צפו: כך נראים פועלים לא נראים
כתבה אחת בערוץ הראשון עושה נסים ונפלאות: מראה אנשים שקופים. מה היה קורה אם היו מופיעים על המסך כל יום?
פועלים. אלה הם פועלים. כך נראים פועלים. כך נראים פועלים שקמים כל בוקר בשתיים וחצי לפנות בוקר (מה שרבים מאיתנו מכנים לילה) כדי לעבור טרטור של שעות על גבי שעות בשביל הזכות לעבוד בשבילנו. כל יום. כל יום. כל יום. תראו אותם.
הכתבה הזאת של יורם כהן ב"מבט" היא עוף מוזר בעולם התקשורת הישראלי. 364 ימים בשנה – הסיפור של אלפי ורבבות הפועלים האלה אינו סיפור מבחינת התקשורת הישראלית. התור, הצפיפות, הדוחק, ההתעמרות, השעות המבוזבזות בדרכים, הניתוק מהמשפחות, ואחר כך גם תנאי העבודה, והשכר, ולא פעם מניעת התאגדות ולא פעם זריקה לכלבים של כל מי שנפצע – הם לא סיפור. הם לא מעניינים. לפי הערכות כ-40 אלף פועלים כאלה עוברים במחסומים כאלה יום-יום, ועוד כ-40 אלף עוקפים את המחסומים האלה בדרכים אחרות.
לא כל תור ודוחק וצפיפות כאלה לא מעניינים את התקשורת כל כך. אם פותחים חנות חדשה או משיקים סמארטפון חדש וההמונים מסתערים עליהם – זה יפתח מהדורות. אם כל כך הרבה אנשים היו מפגינים ביחד – זה היה מופיע בכל עיתון. מילא דוחק וצפיפות, אצלנו כשאנשים יושבים בבית וצריכים לחכות ארבעים דקות בתור כדי לקבל שירות טלפוני זה סיפור שהעיתונות תעסוק בו בהרחבה, שבתי המשפט יפסקו בו, שפוליטיקאים יגזרו קופון אם יתערבו בו.
אבל לא כך לגבי הפועלים האלה.
אני שומע את המגיבים עוד לפני שגמרתי לכתוב. את אלה שידברו על טעמי ביטחון. את אלה שיגידו שככה זה כשהם נכנסים לתוך המדינה שלנו וכל מעבר גבול הוא כזה. אבל אלה שקרים.
מעבר גבול? בין מה למה? מדינת ישראל וצבאה שולטים משני צדי המחסום הזה בפאתי בית לחם. ממש בצמוד לבית לחם יושבת התנחלות אפרת, ולא רחוק ממנה – תקוע. אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים ושר חוץ אחד של מדינת ישראל גרים שם, כאזרחים ישראלים, תחת החוק הישראלי, ועוברים במחסומים ישראליים לישראלים בלבד, בלי לעצור לרגע עם המכונית, רק הנהנון אחד לחייל, והלאה. גם הם עוברים "לתוך המדינה", או שאולי המדינה נמצאת איתם, בתוכם, במהותם, משני צדי המחסום, מכילה את עצמה באופן סלקטיבי באותה פיסת קרקע באופנים שונים לפי מוצאו של האדם?
טעמי ביטחון? איזה טעמי ביטחון? כמו שמציין יורם כהן בכתבה, לכל האנשים בתור הזה יש אישורי עבודה בישראל. כל מי שאנחנו רואים נדחק ב"שרוול" הזה יגיע בסוף לקרוסלה ויעבור בה וילך לעבוד יום שלם בבניין הארץ, לפני שיחזור חזרה לביתו לכמה שעות לפני שייצא שוב למחסום ושוב ושוב. ורוצים בכל אופן לבדוק? אפשר גם אחרת. אפשר עם עשרה מסלולים ולא אחד. וביעילות. במחסום אייל בחרו הפועלים פעם לשבות וסירבו לעבור בגלל היחס המחפיר. כעבור יומיים היחס שונה וקצב המעבר זורז דרמטית והיחס השתפר ושום ביטחון לא נפגע מזה.
זהו המשטר שאנחנו חיים בו. משטר ששולט במליוני בני אדם חסרי זכויות, מוקפים בחומות, משוללים כל אפשרות לפתח את הכלכלה שלהם כי אנחנו אלה ששולטים בה, ומחוסרים את האפשרות לשנות את השלטון שמכתיב את חייהם, כי זכות בחירה אין. והשנים חולפות, והם נשארים שקופים, בעיניי המדינה, בעיניי התקשורת, בעיניי כולנו. האלימות היום-יומית כלפיהם שקופה לנו. עד שמופנית אלימות חזרה שפוגעת בנו.
תארו לכם שכל יום היו משדרים תמונות כאלה ממחסומים. או פעם בשבוע אפילו. שכתבים היו מתעקשים שהאנשים האלה הם חלק ממנדט הסיקור שלהם ודורשים תשובות על היחס אליהם. אל רבבות פועלים. מה היה קורה אז?
[עדכון, 22.12: אתמול שודרה ב"מבט" כתבת פולו-אפ לזו של יורם כהן משבוע שעבר. מתברר שבעבקבות הכתבה נפתרה, לפחות זמנית, בעיית הצפיפות הבלתי נסבלת במחסום 300. החדשות הרעות: אחד מהמרואיינים בכתבה איבד את אישור הכניסה לישראל. ראו כאן]
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
