אם חד הורית ובנה החייל בסכנת פינוי מיידי מביתם בירושלים

אחרי שעבדה כל חייה בשכר זעום כדי לקיים את עצמה ואת בנה, עברה אביבה התמוטטות השנה, ומאז קשה לה לשלם את שכר הדירה. השבוע הודיע בעל הבית שהוא לא מאריך לה את החוזה ומפנה אותה עם פרוץ השנה החדשה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אני נפגש עם אביבה בביתה. הפגישה מתקיימת בערב בחלל שאפשר להגדיר אותו במילה אחת: "ארעי". שני חדרים קטנים מאוד ומטבח. אחד החדרים מלא בחפצים שונים שנראה שהובאו למקום בחופזה ומוכנים למעבר בכל רגע. לפני כמה ימים חזר בו בעל הבית מחידוש חוזה השכירות עם אביבה והודיע לה שהיא צריכה לפנות את הבית עד שבת.

אביבה גדלה בירושלים ברחוב שטרן בקריית יובל. היא אם חד הורית לילד שהתגייס לא מזמן, ומגיע הביתה כל סוף שבוע. אביו נסע לארה"ב כמה חודשים אחרי שנולד ומאז לא חזר ולא ממש יצר קשר. "כנראה שלא בחרתי נכון בעל, אבל התוצאה היא שיש לי ילד מקסים שלמרות הכול התגייס והולך להיות קצין בצבא". אביבה עבדה כל החיים עד לפני חצי שנה, אז עברה התמוטטות עצבים. העבודות היו רבות ומגוונות, אך בגלל שהרוויחה קצת יותר משכר המינימום הביטוח הלאומי ביטל זמנית את קצבת המזונות שהייתה מקבלת.

במשך השנים היא נאלצה לקחת הלוואות כדי לשרוד ולקיים את עצמה ואת ילדה מסכומי כסף זעומים. ב-2008, כשעזבה עבודה בחברת ביטוח והמשכורות הפסיקו להיכנס באופן סדיר, הבנק דרש להחזיר את כל החוב, וכשאביבה לא הצליחה להחזיר את ההלוואה, החוב תפח פי אחת וחצי. בניסיון להתמודד עם המצב החדש ניסתה אביבה לעבור מקום. "החלטתי לעבור לאילת כדי להוזיל את שכר הדירה", היא אומרת. "עשיתי שם את כל סוגי העבודות, מעבודה בסופר לצביעת בתים. אחרי חצי שנה הבנתי שאולי שכר הדירה נמוך אבל אין ממש עבודה באילת".

אביבה חזרה לירושלים והמשיכה לנסות לשרוד. "לא היה חודש שבו עבדתי ולא קיבלתי קנסות מהביטוח הלאומי, שהתבטאו בקיזוז הכסף של המזונות בגלל שעבדתי מעל השעות המותרות לי (לפי נהלי הביטוח לאומי). בנוסף לזה שלחתי כל הזמן קורות חיים, אף אחד לא חוזר אליי. אני בת 45, בלי תואר, אין לי אפשרות לקבל עבודה נחשבת שמשלמת טוב. כל העבודות שקיבלתי היו דרך חברים שמכירים את המנהל".

לפנות את הבית תוך ארבעה ימים

הלחץ והמצב הכלכלי הקשה הובילו את אביבה להתמוטטות נפשית ביולי האחרון. היא פחדה שהיא הולכת להתאבד והתאשפזה בבית החולים איתנים בבירה. "זה היה לשבוע אחד, כי התחננתי לצאת. ראיתי שם שהם יכולים להבין את המצוקה הנפשית שלי, אבל יחד עם זה נשלל החופש שלי והבן שלי נותר לבד בדירה".

השיחה ביננו נקטעת מדי פעם, כשאביבה מנגבת את עיניה מדמעות, במיוחד כל פעם שהבן שלה עולה בשיחה. "אני לא רוצה שהוא יסבול ממה שאני עברתי". אני מנסה להרגיע אותה אבל אין לי ממש איך. "החברים שלי כבר לא עונים לי לטלפון", היא ממשיכה. "הם רואים את השם שלי על מצג הטלפון והם בטח חושבים 'מה היא הולכת לבקש ממני הפעם'".

מאז האשפוז אביבה מתקשה לעבוד ונשארת בבית. בחודשים האחרונים היא הצליחה להשיג הכרה של ביטוח לאומי בנכות הנפשית שלה, מה שנותן ביחד עם סיוע בשכר דירה 3,500 שקל בחודש. 3,000 הולכים לשכר הדירה, ומ-500 הנותרים היא אמורה להתקיים כל החודש.

"למרות שסיכמנו שנחדש את החוזה לשנת 2015, ביום שני השבוע התקשר אלי בעל הבית ואמר שהוא לא מוכן לחדש את החוזה, בגלל שאני חייבת לו שכר דירה של כחודשיים. החוזה יגמר בסוף דצמבר והוא אמר שאני צריכה לפנות את הבית עד שבת כי יש לו דייר שמעוניין לגור בבית. בתוך כל הסלט הזה אני אמורה למצוא את הזמן להשתקם, אבל אין לי רגע אחד של שקט".

> מכות, אש ותמרות עשן: מחשבות מפינוי גבעת עמל

ביתה של אביבה (מיכאל סולסברי כורך)

ביתה של אביבה (מיכאל סולסברי כורך)

לאורך כל הריאיון נראה שהמציאות הכלכלית דחפה את אביבה להתמודדות עם דכאון קשה ומחשבות אובדניות. אני נזכר במשה סילמן, ושואל אותה אם היא יכולה להבין את המעשה שעשה.

"אני יכולה להבין, מכיוון שכל התהליך שאני עוברת כבר שנים מבהיר לי בכל דרך אפשרית שאין לי מקום בחברה הזאת. שלא משנה מה אני אעשה לא אוכל להתקיים. החברה מקיאה אותי כי אני לא מצליחה להרוויח מספיק כסף. התנאים חייבים להשתנות כדי שאוכל להמשיך לחיות".

בימים שבהם עבדתי על הכתבה התקשר בעל הבית ואיים על אביבה שאם לא תתפנה עד שבת הוא ישלח אנשים שיוציאו אותה בכוח. אביבה הוציאה נגדו צו הרחקה ועובדת על צו מניעה נגד הפינוי מהדירה, בטענה שבעל הבית נתן לה התראה קצרה מדי, מבלי לתת לה זמן למצוא מקום חדש. היא ממשיכה לחיות עם פחד מפינוי בכל רגע ממש.

> "רק כשהתחלתי לאבד את ההכרה השוטרים הפסיקו לבעוט בי"

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf