרה מיד, ויחד כולם טענו שכבר הקצנתי יותר מדי ואני מלאת שנאה, וכיצד אני מסוגלת להצביע לרשימה הקיצונית הזו שרוצה לזרוק את כולנו לים?

עניתי להם שאני תומכת בחד"ש, ושבבחירות הקרובות מצביעה לרשימה המשותפת. בגללם. ואני באמת תומכת גם בחנין זועבי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה אמרתי את זה, אחרי ארבע השנים שבהן נאלצתי להתחמק ולהסכים ש"היא קיצונית". פניתי לילד שתמיד צועק "לזרוק את הערבים לים" וטענתי שהוא צבוע, בניגוד לחברת הכנסת זועבי, שמעל כל במה אפשרית מדברת על מדינה שוויונית, ליהודים וערבים, בעוד שהוא מתנגד בכל תוקף לנוכחות פלסטינית באזור.

אף פעם לא הבנתי למה מאשימים אותי ואת חנין זועבי בשנאה כל הזמן, ועוד ילדים שצועקים "מוות לערבים". בפניכם אני צריכה להתרפס? להצטדק כל הזמן? לגנות את האישה הפמיניסטית שנלחמת למען השוויון?

אולי זה בגלל שיעורי ההיסטוריה הלוקים בחסר, אבל זה מוזר שתלמידה אחת בשכבה שלמה מצביעה למפלגה מסוימת. תלמידה יחידה. אבל זו התשובה שלי לגזענות.

> בתמונות: החורף מכה ברצועת עזה

הכותבת היא תלמידת כיתה י"ב, בת 18 מעיר במרכז הארץ ופעילה חברתית. 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf