newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לנקות את המרחב הציבורי מגילויי גזענות

אי אפשר לשכנע את הגזעניים לא להיות גזעניים, אבל הבעיה היא הרוב ששותק. במקום לשאת נאומים נגד גזענות, צריך לגרום לרשויות לנקות אותה מרחובות הערים. כך הצלחתי להביא להחלפת שלט שהכיתוב שלו בערבית רוסס ונמחק

מאת:

כותב אורח: רון גרליץ

תשמעו סיפור: לפני כמה חודשים עברתי לגור ביישוב שריגים בעמק האלה והתעצבנתי שראיתי שהשלט בכניסה למושב זכריה, על פניו אני חולף מידי יום, הושחת ונמחק בו שם היישוב בערבית. החלטתי לא לשתוק. לא שיש לי תשוקה בלתי נשלטת לשלטים תקינים, אבל חשבתי שיש כאן משהו רע מאוד: מחיקה ברוטאלית ומכוונת של השפה הערבית וחמור מזה – שתיקה של הרבה מאוד אנשים ושכנים טובים שחולפים על פניה כל יום.

צילמתי השלט ודיווחתי על כך למערכת כיפאיה שהיא מערכת של קואליציית שותפות-שראקה אשר מיועדת לדיווח ולטיפול בגילויי גזענות על ידי לחץ על הרשויות לפעול נגד גילויי הגזענות (עוד על הרעיון והפעולה של כיפאיה כדאי לקרוא כאן).

הסתכנתי וכתבתי אז בפייסבוק שלי שזה רק עניין של זמן עד שהשלט הזה יתוקן. אין מצב שזה יישאר. ואכן כך היה. הצוות הנמרץ של שותפות שראקה פנה למועצה האזורית ולחברת נתיבי ישראל ואחרי כמה תזכורות הם שלחו את הצוותים שלהם והחליפו את השלט.

אז מה כל כך חשוב בשלט הזה? לדעתי מאוד חשוב. הרי לא נוכל לשכנע את הגזענים לא להיות גזענים. לא נצליח וגם חבל על המאמץ. הם, הגזענים, מיעוט. רועש, פעיל, מאורגן ומסוכן – אבל מיעוט. הבעיה היא חלק מהפוליטיקאים או המנהיגים שמלבים ומעודדים את הגזענות, והרוב – אנחנו, ממש אנחנו – ששותק לגזענות.

> "הימין האמיתי" הפקות גאה להציג: הסתה במקום תוכנית פעולה

השלט בכניסה לזכריה. מחיקה ברוטאלית ומכוונת של השפה הערבית (רון גרליץ)

השלט בכניסה לזכריה. מחיקה ברוטאלית ומכוונת של השפה הערבית (רון גרליץ)

השלט בכניסה לזכריה לאחר התערבות "כיפאיה" (רון גרליץ)

השלט בכניסה לזכריה לאחר התערבות "כיפאיה" (רון גרליץ)

צונאמי הגזענות עדיין כאן

הגזענות נגד האזרחים הערבים הגיעה, החל מהקיץ האחרון, לממדים והיקפים חסרי תקדים, מפחידים ומסוכנים. בזמן המלחמה על עזה היה גל צונאמי של התקפות נגד האזרחים הערבים שתיארתי בהרחבה וגם הצעתי הסבר לא שגרתי ונתון במחלוקת לגורמים להחרפת ההתקפות נגד האזרחים הערבים.

יהיה ההסבר אשר יהיה, הצונאמי של הגזענות עדיין עמנו. השאלה הגדולה היא איך מתמודדים עמו ומה ניתן לעשות? אנו שומעים מהנשיא, מפוליטיקאים, מראשי רשויות, מאנשי חינוך ואחרים קולות חזקים ונרגשים נגד תופעת הגזענות. זה נורא ואיום הגזענות הזו – כך הם אומרים.

ואני אומר – זה ממש לא יעזור. אי אפשר לשכנע את הגזעניים לא להיות גזעניים. אמרתי זאת גם ישירות לנשיא ריבלין "אפילו אתה, כבוד הנשיא, לא מצליח ולא תצליח לשכנע את הגזענים לא להיות גזענים". מה שאפשר, וחייבים לעשות באופן מיידי, זה לטפל בגילויי הגזענות שנמצאים במרחב הציבורי. במקום שניר ברקת, רון חולדאי ויונה יהב יישאו נאומים נחרצים נגד גזענות, אנחנו צריכים לגרום להם לשלוח את הפקחים שלהם לנקות גרפיטי "מוות לערבים" מרחובות הערים.

זאת אומרת שאת הגזען לא נוכל לשכנע להפסיק למחוק את הערבית משלטי הדרכים אבל כן נוכל, וזה לגמרי אפשרי, לגרום לרשויות לנקות את המרחב הציבורי מגילויי גזענות. התרגלנו לראות שלטים או גרפיטי "מוות לערבים" ברחובות, חנויות עם שלט "כאן לא מעסיקים ערבים", מחיקת שמות בערבית על שלטי דרכים, פרסום של עסק שכולל "על טהרת עבודה עברית", בית קפה שאוסר על המלצרים לדבר ביניהם בערבית ושאר הזוועות מסוג זה במרחב הציבורי בישראל.

זה בידיים שלנו

חשבתם פעם מה זה להיות ערבי ולעבור ליד גרפיטי "מוות לערבים"? וגרוע מזה – לעבור לידו כל יום ולראות שלאף אחד לא אכפת שזה שם? איזה מסר זה מעביר לילדים יהודים אם ברחובות יש גרפיטי "מוות לערבים" ולהורים שלהם (אנחנו! למי שהתבלבל למי אני פונה בטקסט הזה) לא מספיק אכפת כדי לנקות את זה? למה שהילדים שלנו לא יחשבו שזו עמדה לגיטימית?

הבעיה של כולנו, יהודים וערבים, היא שהתרגלנו לעבור ליד הזוועות האלה ולחשוב שזה כמו מזג האוויר – ממש לא בידיים שלנו. אבל האמת שזה דווקא ממש בידיים שלנו. וחברות וחברים, המאבק בגזענות לא יתבצע על ידי אחרים. רק אנחנו האזרחים יכולים לעשות את זה ואף אחד לא יעשה את זה במקומנו.

יש כעת מערכת מצוינת וצוות מצוין שיפעל נגד גילוי גזענות. אתם רק צריכים לדווח. בדיוק כמו שקרה במהלך הקיץ, אז דווח לכיפאיה כי מנהל בית החולים בנהריה (דרך אגב – ערבי בעצמו למי שחשב שגזענות כלפי ערבים היא תופעה יהודית) אסר על עובדיו לדבר בערבית. בעקבות פנית הצוות לתקשורת, האיסור בוטל.

בפעם הבאה שאתם רואים גילויי גזענות ברחובות, בבקשה אל תתעצלו. אל תעברו ליד, תגידו לעצמכם כמה-זה-לא-בסדר ותמשיכו הלאה. ניקיון המרחב הציבורי מגזענות הוא לא עניין של מישהו אחר אלא של כל אחד ואחת מאיתנו. תפעלו אתם כדי להסיר את הגזענות מהמרחב הציבורי.

רון גרליץ הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, העמותה לקידום שוויון אזרחי ואחד מיוזמי מערכת כיפאיה. ארגונים שמעוניינים לקבל הדרכה על השימוש במערכת מוזמנים לפנות ל info@kifaya.org.il.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf