בנט הוא לא הבעיה

הופעה של שר הכלכלה נפתלי בנט ב"פורום סבן" בוושינגטון עשתה רעש בכל מיני מעגלים בישראל ובארצות הברית. בנט השתתף בשיחה עם השליח האמריקאי האחרון למשא ומתן, מרטין אינדיק (וידיאו בתחתית הפוסט). מתישהו, השיח הפך למונולוג של בנט, שהודיע שאין ולא יהיו עוד נסיגות, שישראל לא תרשה לעצמה הקמת מדינה פלסטינית ושהאמריקאים מנותקים. "כמה טילים עוד צריכים ליפול באשקלון כדי שתתעוררו", הוא נזף באינדיק. בימין עפים על ההופעה הזו – הקליפ שבנט העלה מהמפגש זכה למאות אלפי צפיות.

יש גם מי שמבוהלים. במרכז הישראלי בנט הוא התמונה שמראים לבוחרים כדי להמריץ אותם להצביע. בארצות הברית הוא מסומן בתור הקיצוני שאין סיכוי לדבר איתו. לאמריקאים יש נטייה כזו, לחלק את העולם ל"מתונים" ול"קיצוניים", לבחור את האנשים שאפשר לעשות איתם עסקים ואת מי שצריך לבודד או להחרים. המתנחלים תמיד סומנו כקיצוניים. ברק נחשב המתון. לבני גם כן. ליברמן עושה את הדרך ממחנה הקיצוניים למחנה המתונים. ביבי נע בכיוון ההפוך: אחרי נאום בר אילן חשבו שאפשר לעשות איתו עסקים; עכשיו רק מחכים שהוא יסתלק.

יש משהו מאוד מושך בגישה הזו, אבל היא מסתירה חוסר הבנה של המציאות הפוליטית בישראל. זה נכון שלפוליטיקאים שונים יש תוכניות שונות לגבי השטחים שישראל כבשה ב-1967 ומחזיקה מאז, אבל זה לא מה שחשוב. המקודה המהותית היא ההסכמה של כולם על הסטטוס קוו. זה המכנה המשותף שמאפשר לקואליציות פוליטיות להתקיים.

במלים אחרות, למרות שלבני, כחלון, ליברמן, נתניהו, לפיד והרצוג מחזיקים בתפיסות שונות לגבי פתרון הסוגיה הפלסטינית, המשותף לכולם הוא שהם גם יכולים לחיות עם הסטטוס קוו. בתיאוריה הם אולי רוצים משהו אחר, אבל הם גם מסוגלים לקבל את המצב הקיים.

רק שינוי באינטרסים ישנה את הפוליטיקה

קבלת הסטטוס קוו היא מה שמאפשר לפוליטיקאים האלו (ולמגזרים בציבור הישראלי שהם מייצגים) לשתף פעולה ואפילו לשבת שנים באותן ממשלות. בעוד הם מנהלים ויכוחים על נושאים שוליים (מאחזים "לא חוקיים", קצב בניית ההתנחלויות, האם לנהל משא ומתן עם מחמוד עבאס ובאילו תנאים, וכו'), הם מקיימים ביניהם הסכמה שקטה שלא להתרחק יותר מדי מהסטטוס קוו, מפני שהפרת ההסכמה הזו לא תאפשר להם להתחלק בשלטון.

הדינמיקה הזו בלטה מאוד בממשלות הקודמות. אם בנט היה מתעקש למשל לספח את שטחי סי או לבני היתה מתעקשת למצות את המשא ומתן עם עבאס, שניהם היו מפסידים את עמדות הכח שלהם. למעשה, הסטטוס קוו כל כך חשוב לקואליציות בישראל, שהן מוכנות לצאת למלחמות למען שימורו, כמו שקרה בקיץ האחרון – בתמיכת כל מרכיבי הקואליציה ומרבית האופוזיציה.

כשישראלים מהמרכז והשמאל, או כשמתווכים ומשקיפים בינלאומיים, תוהים למה הכיבוש נראה יציב ועמיד כל כך, למרות כל הכוחות שנשבעים שהם מעוניינים לסיים אותו, הם לא צריכים לחפש את התשובה אצל בנט והמתנחלים, שמעולם לא התקרבו אפילו לרוב בחברה היהודית בישראל, אלא אצל הפוליטיקאים "המתונים", שמוכנים לקבל את הסטטוס קוו בתור מצע לשיתוף פעולה עם הימין.

והנה השורה התחתונה: גם אם תקום ממשלה בראשותם של יאיר לפיד, יצחק הרצוג או משה כחלון, סביר להניח שהמכנה המשותף של כל שותפיה יהיה הסכמה על קיום הסטטוס קוו. אחרת איך אפשר לחבר את ליברמן, העבודה, כחלון ולפיד? תחת איזה רעיון בדיוק?

כמו שהחלוקה בין מתונים לקיצוניים היא מופרכת (ויעיד על כך המעבר החופשי של כל מיני פוליטיקאים בשני הכיוונים), אין שום סיכוי שבחירת "המתונים" כשלעצמה תביא לשינוי יסודי במצב בשטחים, או אפילו בסדר הפוליטי בתחומי הקו הירוק. בהקשר הזה, הבחירות הן לא יותר מתחרות על כח ומשאבים בין נציגיהם של השבטים השונים בציבור היהודי.

השינוי יתרחש כשהמפלגות המרכזיות ירגישו שהן אינן יכולות יותר לחיות עם הסטטוס קוו. שהוא כבר לא יכול להוות מצע לשיתוף פעולה פוליטי, בשום תרחיש. שהוא גובה מהן ומהבוחרים שלהן מחיר יקר מדי, ושנדרש בסיס חדש לפוליטיקה. במקום הזה מצויות רק המפלגות הפלסטיניות, חד"ש ואולי גם מרצ. לגבי כל השאר, הסטטוס קוו הוא עדיין המכנה המשותף שלהם עם יתר המערכת הפוליטית. אפילו עם בנט.

> כך נראה הפתרון המדיני של הימין

(*) הערה על מושגים: אני משתמש במילים "סטטוס קוו" כדי לתאר את ההסדרים החוקיים והפוליטיים שמגדירים את שליטת ישראל בשטחים (ובעיקר השלטון הצבאי על נתינים פלסטינים חסרי זכויות). הבעיה עם המושג הזה היא שהסטטוס קוו בכלל לא סטטי, ושדחיקת האוכלוסיה הפלסטינית, הפקעת האדמות, הפינויים והבנייה ליהודים משנים את המציאות בשטח כל הזמן. זה גם משהו שצריך לקחת בחשבון.