newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במקום שתציע לפלסטינים השתתפות בצער (תגובה)

לא ברור איך איחוד מפלגות או פרישה מהכנסת יועילו במשהו. השאלה המהותית היא: איך נייצר שרת אוצר מכספייה? * תגובה לפוסט שלי בנוגע לאיחוד המפלגות הערביות

מאת:

קיבלתי די הרבה תגובות (יחסית) לפוסט שלי בעד הצטרפותה של חד"ש לאיחוד הרשימות הערביות (חלק מהביקורת אפשר לקרוא בעמוד הפייסבוק שלי). טענה חוזרת נגעה לצמצום הפוליטיקה היהודית לאקט של הבעת סולידריות עם הפלסטינים (זה מה שאמרו שעשיתי). בנקודה הזו נוגע גם הפוסט הזה, שהציע לי לפרסום בנצי סלקמון, ואני מביא כאן במלואו.

תודה למגיבים, וזה הזדמנות טובה לציין שאשמח לארח בבלוג הזה טקסטים הנוגעים לדברים שכתבתי, בעיקר מכיוון ביקורתי (עניינים אחרים אפשר להציע כמאמרי אורח בשיחה מקומית).

———————————–

במקום שתציע לפלסטינים השתתפות בצער

כותב אורח: בנצי סלקמון

חצי המנדט היהודי בחד"ש לא מקנה תוקף יתר לעמדות של יהודים בנוגע לאיחוד. איחוד אפשרי אף אינו זקוק לאישור יהודי כדי להתקיים. ולאחר הבהרה זו, האיחוד מצטייר בעיני כטעות כפולה: אין בכוחו להשיג את מה שהוא מבטיח, ויש בכוחו למנוע הבטחה. במקום לשאול כיצד לתמוך באוכלוסיה הפלסטינית, אני מבקש לשאול מה צריך לקרות כדי שהאוכלוסיה היהודית תחשוב עליה כעל כריבון, ולא רק כעל מושא להדרה, או לסולידריות.

החשיבה הנוכחית נעה על הרצף שבין פרישה גמורה והחרמה של המוסדות הפרלמנטריים, לבין איחוד רשימות, ולבין ריצה עצמאית, תוך שמירה על המאפיין הייחודי לכל מפלגה (ותוך סיכון באי-ייצוג עקב העלאת אחוז החסימה). זוהי חשיבה תקועה, אנטי-פוליטית, בדיוק משום שהיא מונעת עתיד משותף. לסמן תמונת עתיד מסוימת או לפעול על-מנת לממש אותו, אולי זו הבחירה האמיתית של השמאלן: להכריע באיזו מערכת בחירות הוא משתתף, בחירות של סימון או בחירות של פעולה, וסליחה על ההבחנה הגסה.

ראשית, מדוע לא פרישה גמורה? פרישה חזקה, מהדהדת, זקופה, הד לחרם, כזו שתחשוף את הונאת הדמוקרטיה הישראלית באמצעות אי-השתתפות המוני מצד אזרחיה. "כנסת לא לגיטימית". "לא דמוקרטיה". הקמת מוסדות עצמאיים, בניית פרלמנט ייעודי, חזון ושפה וממשלת צללים.

ובכן, פרישה אכן יכולה להוות מחווה מרשימה. מידת הרושם תהיה תלויה כמובן בכח הארגון ובעצמת ההמנעות. ובשיח דמוקרטי שיעריך את הפעולה. מה מבין אלו בידינו? ולמי בעצם יכוון אותו הרושם? לשלטון, שימשיך לנהל את ענייני המיעוט ללא ייצוגו? אותו שלטון הנוהג בייצוג הערבי בכנסת ככליא ברקים למטחי השנאה וההסתה שלו? מתי היעדר ייצוג ערער ממשלה מכהנת בישראל או הפריע לה למשול על נתינים? והרי אף תומך בפרישה לא יטען ברצינות כי זה המהלך האחד, המכריע, שיטה את ישראל למצב לא דמוקרטי. איש לא הגיע להשתעשע ברעיונות על פרישה מתוך התפעמות מסדרי השלטון הדמוקרטי. ומנגד, למה שלא יוקמו פרלמנט פלסטיני, ממשלת צללים, גופי חשיבה, ועדות מעקב? ככל שיהיו משמעותיים, הנסיונות לקדם אותם יזדקקו לתמיכה שלטונית, או שיוצאו מחוץ לחוק, מה שמשליך אותנו בחזרה אל הפוליטיקה.

לחתור להשתתפות בשלטון

חזרנו לרצף ולהתלבטות בין ריצה משותפת לריצה עצמאית. שרון לוזון העלה טיעונים בזכות ריצה עצמאית של חד"ש ונועם שיזף, במעמדו כיהודי שמאלני, מתחייב לסולידריות עם הרשימה המאוחדת, אם וכאשר. עם כל ההבדלים בין הגישות, שתיהן עוסקות בייצוג, בסימנים ובמשמעותם, ואינן חותרות להשתתפות בשלטון.

תמיכה ברשימה המאוחדת כאקט של תמיכה במדוכא היא מעשה מעורר הערכה על-פניו, אבל נדמה לי שאין ביטוי גבוה יותר של זכויות יתר מאשר לוותר על האפשרות שהקול שלך יחולל פעולה מקנת-כח, לטובת האפשרות שהוא יסמן אותך כסולידרי. במקום להציע לפלסטינים בישראל השתתפות בצער, מוטב לבקש מהם עזרה, כלומר שיתוף בכח.

נסיונותיי להבין כיצד איחוד המפלגות יתרום לחיזוקן מול הרוב הדורסני כשלו. נועם, שמיטיב תמיד להסביר את כוחה של הפעולה הפוליטית החוץ פרלמנטרית, לא מצליח לשכנע בכוחה של הפעולה מבפנים. מה עניין מספר המנדטים, שבעה או שלושה עשר, או אפילו עצם הנוכחות בכנסת, לשאלת מעמד הפלסטינים בישראל? אין קשר כזה. הוא אינו קיים משום שהפלסטינים מעולם לא לקחו חלק בשלטון. אין להם אחיזה בכח ציבורי, עניינו של איש לא תלוי בדעתם ורק ההשתלחות בהם משתלמת. הפלסטיני הוא בקצרה, בעיה, ואף פעם לא מקור כח.

הרעיון שאיחוד מפלגות עשוי לשנות משהו בעניין הזה הוא רק היפוך עצוב של ההסטוריה והסיפור הציוני, כשהפעם הפלסטינים בתפקיד הסובלים מן האנטישמיות. אולי בשל כך נרתעתי כל כך מהמשפט "בישראל ערבי הוא קודם כל ערבי". אולם אף שכולנו שקועים בעבודת הזהות, רק חלקנו סובל מהצבעה חיצונית שסימונה כה מגביל. למרות זאת, על כל העצמה, החיוב והצער שבקביעה, היא אינה מצדיקה רשימה משותפת.

לבנות ולא רק לבלום

היהודים השמאלנים מתבוססים ברצון להיות סולידריים, ומונעים יותר מאהבת המאבק וההתנגדות מאשר מכח הפעולה היוצרת. הססמאות "נגד השיטה" או "הכי רחוק מנתניהו", ככל שהן מלהיבות, הן גם מצערות, היות והן ניתנות לקריאה גם כ"הכי מרוחקים ממוקדי הכח" או "חסרי כל אמביציה פוליטית". אם נתניהו הוא נקודת המגוז של הכח, המתח שצריך היה להחזיק ביחס אליו אמור היה להיות איך לשמר את "זהותנו" בעודנו מתקרבים אליו. או להרצוג. ההתלהבות מרעיונות המאבק וההתנגדות השכיחה אולי שמאבק אינו אלא פעולה, פעולה פוליטית. כולם "נאבקים" בפוליטיקה, כל הזמן, גם  בשלטון וגם בסוף המסדרון. כל "תזוז קצת", או "תזיז אותו" או "תעשה מקום" הוא מאבק. למה להתרגש רק מעצם הפעולה מבלי לחשוב על תוצאותיה, או בכלל לקוות לתוצאות כלשהן?

ומה עם "בונים שמאל חדש"? ובכן, לשם כך צריך לבנות ולא רק לבלום ולהתנגד. אבל הרי זה בדיוק מה שחברי הכנסת של חד"ש עושים כל הזמן. אנחנו מכירים את המדדים, ואין טובים מהם. אולם בישראל לא רק ערבי הוא ערבי, אלא גם מפלגה ערבית היא מפלגה ערבית והיא מסומנת ככזו, במנותק ממה שתעשה. מעשיה ירחיקוה ואי מעשיה ירחיקוה. כיוון התנועה של הפעולה הפוליטית של חברי הכנסת מהמפלגות הערביות (השיח לכד אותי ברשת כאן) הוא צנטרפטאלי, פונה החוצה ומרחיק במקום לקרב. אין גשרים, מוסדות, ארגונים, השפעה הדדית, שתהפוך תנועה פוליטית בשמאל לתנועה מרכזית, משפיעה, הגמונית. בשונה מן הימין, לא תוכל להניח היום צעיר רדיקלי ומלהיב, בעל פוליטיקה ושפה חדשה בקצה השמאל, ולראות אותו מנהיג את המדינה בעוד עשור.  אולי זה יקרה כשל"שיחה מקומית" או ל"מקום הכי חם בגיהנום" יהיו מליון לייקים וערוץ טלויזיה תואם, אבל לשם כך היה צריך קודם כל להקים אותם.

ניתן לפרוש ולא להשפיע, לפעול כאופוזיציית נצח ולהשפיע ברמת החקיקה וניתן לנסות להשתתף בשלטון. להפסיק להתרגש מהתבטאויות של פוליטיקאים ("זועביז", "ממרצ עד ליברמן") ולראות בהם שיקוף של המדומיין הפוליטי של המתבטאים. כשיעוף פוליטיקאי בפריימריז על התבטאות גזענית על ידי בסיס המצביעים שנפגעו אישית מן ההתבטאות, לא רק משום שהם מוסריים ונאורים, עוד נשמע כאן רפרנסים מרהיבים מבוז'י לגבעות וירג'יניה. בינתיים, זועביז. מנגד, עוד לא פגשתי מצביע חד"ש אחד שהפך לכזה כתוצאה מהצלפות מוסרניות על תפקידו של היהודי, וזה כולל את ההורים שלי, שחוטפים את זה כל שישי.

> לעמוד לצד המיעוט הנרדף: כן לאיחוד חד"ש והמפלגות הערביות

חנין זועבי, דב חנין וג'מאל זחאלקה (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

חנין זועבי, דב חנין וג'מאל זחאלקה (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

שרת האוצר מכסייפה

במקום לשאול מה על היהודי לעשות כדי לסמן את הסולידריות שלו עם הנרדף (שאלה שיש בה, משום האירוניה ההיסטורית, מן העונג), הייתי רוצה לשאול איך מעמידים את הנרדף בשלטון. מהם התנאים העשויים להוליך את נבילה אספניולי לעמדת שלטון בכירה. רמטכ"ל תימני? בואו נדבר על איך מייצרים שרת אוצר מכסייפה. מופרך? פחות או יותר מאורי אריאל כשר השיכון? שנתחיל משר הרווחה, או המשטרה? הצעד הראשון ש"על היהודי לעשות" הוא להבין שאת העיסוק בסולידריות הוא צריך להחליף באינטרס עצמי, להיפטר מהפוליטיקה של האלטרואיזם והדאגה לאחר שאינה דואגת לעצמה. לשחק את המשחק הפוליטי כשחקן מעורב, ולא כמלאף מרחף המעניק מטובו את קולו למושתקים. גדודי שמאלנים שהפסיקו להאמין בכוחה של הפעולה, התקציבים והברזלים, התחילו לדבר בשפה של תקווה וחינוך. לעשות את המעשה הנכון. ובכן, אני לא זוכר מתי ראיתי לצידי בחדרי המורים של חטיבות ביניים לא זוהרות רבים מבין אותם מאמינים בחינוך. בוערת בכם התשוקה לחנך? נהדר, גם בי, וגם אתם יכולים לשמש בתפקיד ההפסקה הקומית (במקרה הטוב)  בים קריאות המוות לערבים והלהיכנס לעזה עם דחפורים. אגב, גם בבתי-ספר צוותים, פעולות ארוכות טווח ומדיניות עשויים לחולל דברים ששום "עמדה נכונה" לא תייצר.

לפני שמתנגדים, רק מתנגדים, בואו נשאל האם לא ניתן לבצע דברים נוספים במקביל. קבענו לפנות לכם מקום בחדר המורים. נפלא (אין חלב סויה, אני חושש. שנקנה יחד?). הלאה: במקום לעשות פוליטיקה בכלים חינוכיים, מה בדבר פוליטיקה באמצעים פוליטיים? מה בדבר שאיפה לשלטון, בריתות, פשרות, סתימת אף, נטילת כח, הפעלת כח, דאגה לבסיס הכח?

כל המחנה הדמוקרטי נמצא כיום תחת מתקפה ומצער ככל שיהיה, אין לו תקומה ללא תמיכה פוליטית. אף אחד לא עומד לממן פרלמנט פלסטיני, עיתון ערבי-יהודי, מכינה, תנועת נוער, רשת בתי ספר, אוניברסיטה ערבית, כבישים, ערים. אפילו ללמד על נלסון מנדלה כבר קשה, אבל אין יום ללא פקודת יום לאומית כזו או אחרת. אף אחד גם לא יזמר על גבעות וירג'יניה, או ישקיע בדמוקרטיה כמכניזם לשוויון, להוציא את מי שעשוי להנות מכך. ה'ערבי' למשל. או הרוצה בשלטון, הזקוק לתמיכתו. אם תרצה להיות 'דמוקרט', ה'ערבי' עשוי להיות המפתח שלך להשתפות בשלטון, ולהיפך.

בנצי סלקמון הוא מורה וחוקר שפה ולמידה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לוקסמבורג

> למה כותבות וכותבי שיחה מקומית מפחדים מהבחירות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf