newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מהכלא בחזרה לשכונה: המנהיג העממי של שיח' ג'ראח אופטימי מתמיד

סאלח דיאב, ממנהיגי מחאת שיח' ג'ראח, נשפט לשמונה חודשי מעצר בגלל שהוא רזה וגבוה. כעת, לאחר שחרורו, הוא משוכנע יותר מתמיד: העתיד שייך לעם הפלסטיני, לא למתנחלים

מאת:

לפני כארבע שנים וחצי שמע סאלח דיאב, 44, תושב שכונת שיח' ג'ראח שבירושלים המזרחית, רעשים מחוץ לדלת. הוא יצא לברר מה קורה, חמוש במצלמה כהרגלו באותם ימים. מחוץ לבית ראה התקהלות גדולה של מתנחלים, מלווים בשוטרים רבים. סאלח החל לצלם. השתלשלות האירועים מאותו הרגע והלאה הביאה אותו כעבור כארבע שנים לרצות תקופת מאסר של חמישה חודשים, אחרי שניכו לו שליש על התנהגות טובה.

"כששמעתי את הרעש בחוץ, יצאתי בשורטס שלבשתי לראות מה קורה, וכשראיתי את המתנחלים והשוטרים התחלתי לצלם. פתאום בא אלי שוטר, מבקש תעודת זהות ואומר לי 'אתה בא איתנו'. שאלתי אותו 'למה?', והוא אמר 'את זה תגלה בתחנת המשטרה'.

"בתחנת המשטרה אזקו לי את הידיים והרגליים, הביאו מחשב נייד, שמו מולי ואמרו לי 'תסתכל'. אני רואה בסרטון שלושה-ארבעה בחורים רבים עם מתנחל ומרביצים לו. אני שואל אותם מה לי ולזה, והם אומרים 'הנה אתה!'. אני שואל אותם 'איפה?', הם מראים לי בחור מהגב ואומרים 'הנה, בחור גבוה ורזה. זה אתה'. אמרתי להם 'אתם צוחקים עלי? על דבר כזה אתם מביאים אותי לפה מהבית, ועוד שמים עלי אזיקים?'.

> בכפר עקב במזרח ירושלים צינור הביוב מעניין הרבה יותר מבנט

סאלח דיאב בהפגנה השבועית בשיח' ג'ראח. 20.12.2013 (צילום: גיא בוטביה)

סאלח דיאב בהפגנה השבועית בשיח' ג'ראח. 20.12.2013 (צילום: גיא בוטביה)

"לקחו אותי למגרש הרוסים, שם עיכבו אותי שלוש פעמים לעשרים וארבע שעות. בדיון הם אמרו עלי שאני אדם מסוכן מאוד ושתקפתי מישהו והכנסתי אותו לבית חולים. אמרתי להם שאני מגיע מהעבודה הביתה רק בסביבות תשע, ובמצלמה רואים שהמקרה קרה בשעה שמונה ורבע. הם השאירו אותי שם עוד שלושה ימים, ואחר כך שחררו אותי בערבות של אלפיים שקל.

"אחרי שנתיים, עורך הדין מתקשר אלי ואומר לי 'אוהבים אותך שם. יש לך דיון על מה שהיה'. הלכנו. הביאו את כל המתנחלים ואת כל השוטרים שהיו מגיעים להפגנות כעדים. אמרו שקר אחרי שקר. ראיתי שבצילום במחשב היו שישה תוקפים, אבל אני העצור היחידי.

"השופטת שלחה אותי לקצין מבחן בבאר שבע. הלכתי, דיברתי אתו. הוא אמר 'דיאב, אתה לא טיפוס של כלא, לא עבריין. אני אמליץ עליך'. חזרנו לשופטת. אני חושב שהיא הבינה בדיוק איך תופרים לי פה תיק, אבל מול חתימה של השב"כ היא לא יכולה לעשות שום דבר. אבל ראיתי שהיא מנסה לעזור ונתנה לי חמישה חודשי עבודות שרות, ושלוש שנים על תנאי".

תיבת הפנדורה ושמה שיח' ג'ראח

הזוי ככל שיישמע, עבור מי שמכיר מעט את התנהלות המשטרה בירושלים המזרחית, הסיפור של סאלח דיאב לא נשמע כל כך מופרך: כמעט בכל שכונה פלסטינית, שבה אחד הפעילים מסתמן כמנהיג מקומי, ביקורים בתאי המעצר במגרש הרוסים והתרוצצות אינסופית במסדרונות בתי המשפט הופכים לשגרת חיים עבורם. כשבאים לחפש את ג'ואד סיאם, אחד המנהיגים הצעירים הבולטים בכפר סילוואן, למשל, השאלה הראשונה תמיד תהיה "הוא בפנים או בחוץ?"

וסאלח הוא, ללא ספק, מנהיג מקומי. כבר קרוב לחמש שנים הוא נמצא בהפגנות שישי השבועיות בשכונה, תמיד עם חיוך, מחלק למפגינים קפה ודברי מתיקה, נושא דברים ומעדכן לגבי ההתפתחויות האחרונות.

בשנים 2010-2011 משכו ההפגנות השבועיות בשיח' ג'ראח מאות, ובשיאן אף אלפי מפגינים. אולי בשל האלימות יוצאת הדופן שהפגינה המשטרה כלפי המפגינים, שהצליחה לזעזע גם שמאלני-כורסא רבים, על כל מפגין שנעצר שם הגיעו בשבוע שלאחריו עשרות מפגינים נוספים.

יתכן שעוצמת המחאה בשייח' ג'ראח היתה קשורה גם לעומק העוול שמתחולל שם: פינוי תושבים פלסטינים מבתיהם בשם תביעות של בעלות יהודיות על השטח מלפני 1948, בעוד המדינה מסרבת לדון על בעלויות של אותן המשפחות עצמן על קרקעות מהן פונו עם קום המדינה. וייתכן שבנוסף על הזעזוע מהעוול הבוטה הזה עמד גם החשש מפני פתיחת תיבת הפנדורה של בעלויות על קרקע ורכוש מלפני 48'. שהרי על זה עומדת הטענה הישראלית-ציונית כולה: ב-1948 פתחנו כאן דף חדש, ואם המדינה פותחת כעת תיקי בעלות מלפני 48' כדי לנשל פלסטינים מביתם, מי ידע כמה זמן היא תצליח למנוע מהפלסטינים בכוח חקיקה מפלה לתבוע באותו האופן בדיוק את נכסיהם ביפו, בחיפה, בטלביה?

> לעשרות אלפי תלמידים בירושלים אין בכלל בי"ס שאפשר לשרוף

הפגנה בשיח' ג'ראח 14.5.2010 (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנה בשיח' ג'ראח 14.5.2010 (צילום: אקטיבסטילס)

יום ראשון ללימודים, יום ראשון לכלא

כך או כך, סאלח ערער על הפסיקה לבית המשפט המחוזי. אחרי הכל, אפילו פלסטיני מירושלים המזרחית אי אפשר להרשיע רק מכיוון שהוא גבוה ורזה. או כך לפחות חשב; ההרכב במחוזי דן את סאלח לשמונה חודשי מאסר בפועל בכלא באר שבע, החל מהאחד בספטמבר 2014. היום הראשון ללימודים.

"לקחתי באותו הבוקר את הילדים לבית הספר, ואמרתי להם 'כשתחזרו היום הביתה, לא תראו אותי כאן לאיזו תקופה'".

על החודשים שעשה בכלא הוא מתקשה לדבר. משהו בו השתופף מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, בהפגנה האחרונה לפני שנכנס לכלא.

"אגיד לך את האמת, זה היה קשה. בלילה, כשהייתי שם את הראש על הכרית, היו עוברים לי סרטים מול העיניים. חשבתי על האלימות שהכנסתי לחיים של הילדים שלי, לאלימות שהכנסתי לחיים שלכם, חברים ותומכים שדאגו לי בחוץ, החברים שהבטיחו ובאמת המשיכו לבוא כל שבוע להפגנה בשכונה, לאלימות שהכנסתי לחיים של ההורים שלי.

"הייתי בחדר עם בחור צעיר, בן 25, מהר הזיתים עם מחלה פסיכיאטרית קשה מאוד. תמכתי בו ועזרתי לו הרבה. שלושה חודשים ראשונים לא עזבתי את החדר בכלל. הוא היה מעשן 3 וחצי קופסאות ביום, ואם לא היו לו סיגריות היה מרביץ לעצמו וגם לי. כל היום רץ בחדר, צועק. לילה אחד, אני יושב על המיטה שלי והוא על המיטה שלו, הוא מתכופף אלי ואומר לי 'סאלח, אני מצטער על הבלאגן שעשיתי לך. סלח לי, אני מבקש סליחה'. זה היה הרגע הכי קשה בשבילי בכלא".

> כפלסטיני אני יודע: אין נחמה בנקמה

"אני נשאר פה, והבן שלי אחרי". סאלח דיאב בחצר ביתו.

"אני נשאר פה, והבן שלי אחרי". סאלח דיאב בחצר ביתו.

הצעירים הם העתיד

אנחנו יושבים בחצר ביתו, סמוך לבית משפחת אל-כורד, אחד הבתים הראשונים בשכונה שפונה מתושביו לטובת המתנחלים. שנים שהם גרים כך בשכנות מרה ועוינת, דלת לצד דלת. בחג פורים לפני כמה שנים הוציאו המתנחלים בהילולתם רמקולים גדולים לרחוב ושרו שירי הלל לברוך גולדשטיין לאורך הלילה. בני משפחת ע'אווי השכנים, שפונו מביתם בערך באותו הזמן, ישבו חודשים באוהל שהקימו מול ביתם וצפו בעיניים כלות במתנחלים שעושים בביתם כבשלהם. אני מסתכלת על גג בית משפחת ע'אווי: הדגל כבר לא שם, אבל מנורת הענק שהתקינו המתנחלים עדיין עומדת.

בינתיים מגיעים כמה צעירים תושבי השכונה לברך את סאלח עם שחרורו. חמישה תיכוניסטים, מחזיקים ספרי לימוד, הגיעו הישר מבית הספר. הם לוחצים את ידיו ביראת כבוד וממתינים בצד שיתפנה לדבר איתם.

מה אתה אומר לצעירים שבאים אליך היום?

"הדבר שאני חוזר ואומר להם זה שהם אלה שבונים את העתיד, ושייזהרו שהכיבוש לא ימשוך אותם לדברים רעים. שהם חייבים ללמוד, וללמוד טוב. הכיבוש הוא נגדנו בכל. בבית הסוהר ראיתי שתשעים אחוז מהבחורים הצעירים שנפלו לסמים, הם גם גונבים. מה שאני אומר לצעירים האלה זה לא לתת לכיבוש את ההזדמנות לקחת אותם בפנים על שטויות. שהם חייבים ללמוד".

איזה עתיד מחכה להם?

"העתיד בא. העתיד הטוב. אני רואה את זה בעיניים. לכל אדם על האדמה הזו מחכה בסוף הצדק. המתנחלים האלה שאת רואה מעבר לרחוב, הם טיפשים. העתיד לא איתם. הרי שנים העולם נותן להם כל מה שהם רוצים, והנה, אנחנו עוד פה. גרשו אותנו? לא גרשו אותנו. העתיד איתנו".

ההפגנות השבועיות בשכונה שינו משהו?

"מי שאומר שההפגנות שלנו לא שינו כלום הוא עיוור. קודם כל, מספיק החיוך והאהבה בינינו. זה נותן כוח. הרי מה מביא אחד מתל אביב לפה, בגשם, בקור, בשלג? האהבה. ומי שצודק, אף פעם לא נשבר. זה קשה ויכול לקחת הרבה זמן, אבל בקוראן כתוב שאללה עם מי שיש לו סבלנות. תראי איך ראשי הממשלה שלכם נופלים בשקרים ובגניבות שלהם. המדינה הזו קמה על שקר, על גניבה, ועל זה היא גם תיפול".

אתה מאוכזב מזה שההפגנות קטנו עם הזמן?

"לא, בכלל לא. הנה, יום שישי האחרון אחרי שהשתחררתי באו כולם, כל הכבוד להם. אנחנו כל שבוע כאן, יותר או פחות, ואנחנו ממשיכים. האמת שכשהייתי בבית הסוהר, הפחד שלי היה אם קורה למפגינים משהו עם המתנחלים. כל שבוע התקשרתי לבדוק שכולם בסדר.

"אין לי מילים בכלל כדי להגיד לך מה אני חושב על החברים היהודים שלנו שבאים לפה כל שבוע. אהבה. התרגשות. הם אלה שמחזיקים אותנו כאן. הם נותנים לנו הרבה כוח. ואני בטוח שבזכותם גם לא פינו עוד בתים".

ובכל זאת, הם מיעוט קטן.

"אני מצטער להגיד, אבל עם ישראל טיפש. חושבים את עצמם חכמים, אבל הם טיפשים. הנה, עוד מעט בחירות אצלכם. והם בוחרים את הכי גזענים כי חושבים שזה טוב בשבילם, אבל הם לא מבינים איך הגזענות הזו מביאה להם רק מלחמות ודם. אתם צריכים להבין דבר אחד: המנהיגים שלכם לא עובדים בשבילכם, אלא בשביל עצמם. אתם לא מעניינים אותם.

"הישראלים צריכים להבין שאנחנו פה, ונשארים פה. אבי שלי היה ביפו, גירשו אותו משם אבל עכשיו אני פה. לא נעלמתי. ואם יגרשו אותי, הבן שלי ימשיך אחרי. אנחנו נישאר פה אחרי הכיבוש".

***

עכשיו, סאלח רוצה לחזור לשגרת חיים. להתרגל שוב לאורחות הבית וניחוחותיו, להרגיל את הבית לנוכחותו. הציונים של הילדים ירדו מעט בחודשים שלא היה בבית, וחשוב לו לעבוד איתם כדי שיחזרו להצטיין כמקודם. "אבל קודם כל, אני צריך עכשיו להתעסק עם עוד משפט שרוצים לעשות לי".

מה?!

"כן, ביד ימין הם נתנו לי את מכתב השחרור וביד שמאל נתנו לי עוד הזמנה למשפט. הם אומרים שב-2012 אמרתי לשוטר 'אתה גזען', ושהרבצתי במקל לעמוד חשמל. על המזל הרע שלי, העמוד יצא יהודי".

> מי שלא מכיר את רהט לא יכול להבין למה זרקו אבנים על המשטרה

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf