newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בדמוקרטיה על פי לוסי אהריש רק לערבים כמוה מותר לדבר

אני יודע בדיוק מאיפה באת. אני באתי ממקום דומה. אבל את בחרת ללכת על הקל - בחרת בצד של המדכא. מכתב פתוח

מאת:

שלום לך, לוסי.

גם אני גדלתי כמוך. או לפחות, די דומה לתנאים בהם את גדלת. בשנות השמונים הורי עברו מהצפון לשכונה יהודית בלוד. כל חברי ילדותי המוקדמת היו יהודים, וגדלתי אומנם בשכונה שנחשבה לטובה לעומת שכונות ערביות אחרות בלוד, אך פחות מסבירה לעומת שכונות בישובים שכנים אחרים.

אני יודע, לא פשוט לגדול כעוף מוזר בין ילדים יהודים, שתמיד, ולא משנה מה תגידי או איך תתנהגי, תישארי ה״ערבייה״ מבחינתם. גם אני חוויתי העמדה במבחן, בכל צעד שהייתי עושה. שנינו יודעים שילדים, ממש כמו מבוגרים, יכולים להדיר אנשים שונים מהם ולהיות ממש נבזיים. יודעת מה? גם אני נהגתי להשמיע להם, אפילו עד גיל ההתבגרות, את המסרים שהם רוצים לשמוע, ובלבד שיעזבו אותי לנפשי ונוכל ללכת לגנוב את האופניים של הילד הרוסי התורן ביחד, כשווים. זה היה הדו קיום מבחינתי, כילד.

ולמרות כל זה, אני לא שוכח ולו פעם אחת שבה פנו נגדי. פעם, כשניסיתי להפריד קטטה בין שני אחים במגרש הכדורגל, שניהם שכחו את המריבה ביניהם והלכו מכות איתי, מגובים בצעקות "יא ערבי מסריח, אל תיגע בילדים שלי" של אמם מהחלון למעלה, "עליזה המפגרת" כפי שקראנו לה בשכונה.

ולא, לא חסרים לי סיפורי טראומה גם מביקורי בגדה עם אבי. לא פעם ולא פעמיים הרכב שלנו ספג אבנים גדולות בתקופת האינתיפאדה. פעם אפילו אבי, למרות שהיה דמות מוכרת בכפרים הפלסטינים סביב רמאללה מאחר והיה קבלן בניין בזמנו, היה צריך להבריח את הרכב עם הלוחית הצהובה תחת מטר של אבנים ורדיפות של שבאב, כי בדיוק התחיל בלגאן עם הצבא. בכל זאת, אינתיפאדה.

באחד מימי שישי אחר הצהריים אי שם בשנות התשעים, ישבתי בסלון עם אמי וראינו טלוויזיה. אז, נקטעו השידורים ודווח שישראל התנקשה ביחיא עיאש. "יש!" צעקתי. אמי הביטה אלי, שאלה אותי לפשר ההתלהבות. אמרתי לה שהוא מחבל, מפוצץ אוטובוסים וכל הדברים שהיו מראים בערוץ שתיים. אמי חייכה, השתיקה את הטלוויזיה, והסבירה לי למה הוא "מפוצץ אוטובוסים", בעדינות וברוגע שכל כך מאפיינים אותה, היא הסבירה לי מה זה כיבוש ומה עושים להם בשטחים ובעזה. כשבאותו זמן, על מסך הטלוויזיה מריצים צילומי ארכיון מפיגועים קודמים, אותם ישראל ייחסה לעיאש.

וכאן מסתיים הדמיון בינינו.

לא, זה לא רק בחינוך. לא זה מה שהפך אותי לאקטיביסט פלסטיני בסופו של דבר. מדובר בבחירה, שהרי כולנו עושים בחירות במהלך חיינו. את בחרת ללכת על הקל – בחרת בצד של המדכא. העצוב הוא, שאת עושה זאת ביודעין.

בחרת לנצל את זמן המסך בתוכנית הבוקר שלך כדי להשתלח בחנין זועבי ולתמוך בפסילה שלה מהתמודדות בבחירות. הגדלת לעשות והשוואת אותה לברוך מרזל. אין לה זכות להיות על המרמרה, אמרת עליה, אולי כי מבחינתך המקסימום שלאשה מותר להיות זה סגורה באולפן טלוויזיה. כשזועבי מנסה להרים מעונות לנשים מוכות בכל עיר בישראל ומנסה בכל כוחה למנוע את רצח האישה הבא בלוד, את יושבת באולפן ומבקרת אותה.

האם את חושבת שאת נלחמת עבור האישה הפלסטינית, סליחה, הערבייה? אני בהחלט חושב שאת פותחת דלתות לערבים בישראל שמנסים להשתלב במיינסטרים, אין ספק. הבעיה היא, שאותו ערבי (או ערביה, כי את "פמיניסטית") יוכל מעתה להשתלב רק כל עוד הוא מצהיר על ״אהארישיותו״ קבל עם ועדה – השמעת הדעות אותן ישראלים ירצו לשמוע, תוך רמיסתם המוחלטת של אלו בחברה שלך שמשמיעים קולות שהיהודים לא רוצים לשמוע. מה שבטוח זה שהמפה הפוליטית בארץ תמשיך לזוז ימינה, ואת תמשיכי לזוז איתה.

ההתנהלות שלך מסוכנת לפלורליזם הפלסטיני והדמוקרטי בישראל. היא אף יותר מזיקה מהתנהגותו של ערבי המחמד הציוני התורן שיצטרף לליכוד או לבית היהודי. הוא פועל נגדנו באופן גלוי, את רומסת אחרים באופן סמוי. הרעיון של חלקים במיעוט המשוועים להכרה בקרב הרוב השולט והגזען, המתנהגים באופן מתחנף לחזק מהם ודורכים על בני החברה שלהם ביודעין, הוא לא חדש. לא חסרות דוגמאות אחרות מההיסטוריה, במיוחד היסטורית המאבק לזכויות אזרח בארה״ב. הבנת לאן אני הולך עם זה?

בזמן שאת "מייצגת" את "הציבור שלך" בערוץ 2, רבים בקרב הציבור שלך צופים בך ונעים בחוסר נחת מופגן. אבל לך אין בעיה עם זה. את יודעת שכשאת מתיימרת לדבר בשם ה"ציבור" שלך, אין לך באמת חרות לייצג אותו, בשונה מזועבי שנבחרת על ידי בוחריה, שוב ושוב. אז מאיפה הביטחון הרב הזה?

את יודעת טוב מאוד מהיכן הוא מגיע. הוא מגיע מאותו מקום של יישור קו עם הרוב הגזען והמתלהם, תוך ידיעה מרגיעה שמה שלא תגידי על החלשים המעזים להביע את דעותיהם, יגובה על ידי האדון החזק והעשיר, שיתגמל גם בהתאם מן הסתם. הוא מגיע מאותו מקום של שירות לאותו אדון, שרוצה לראות את החלשים שיוצאים נגדו מוחלשים, עדיף על ידי אנשים מקרבם.

ההשוואה המגוחכת שעשית בין זועבי למרזל לא ראויה להתייחסות רצינית, כאילו מרזל הגזען המסית שווה ערך לזועבי המסרבת לקרוא לאנשים מדוכאים "טרוריסטים". עולמך המתנחמד, בו אישה פלסטינית הקוראת למדינת כל אזרחיה היא שוות ערך לאיש הקורא למדינת גזל ליהודים בלבד ועבריין מורשע, הוא מקום מסוכן ואנטי דמוקרטי בעליל, המעיד על תפיסתך המעוותת את המושג "דמוקרטיה", עליה את מתיימרת לשמור. בדמוקרטיה על פי לוסי, מותר להשמיע דעות מועטות בלבד.

את לעולם לא מתייחסת לעוול הפלסטיני, ללא התייחסות לצד הישראלי, לצורך "האיזון הקדוש" – שהוא לא יותר מסולידריות עם הציונות ברובו. בעולמך, גלעד שליט שווה יותר מאלפי אסירים פלסטינים, ואמו של שליט שווה יותר מאלפי בני משפחותיהם, וזה בסדר אם את חושבת כך- ככה גם עוד מליוני ישראלים חושבים, רק אל תהיי כלי דיכוי בידיהם.

> בדרך לממשלה נכנסים בערביה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf