newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בדרך לקואליציית "רק לא ערבים"

כל בריתות "רק לא ביבי" למיניהן יוצאות מנקודת מוצא אחת: בניכוי הערבים, אין ממשלה בלי ימין. לכן השמאל חייב להתנגד לסיסמה הזאת

מאת:

המערכת הפוליטית של הימים האחרונים מתרכזת סביב נושא אחד: רק לא ביבי. זה הקמפיין שיריצו ברשימה המשותפת של העבודה-התנועה, זה הדגל שירים לפיד, זו הסיסמה של זהבה גלאון. כבר שמעתי אנשי שמאל שמודאגים מהאפשרות שסער ינצח את ביבי, כי איך לעזאזל יוצרים מומנטום סביב "רק לא סער"?

בליכוד כבר נערכים להגיב לקואליציית הלא-ביבי המסתמנת ומציגים אותה כריקה מתוכן למעט השנאה לנתניהו. ליברמן, החרדים וכחלון, שמהווים ביחד או לחוד את לשון המאזניים של הבחירות, שותקים בנושא הזה (בצדק מבחינתם), אבל בימין הדתי-לאומי נערכים לגבות את נתניהו, ובנט מכין את עצמו להיות שר הביטחון תחתיו. עיתונאים ימנים מריצים בימים האחרונים קמפיין משלהם, שקורא לעיתונאים המסקרים את הבחירות לחשוף את דפוסי ההצבעה שלהם. ההנחה המובלעת כאן היא שסביר להניח שיתברר שרוב עיתונאי המיינסטרים מחוץ לישראל היום תומכים בעמדת "רק לא ביבי" ושהעניין הזה צריך להיות על השולחן (אחזור לקריאה הזאת בסוף הטקסט).

אבל הסיפור האמיתי של מערכת הבחירות הזאת, כמו בכל מערכת בחירות אחרת, הוא שהקואליציה הבאה ככל הנראה תהיה קואליציית "רק לא ערבים". כמו כל קודמותיה (למעט, בערך, ממשלת רבין השנייה, שנסמכה על תמיכה חיצונית של המפלגות הערביות). בין אם מי שירכיב את הממשלה יהיה נתניהו, סער, כחלון או הרצוג – אף אחד מהם לא רואה בערבים שותפים פוטנציאליים. הדבר ברור כשמדובר בימין, אבל גם הרצוג כבר הודיע שמבחינתו ישראל ביתנו הגזענית היא שותפה ראויה יותר לממשלה מאשר חד"ש הערבית-יהודית המשותפת, למשל.

> בשביל להעביר קולות למחנה שלך, צריך שקודם יהיה לך מחנה

בוז'י הרצוג (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מעדיף את מופז וליברמן. בוז'י הרצוג (אורן זיו / אקטיבסטילס)

תחרות מי מדיר ערבים יותר טוב

מיליוני פלסטינים בשטחים, שחייהם מנוהלים על ידי ישראל זה קרוב לחמישים שנה באמצעות נהלים סודיים ומשונים, אינם בעלי זכות בחירה. שרי ביטחון מתחלפים ומכתיבים לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה (כן, גם רצועת עזה) איפה לגור, איפה לעבוד, עם מי להתחתן ומתי וכמה יוכלו ללמוד – אבל להם אין שום סיי לגבי זהות שר הביטחון הבא. גם לתושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית, בירתנו המאוחדת, אין שום זכות להשפיע על החוקים והתקציבים שמנשלים אותם בסדרתיות זה שנים. כל זה נראה לנו מובן מאליו, או זמני בלבד, אבל זה ממש לא.

גם הפלסטינים אזרחי ישראל – למעלה מחמישית מהאזרחים, בעלי זכות בחירה המיוצגים בכנסת – אפילו הם לא זוכים בקמצוץ תשומת לב מצד המערכת הפוליטית הגדולה. או, ליתר דיוק, זוכים לתשומת לב רק בנסיונות להדיר אותם ממנה. המחלוקת בין הימין היהודי ל"שמאל" בסגנון מפלגת העבודה היא רק האם ההדרה הזאת צריכה להיות בוטה (מניעת התמודדות לבחירות, הרחקה מהכנסת וכו') או שקטה (התעלמות מופגנת). אפילו המחלוקת הזו מצטמצמת עם הזמן, כשמי שמכונים "מרכז-שמאל" מצטרפים לעמדת הימין, כפי שראינו בהחלטה להשעות את חנין זועבי.

כאמור, לא מדובר במצב חדש, אבל מצב החירום בחברה הערבית, התחושה שהפלסטינים כולם נמצאים תחת מתקפה חריגה בחומרתה, מצריכים איזושהי התעוררות ומחשבה מחודשת בקרב מי שרוצים לחשוב על עצמם כשמאל. עד כה התעוררות כזאת לא נרשמת. במקום זה, בעבודה מעדיפים לשתף פעולה עם לבני, השרה שהייתה שותפה להכי הרבה מלחמות נגד פלסטינים בשנים האחרונות, מופז, גנרל הדיכוי הרצחני של הפלסטינים בתחילת שנות האלפיים, וליברמן הטרנספריסט.

וזה לא שאין חלופה. שמאל אמיתי יכול וצריך להרים את הדגל של שותפות יהודית-ערבית, של סיום הכיבוש ושל צדק חברתי אנטי-קפיטליסטי אמיתי. אפשר לבנות חלופה ממשית שמתרכזת בברית של השמאל עם החרדים ועם הערבים ולא נותנת דריסת רגל לגזענים מוצהרים בממשלה העתידית.

סביר להניח שאג'נדה כזאת לא יכולה לנצח בבחירות של 2015. אבל היא צריכה לקבל מקום דומיננטי בכנסת הבאה, ולבנות את עצמה כמועמדת ברורה להחלפת השלטון בבחירות שלאחר מכן. אחרת, כל ממשלת "רק לא ביבי" תהיה כמעט זהה לממשלה היוצאת, ותסלול את הדרך רק לעוד ממשלות בדיוק כמותה. עם או בלי ביבי, תמיד בלי ערבים ובלי תקווה.

> למה לפלסטינים אסור להכנס לאילת: החוקים הסודיים של הכיבוש

ג'מאל זחאלקה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

התחרות בין הימין לשמאל היא רק עד כמה להדיר את הערבים. ג'מאל זחאלקה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

(הערה קטנה לסיום: אני חושב שהקמפיין שקורא לעיתונאים לחשוף את דפוסי ההצבעה שלהם הוא קמפיין בעייתי, אבל מעניין. יש ערך בהצבעה על הזהות הפוליטית והאליטיסטית של רוב תקשורת המיינסטרים, אם כי צריך להדגיש שגם מובילי הקמפיין בעצמם הם חלק מאותה אליטה – פשוט מפלג אחר שלה. מעל הכל מדובר בקמפיין שמשתלב בתהליך הפירוק של תפיסת תקשורת המיינסטרים כגורם מאחד בחברה, תהליך שנגרם בחלקו הגדול כתוצאה של התפתחויות טכנולוגיות, ושתוצאותיו הרסניות.

אני מקווה להרחיב את הדיון על זה בפוסט נפרד. מכל מקום לעת עתה אין לי בעיה להגיד שהצבעתי לחד"ש בבחירות האחרונות, ושאני מקווה להצביע לרשימה רחבה יותר בבחירות הקרובות – תלוי בהתפתחויות).

> שנה ל"יום הזעם" בנגב: תוכנית פראוור בוטלה, ההריסות ממש לא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf