newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קוראים לי מאשה, ואני לא הנשק הדמוגרפי שלכם

הייתי פריקית וגותית ולסבית ובוץ' בתיכון, ועכשיו יש מי שלא מצליחים לעכל אותי כפרחה רוסיה עם חיבה ללבוש מנומר ונעלי עקב. לא מעניין אותי מה חושב עלי חיים יבין, שלא מבין מהי הגירה, כי אני לא מדברת עם מי שלא רואים בי שותפה

מאת:

כותבת אורחת: מאשה אברבוך

היי, זאת מאשה.

לפני כמה ימים שוב קרתה תקרית מביכה שנוגעת לשם שלי (דוגמה לתקרית קודמת מתועדת). מישהו שאל לשמי. עניתי. לפתע, חבר שהיה ליד הפליג בזיכרונות על חברת ילדות שלו שאותה הוא כינה "מאשולה" ומהר מאוד עוד אנשים פשוט קראו לה שולה והיא אימצה את השם הזה. עוד לפני שהספקתי להיות מוקסמת מהמהלך של לקחת קצת ממך בתוספת סיומת חיבה בשפת האם שלך ולהתיך אותך בכור (כדי שתהיי כמו שאנחנו רוצים אותך ואוהבים אותך) אמר הבחור השני "שולה זה קיצור של שולמית?"

התמונה האלמותית שלי בדרכי לכיתה א' לראשונה לובשת חולצה של I love Israel (מאשה אברבוך)

התמונה האלמותית שלי בדרכי לכיתה א' לראשונה לובשת חולצה של I love Israel (מאשה אברבוך)

יופי. קיבלתי פלאשבק ל-96'. תקופת סוג של אוסלו. הייתי ילדה קטנה, מנומשת ועם צמה ארוכה ודיי ג'ינג'ית בכיתה א'. מסביבי כולם שרו "ביבי לשלטון, פרס מוכר עיתון" ולפחות בחלק מהפעמים ששמעתי את זה הייתי על סף דמעות כי לא הבנתי איך הם יכולים להיות נגד מי שרוצה לעשות שלום. הייתי ממש פנאטית והכרחתי את כל המשפחה שלי להצביע לפרס. בכיתי עד שכולם נכנעו לדרישה ההיסטרית שלי לשלום (חוץ מהאבא הדוש שלי שהצביע ביבי אבל לא בגלל ביבי אלא כי הוא אהב ממש את ליברמן כשאף אחד עוד לא ידע מי זה).

הייתי משוכנעת שאני הילדה בת השש מבינה מה הולך פה והם לא (תחושה דיי הגיונית בהתחשב בעובדה שאני הייתי מי שהייתה מתרגמת למשפחה מכתבים רשמיים, כותבת צ'קים, לוקחת את סבתא ואת סבא לקניות, לבנק ולקופת חולים וגם מאוחר יותר אל מעבר לפרגוד בקלפי כדי שיבחרו את הפתק הנכון כי הם לא יודעים עברית) ואני עושה להם טובה גדולה שתתרום לעתיד שלהם במדינה הזאת שהם כל כך שונאים ולא מבינים כמה היא נפלאה בכלל (תחושה דיי הגיונית בהתחשב בפמפום האגרסיבי של נפלאות ישראל וזוועות השואה שדחפו לי למוח בתוכנית מיוחדת לילדים עולים חדשים שהכריחו אותי להשתתף בה בבצפר).

אני באמת ובתמים סבורה שנהייתי סמולנית בגלל הפער הזה – הקינה הבלתי נגמרת של אמא שלי על לאן היא הביאה אותי ועל איך רוצים להרוג אותה כאן רק כי היא יהודיה ("שמה", היא טענה שבתור יהודיה היה לך "בסך הכל" קשה להתקבל לאוניברסיטה) ועל החיים במלחמה בלתי פוסקת שהיא גזרה על הבנות שלה לחיות בה רק כי היא לא ביררה טוב יותר מה הולך פה. הייתי בטוחה שאם תגמר המלחמה הזאת, איזו מלחמה שזו לא הייתה, יבוא הקץ למסרים הסותרים שאני חיה בתוכם ואמא גם תפסיק לחשוב שכולם חיים פה על עצי דקל ותרשה לי לשבת על הרצפה בלי קריאות גוועלד וכולנו, אבל באמת כולנו, נחיה בהרמוניה בישראל הנפלאה. כמובן שאז לא ראיתי את זה כ"מסרים סותרים" אלא מתוקף הנסיבות והציפיות לקחתי על עצמי לקלוט את המשפחה לי בארץ כעולים חדשים. ניסיתי להיות ישראלית בכל כוחי ולא רק שהשפה שבשלב הזה כבר תפסתי כשלהם ולא כשלי, התרבות, חוסר הקשר, הבגדים השונים עמדו בדרכי- אלה היו בעיקר ההשמצות שלהם את הארץ.

הלכה לחיים יבין המדינה

אני חושבת שהחלק הכי גאוני בסרט הדוקומנטרי "הישראלים החדשים" הוא השם. ברור שהכוונה בו היא לרוסים. כלומר, דיי בקלות זה אמור להדהד בראש "הרוסים החדשים" (מי שחטפו להם כל מה שיכלו בעת הפרסטרויקה ויצאו אוליגרכים כאלה). כאילו כל הקטע של התכנית זה לנהל דיאלוג עם הרוסים שהיגרו לכאן בקטע של "לא הצלחתם להפוך לאוליגרכים שמה אז באתם לפה לחטוף סלי קליטה, מכוניות, גברים מבוססים, יצאתם מורווחים מכל כיוון ואתם עוד זורקים זין, יא טפילים בתחפושת של פליטים מאימפריה שנכחדה. אופורטוניסטים" – משם מתחיל "הדיאלוג" של חיים יבין עם האנשים האלה שהוא (וחבריו להגמוניה, כמובן) רצה כנשק דמוגרפי לשימור הווילה בג'ונגל שהוא נצור בה וחי בתודעת תל חי.

> חיים יבין, אני לא מתנצל שאני מדבר רוסית ברחוב

צילום מסך מתוך הסדרה "הישראלים החדשים". ערוץ 10

צילום מסך מתוך הסדרה "הישראלים החדשים". ערוץ 10

שותפה שלי, אלישבע, העירה הערה גאונית שהיא לא מסוגלת לדמיין את חיים יבין מנהל את אותו סוג של "דיאלוג" על אזרחות, שייכות, תרבות וגזענות עם מזרחים או אתיופים. מה שנכון נכון. זו טענה דיי מוכרת שהכוח של העליה-הגירה הברה"מית הוא ממש נגד הלבנט- הן נגד הערבים והן נגד המזרחים; לפחות על פי החזון האפוקליפטי של שנת 89' שניבא כי בעוד עשור מאז יהיה מספר הערבים באוכלוסיה שווה למספר היהודים ואילו בתוך האוכלוסייה היהודית – המזרחים הם כבר משהו כמו חצי. יצחק שמיר אשכרה אמר על נפילת ברית המועצות שמדובר ב"אחד הניסים הגדולים שקרו לעם היהודי".

מילא להיות שחקני חיזוק של ההגמוניה (אני באופן אישי מסרבת) אבל ללקק את פנכתה? ועוד אחרי שסגרתם את האופציה להגר לארה"ב בדרכים עקלקלות (קצת סחרתם בבני אדם שם, תודו), שאלתם אותי "מה השעה?" בכל הזדמנות שהייתה לכם וביססתם פה תרבות שמעלה על נס בכי תוך כדי טבח מתמשך? מפתיע באמת שיש אנשים שלא מוכנים לותר על הזהות והתרבות שלהם, לפחות לא לאורך זמן, על מנת לחבור לסיפור ההצלחה מעורר ההשראה ממש של השבט הלבן ביישות הציונית. ולמה להם? עם הכמויות שבהן הם טרחו לייבא אותנו לכאן אנחנו בהחלט אוטונומיים מכמה בחינות. לא אני אמרתי את זה אלא יבין שנקודת המוצא המובלעת שלו היא שהרוסים הם אנטי-תזה פוטנציאלית לציונות ואו שהם יקבלו את הציונות (ופחות את הציונות ויותר אותו החמוד כהגמון) או שהם ממש צריכים להחזיר את הדרכון הישראלי ולחזור לסיביר. זו בסך הכל תגובה גברית קלאסית לדחייה סטייל "יאללה יאללה לכי מי צריך אותך עם מקל של בודק בטחוני לא הייתי נוגע בך תחזרי לחור שבאת ממנו שרמוטה אופורטוניסטית".

> כמזרחי אין לי למי להצביע בבחירות

צילום מסך מתוך הסדרה "הישראלים החדשים". ערוץ 10

צילום מסך מתוך הסדרה "הישראלים החדשים". ערוץ 10

חיים באמת חמוד וכמו שרומזים לו לאורך הפרק הוא ממש לא מבין את המשמעויות של הגירה, או יותר נכון, את הצורך בביטחון קיומי באשר תחיה (צורך שגורמי דחיפה החוצה מהסביבה בה נולדת וגדלת מערערים עליו וגם ה"קליטה" כנשק דמוגרפי בסביבה אחרת). אבל זה באמת לא משנה. אני לא מאמינה בלנהל דיאלוג עם מי שלא רואה בי שותפה מלאה. זה בזבוז זמן מוחלט. מעבר לכך, גיליתי דיי והותר פעמים בחיים שלי שכשאני מתאמצת להוכיח את זכותי ואת מקומי כ"שותפה מלאה" אני בעצם מחזקת את כוחו של מי שאני דורשת ממנו להתייחס אליי איך שהוא מוצא לנכון. לא מעניין אותי מה חיים יבין חושב עלי ועל שכמותי. עדיף שיאכל כאפות עם עצמו על המדינה שהולכת לו.

זיקית

מגיל ממש צעיר קננה בי תחושת אחריות אישית קשה מנשוא לגבי הנסיבות הפוליטיות כאן, שלא הבנתי בכלל ובטח שלא יצרתי ולא היו באחריותי בשום שלב. הכל בשביל הביטחון שלי ושל המשפחה שלי. ממש לא בעד או נגד הציונות (שמבחינתי הייתה מלא מילים מוזרות בשיר שתלוי מאחורי בכיתה ואני מנסה ללמוד בעל פה מתי שאני רק יכולה) אלא בשביל להצליח לחיות פה, בשביל לגשר על הפער בין מה שאומרים לי בבית הספר לבין מה שאני שומעת בבית.

מן הסתם, השסע הזה אף פעם לא אוחה והפער מעולם לא גושר. הדרך האישית שלי לחיות במקום הזה בהעדר היכולת לדמיין את עצמי מהגרת מכאן היא לא לדבר עם מי שמתנשאים בעיני. ברגעי חוסר עמוד שידרה אני בכל זאת מכלה את כוחותיי בלענות להם באותו המטבע ובשאר הזמן אני זורה חול בעיניהם: אני נותנת להם לראות את מה שהם רואים בי ממילא ולהשאיר אותם לאכול כאפות עם עצמם כשהם מגלים שאני יותר מהדימוי השטוח שיש להם בראש. אני גם מסרבת להכיל את רגשי האשם שלהם או את ההאשמות שלהם כשהם עולים על "האמת".

> דור 1.5: מה הקשר בין המהגרים מברה"מ לזכות השיבה?

צילום מסך מתוך הסדרה "הישראלים החדשים". ערוץ 10

צילום מסך מתוך הסדרה "הישראלים החדשים". ערוץ 10

אני אשתייך לאן שאני רוצה ואכפור בכל ברנז'ה מדומיינת שבא לי עליה. עם כל הבולשיט שהלבשתם עליי פיתחתי אוריינויות של זיקית. אני יכולה להפוך לישראלית יש מאין, אני יכולה לעבוד עליכם שהגעתי מכפר שכוח אל ומים זורמים במולדובה למטרות נישואים גולדיגריות לפני חודש. אני גם יודעת לעבוד על כולם שאני עולה חדשה מארצות הברית שגרה בגוש עציון; כשנהגי מוניות עירקים בגילאי העשרה ועד סטודנטים בני טובים למדע המדינה בשנים האחרונות הסתכלו עלי כאילו זורם לי סקס ולא דם בעורקים שיזין את ייצור הצללים שלהם ידעתי מי אני ומה אני וכמה אני הרבה מעבר לפנטזיות הנגועות על נשים זרות שיש להם בראש. הייתי פריקית וגותית ולסבית ובוץ' בתיכון ועכשיו יש מי שלא מצליחים לעכל אותי כפרחה רוסיה מאופרת עם חיבה לפריטי לבוש מנומרים ויכולת שיווי משקל על נעלי עקב. אני הכי רכה והכי מתמסרת ונעימה עד שאני מחליפה לביץ' פייס. אני אקדמאית שמדברת וכותבת גבוה גבוה ופשוטה שמורידה צ'ייסרים של ערק וצוחקת כמו בהמה במקביל. לא כי אני לא קוהרנטית, אלא כי אני לא חייבת כלום למי שלא רואה בי שותפה מלאה והגיע לנקודת המבט הזאת מתוך תחושת אחריות בלתי מתפשרת.

תודעת הפח הלא מפותחת של כל אותם אפסים בעמדות כוח שמעולם לא היו צריכים לחשוב על מי הם ומה הם ממקום מחופצן, חסר קול, שצריך לעבוד פי אלף יותר קשה ועבודה פי אלף יותר שחורה ממה שהם מגדירים כ"לעבוד" וכ"שחור" בכלל, שאף פעם לא לעגו לשם שלהם עד שהם יודעים איך לנתב שיחות כדי לא לנדב אותו, לשפה שלהם, לרהיטים שלהם בבית (אני מפסיקה למנות מושאים ללעג רק כדי לא להאריך את הטקסט עוד יותר, לא כי נגמר)- הכל מעיד רק על עליבותם שלהם. המסקנה הזאת עלתה לי אינספור פעמים בדם, יזע, דמעות, כמעט בחיים שלי, באיכות החיים שלי, בקשר שלי עם המשפחה שלי, בביטחון שלי בעצמי כמאשה ולא איזו שולה, בעצמי כפי שאני וכפי שאני רוצה להיות ולא ככלי קיבול לרצונות ולנוזלי גוף של מי שמעיזים לומר לי איך לחשוב, איך להתנהג, איך לקרוא לעצמי, באיזו שפה לדבר ואיפה ומתי לפתוח רגליים. העולם השטחי, הצר, המובן מאליו שלהם יקרוס לתוך עצמו בעוד 10…9…8…7…

אבל הוא יקרוס רק אם נעשה את המאמץ. וגם אם הוא יכול לקרוס לתוך עצמו לבד, אני לא רוצה לעמוד מהצד אלא לקחת חלק פעיל בהשחתה של כל הדרכים הסלולות מראש עבור מי שהם לא אני. אני לא מדברת עם חיים יבינים שלא רואים בי שותפה. אבל אני אתמודד עד טיפת דמי האחרונה על קשרים ועל בריתות עם מי שמצויים איתי באותו לבל ומתחתי בשרשרת המזון הציונית. בקטע אופורטוניסטי לחלוטין. כדי להצליח לחיות פה.

בסוף, אגב, הבחור פנה אליי ב"שולה" כמה פעמים לאורך הערב עד שהוא קלט את השיניים החשופות מטאפורית שלי והפסיק.

מאשה אברבוך היא ילידת ברית המועצות. גרה בתל אביב. לומדת ומתרגלת בבן גוריון בבאר שבע. פמיניסטית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf