newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משרד הבריאות חושב שמגניב להפיל את האחריות לקונדומים על נשים

הנורמה היא שהאחריות לשים קונדום נמצאת בידיים של האשה. למה? כי לגברים לא נעים, כי לנו יש סיכון בדמות הריון לא רצוי. משרד הבריאות הפיק תשדיר כאילו-קולי כחלק ממאבק באיידס, אבל חוץ מפרובוקציה, הוא רק מנציח את הסדר הקיים

מאת:

כותבת אורחת:  נטלי בר-און

יש לי כמה טענות על התשדיר לעידוד שימוש בקונדום למאבק באיידס. על האופי הכאילו-קולי של הדמויות והתסריט, על המשחק המוגזם של הבחורה (אני די משוכנעת שההגזמה טמונה בבימוי ולא בבחירות שלה) ובהרגשה שזה גנוב לחלוטין ממשהו דומה בשפה האנגלית, בה כל האלגוריות האלה נפוצות יותר ונשמעות הרבה יותר טוב, אבל כל זה שטויות. איידס זה רע, קונדום זה טוב, כולם מרוצים.

אבל אז מופיע הסלוגן על המסך, מלווה בקריינית: "נלחמים באיידס, זה גם בידיים שלכן". ש ל כ ן. של- הפאקינג-כן!

אולי פספסתי משהו בגדול, אבל למיטב הבנתי וזכרוני האחריות לשים את הגומי המאוד מועיל ומאוד מציק נמצאת תמיד בידי האישה. למה? כי לגבר לא אכפת. כי לנו יש סיכון ממשי וישיר יותר מאשר איידס, ושמו הריון לא רצוי. כי זו הנורמה. כי זה נורא לא נעים להם. כי ככה זה וככה זה היה תמיד. מעצבן ומכעיס לראות את הדבר הזה מקבל גושפנקא רשמית ממשרד הבריאות, וכך מנציחים את חוסר האיזון הזה. זה דפוס זהה לזה של האשמת הקורבן, גם אם בקנה מידה מינורי יותר.

למרות שעברו הרבה שנים מאז שהייתי במצב הזה, לא אשכח את חוסר הנעימות בלעצור אקט מיני בשביל להתווכח עם הפרטנר שלך על הביטחון של שניכם בסיטואציה. עד כמה את אמורה להיות תקיפה, ומתי את הופכת להיות פשוט "קשה", "לא זורמת", או שאת סתם כבר לא בעניין כי המלחמה הוציאה לך את החשק.

במקום לנסות לשנות את הדפוס הזה בא התשדיר החדש ומנסה לשנות את הגישה אל הדפוס. משרד הבריאות מנסה להעלות את קרנה של האישה המגנה על עצמה בכך שהוא "ממגנב" אותה – הופך אותה למגניבה – משמר את הסדר הקיים ואפילו מזמין את הגבר להגביר את התנגדותו לסיטואציה, כי היי, זה גם בידיים שלכן, אז תעשו אתן את העבודה.

> מבצע פשקוויל: פעולת הנשים שהסעירה את הרחוב החרדי

זה גם בידיים של-הפאקינג-כן!". צילום מסך מתוך "לפנק ת'צב", קמפיין משרד הבריאות לעידוד שימוש בקונדומים

זה גם בידיים של-הפאקינג-כן!". צילום מסך מתוך "לפנק ת'צב", קמפיין משרד הבריאות לעידוד שימוש בקונדומים

בגדול מדובר בפספוס. אני בטוחה שיוצרי התשדיר פשוט לא הלכו את הצעד המחשבתי הנוסף, שמצריך הסתכלות על שני המינים בסיטואציה. בניחוש לא מושכל בכלל, אני מדמיינת את ישיבת הקריאייטיב בה נבנה הקונספט כישיבה נטולת נשים, כמעט או לחלוטין. חבורת גברים מרוצים מעצמם ומחדותם, מהודרים בחליפות. האם הם חשבו בכלל על המסר שהם מעבירים לנשים צעירות, ויותר מזה, לגברים שמולן?

ברוחו, התשדיר מזכיר לי את הפרסומות למוצרי היגיינה נשית, המייצרים סטיגמות על דרך השלילה ("מי אמר שאנחנו צריכות לשבת בצד? הרבה יותר כיף להשתתף", כלומר – אם את לא עם התחבושת המדהימה שלנו, עליך לשבת בצד. זו הציפייה החברתית ואנחנו משנים אותה. כן בטח).

באמת שבלי הסלוגן הגס והפוגעני בסוף הייתי מקבלת את התשדיר כמשהו חיובי למרות הפגמים בביצוע. שינוי קטן מנון סופית למם סופית היה מבטל את כל הטענות שלי. "מיגנוב" של אמצעי מניעה (בשונה ממיגנוב האישה העומדת על שלה במשימה הנוגעת רק לה כביכול) נראה לי כמו דרך לגיטימית להילחם במחלות מין ולייצר סביבה בטוחה פיזית ונפשית לכלל המשתתפים בסיטואציה. העניין הבעייתי הוא בדיוק האות הזאת, שחלק מהצופים לא יתעכבו עליה אפילו שניה, אבל היא תחלחל לתודעה שלהם ותתווסף לאוסף הקלישאות הבעייתיות שלנו על תפקיד המינים בסקס.

העובדה שמקשה עלי יותר מכל היא שבחיפוש מהיר אחרי הסרטון אפשר לראות שההתנגדות היחידה אליו הייתה זו הדתית, מכיוון שהסרטון פרובוקטיבי, לדבריהם. זו הייתה ההתנגדות המסיבית שגרמה לפסילת שידורו של הסרטון בטלוויזיה. אנחנו, הנשים, פשוט קיבלנו את הגזרה הזו כאמת מוחלטת. הייתי בשוק לגלות ששום דבר דומה למה שאני כותבת עכשיו לא התפרסם כבר, וזה בעיקר מעציב אותי מאוד.

נטלי בר-און היא אמנית פמיניסטית המתגוררת בתל אביב.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf