הושק קמפיין הרשימה המשותפת: ניצוץ של תקווה מול ההסתה והגזענות

הערבים שומרי השבת התחילו את כינוס השקת הקמפיין בערבית של "הרשימה המשותפת" במוצאי שבת, בנצרת שזכתה שוב לכינוי בירת החברה הערבית בישראל. את האולם מילאו פעילים מכפרים וערים מהדרום עד הצפון. כבר בחניה ראיתי עשרות אנשים בחוץ וחשבתי שהם עוזבים, אבל מהר מאד התברר שהאולם פשוט היה מלא עד אפס מקום.

דחפתי את עצמי פנימה אחרי שעברתי את עמוד הענן של הגברים המעשנים שעמדו בכניסה. לפחות הם יצאו. פעם זה היה חלום לבקש מגברים ערבים לצאת עם הסיגריה החוצה. במחוזות שונים אקט כזה נחשב מעליב ולא מכבד את האורחים. ואיך היהודים האלה מעזים להגיד שאנחנו לא מתקדמים ולא מתורבתים?

בדרך שמעתי דיווח כי טלב אסאנע נאם בוועידה באמצעות הטלפון. לא הבנתי למה הוא נואם בכנס של המתחרים שלו, אבל זה כנראה סימן טוב, שהוא מצא את השביל חזרה אחרי שהלך לאיבוד ארבעים יום במדבר הנגב.

> פעילות דיור ציבורי פוצצו כנס "הבית היהודי": שר השיכון זורק אותנו לרחוב

חברות וחברים, אחים ואחיות

הגעתי באיחור עם סיום הנאום המרגש של דב חנין עם השיר הכי יהודי-ערבי שאפשר לדמיין, ששרת התרבות טרם הכריזה עליו כשיר אנטי ציוני, "אני ואתה נשנה את העולם! אני ואתה. אז יבואו כבר כולם". זה היה יותר מדי רומנטי בשביל הקשיש שישבתי לידו שלא הבין לאן דב חנין רוצה לגרור אותו ביחד, אבל הוא מחא כפיים בהתלהבות כאשר עלה המנחה עבאס מנסור, נציג התנועה האסלאמית, להודות לדב על הנאום ולהציג את הבא בתור: "חברות וחברים, אחים ואחיות שלי…". הוא עומד שם על הבמה עם הזקן והצעיף הירוק וקורא ל"חברות שלו". זה היה לי חידוש, וגם הוא שם לב שהשפה של חד"ש מחלחלת לנאום האסלאמי והתבדח על שמועות שפעילי חד"ש התחילו להגיד "אח שלי" אחד לשני.

בכל פעם שעלה מישהו לבמה הוא פתח בתודות לדור המייסדים ולנציגי העבר – למוחמד ברכה, לעפו אגברייה, לסוויד לאבו זה ואבו ההוא. אבל לפני שנתתי לתיאוריות פמיניסטיות על חברה אבהית ושליטה פטריארכאלית על המרחב הציבורי לקלקל לי את האנרגיות החיוביות שריחפו בכל מקום, חיפשתי את עאידה תומא וחנין זועבי, מצאתי אותן, נשמתי לרווחה, ואיזנתי את מנת הגבריות האפורה שכבשה את שורת המועמדים הראשונה.

אז עלה לבמה אחמד טיבי והלהיב את הנוכחים בנאום רהוט, חד ומשולב ברגעים של עברית של אבשלום קור הפלסטיני, כמסר לליברמן ואחרים: "אנחנו לא הורסים את המדינה, אתם עושים את זה טוב יותר". הוא שלח לצעירים ולפעילי השטח מסר של אחדות, של שיתוף פעולה למען כולנו. ובתגובה ליינון מגל שאמר לו השבוע "תגידו תודה למדינת ישראל", הוא ענה "על מה להגיד תודה? על הנכבה? על הפקעת אדמות? על הריסת חמש מאות כפרים, הריסת הבתים? על מה? אתם תבקשו 'סמאח'!!", ואז כמובן הקשבתי ביתר תשומת לב. לבקש "סמאח" זה לבקש סליחה, לבקש סליחה בעצם מכל ערבי על מה שעשיתם.

אני חושבת שגם הפנייה של טיבי לצעירים הפלסטינים שמתגייסים לדאעש הייתה חכמה ומרגשת "אנחנו צריכים איתכם פה איתנו בחיים ולא גופות על אדמה זרה. רוצים להיאבק? תצטרפו אלינו במאבק כאן על המקום הזה והאדמה הזאת על הזכות שלנו לחיות כאן".

דאר דאר, זנגה זנגה

טיבי ירד וג'מאל זחאלקה עלה. אחרי חובת התודות וההוקרה, הוא התגאה בהסכם ההיסטורי של הרשימה המשותפת שכולם לעגו לה, והרגיע את הקהל שאין חילוקי דעות בין הפעילים בקמפיין והוא בעצם מופתע מזה שאין מריבות קשות. "רק לפני כמה שבועות הרשימה נולדה. אנחנו נישאר ביחד לטווח ארוך", הבטיח זחאלקה. "בכל העולם שמחים על ההישג הזה. לאט לאט יכירו בנו כגוש אחד, התקשורת כבר מתייחסת אלינו כגוף אחד והגבולות המפלגתיים יטושטשו". הוא שכח לרגע שכל העולם כבר רואה בנו גוש אחד, עכשיו זה פשוט רשמי.

"הוכחנו במאבק נגד תוכנית פראוור שהיינו ביחד, וקרענו את הצעת החוק עם האיחוד שלנו. אני מבקש מכם לעבור בית בית, בכל כפר ובכל שכונה ולהביא אנשים לקלפי", קרא זחאלקה. מאחוריי צחקה מישהי "דאר דאר, זנגה זנגה.." הציטוט המפורסם של קדאפי שחיפש את המורדים בלוב. זחאלקה היה חייכני מדי ואופטימי מתמיד. מזמן לא ראינו אותו עם מטען חיובי כזה. אולי האופוריה בעקבות ההופעה המוצלחת בתוכנית "גב האומה" עוד לא עברה.

המנחה הציג באריכות את הדובר הבא בתור מי שוויתר על כל דבר בדרך לרשימה, מסעוד גנאיים. ישבתי והקשבתי לנאום, ילד בן חמש הסתובב לו על הבמה, ומשך את תשומת הלב. גנאיים נאם בחיוך גדול ואמר שהיום הוא חוגג 50 שנה. ראש הרשימה האסלאמית נולד ביום האהבה. הוא אומר שהבטיח להגיד לאביו שבשמיים ביום הדין שהוא חי בעידן האיחוד, "בעידן של גברים גדולים שהגשימו לעם שלהם חלום". מישהי מהקהל צעקה "גברים ונשים", וגנאיים תקן מהר מאד את האמירה, בצורה שנשמעה מעט מוזר מפיו "גברים ונשים שעשו היסטוריה". מהר מאד הוא יתרגל, ואני יכולה כבר לנבא שבבחירות הבאות נציגת התנועה האסלאמית לכנסת תתפוס את המקום הראשון בכותרות בתקשורת.

> בדמוקרטיה על פי לוסי אהריש רק לערבים כמוה מותר לדבר

"אנחנו העתיד"

בסוף עלה לבמה איימן עודה עם הרבה להט, מוסיקה ומחיאות כפיים. גם הוא יישר קו והודה לכל הפורשים וגדולי האומה ובסוף כמובן פנה למוחמד ברכה שהעביר לו את שרביט ההנהגה ברגע האחרון. עודה הקדיש מנאומו לא מעט זמן להאשמות נגד זועבי והתייחס אליהן אחת אחת. "בשפה שלנו יש מספיק מילים לתאר ולגנות רצח חפים מפשע. מעולם לא קראנו למאבק אלים. גם מתאופיק טובי ביקשו להגיד 'מחבלים' ועכשיו רוצים שנגיד 'טרוריסטים'. גם על ערפאת אמרו 'טרוריסט', גם על נלסון מנדלה ועל עוד מנהיגים שרצו צדק ושלום. נתבטא בשפה שלנו לפי אמונתנו ולפי הערכים שלנו. המאבק של העם שלנו מוצדק ומי שרצח 2,200 פלסטינים בעזה ישלם את המחיר". פעילת חד"ש עטופה באדום לחשה לי "מה קורה לאיימן, הוא בא לנאום על חנין זועבי?". ועניתי לה בחיוך הכי רחב שלי, שזו באמת מנהיגות.

עד עודה כולם דיברו פחות או יותר אותו דבר, נאמו על רדיפה ונתנו לליברמן משקל יתר. הנאום הלאומי היה אחיד וכולם הסכימו על כל דבר. קל לנאום על גזענות והסתה. אבל איימן עודה לא הולך על הבטוח. עודה היה היחיד שבחר להפתיע, להרחיב ולאתגר את הסובלנות והמחשבה של הנוכחים באולם. הוא פנה גם לערבים ברשימות הציוניות, קרא להם לחזור הביתה. הוא קרא לשיתוף פעולה עם מפלגות אחרות ולהית מציאותיים: "מפלגה אחת לא יכולה לטפל בכל הבעיות החברתיות, אנחנו לא משחקים רק בדוחא אנחנו רוצים לשחק גם בבלומפילד. ושם ננצח".

עודה קרא לפתוח הלב והשכל: "אנחנו אלטרנטיבה אמיתית וערכית. האישה הקשישה במיון, המזרחי הפשוט והאתיופי העני לא יבחרו בנו. אולי הם לא שמעו עלינו. אבל אנחנו נהיה 15 מנדטים טהורים למען השלום, האחווה, הצדק והדמוקרטיה. אנחנו האלטרנטיבה האמיתית. אנחנו העתיד".

אני מודעת לכך שכל האירוע הזה היה סוג של מנת יתר של אופטימיות. בלתי מוסברת ומנותקת מהמציאות הקשה בחוץ. אבל לאור כל מסעות ההפחדה וההסתה והגזענות הגואה ראיתי בעיני הנוכחים אתמול נצוץ של תקווה בעיניים. מי יודע אולי החלום על שותפות אמתית של אזרחים ערבים ויהודים עוד תבוא עלינו?

חברתי מחד"ש אחזה לי את היד וגררה אותי להגיד שלום לעאידה תומא ומוחמד ברכה. הסכמתי בתנאי שתגיד שלום לכולם ו"בלי נשיקות בבקשה, אני לא מנשקת אף אחד". בסדר, בסדר היא הנהנה בראשה. "אלו מהאסלאמית לא לוחצים יד בכלל", הזהרתי אותה. "אני חייבת לצלם לשיחה מקומית", צעקתי לה באוזן. היא גררה אותי בין הכיסאות ועברה בתוך גוש האנשים לעבר הבמה. "עוד לא דיברנו על מה שאת כותבת. מאיפה הדבר הזה צץ פתאום? חסרה לך עבודה יא מג'נונה?". לא יודעת מה קורה לי. חסר לי משהו כנראה, וזו לא עבודה בכלל, תדעי לך.

> האתגר של ש"ס לרשימה המשותפת