newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

רשיון להרוג: למה יאסר א-טמייזי נורה למוות?

אדם נעצר כי לא נשא תעודת זהות. כמה שעות אחר כך, בעודו כפות ועצור בבסיס צבאי, הוא נורה למוות. מסמכי החקירה, המתפרסמים כאן לראשונה, חושפים סתירות בעדותו של החייל היורה. עדויות אחרות מעוררות ספקות לגבי גרסתו. הסמח"ט מסיק כי היו כשלים ושגיאות במעצר. ועדיין, איש אינו עומד לדין. כתבה ראשונה בסדרה

מאת:

הפוסט נכתב בשיתוף עם נועם רותם

כששומעים את הסיפור על יאסר א-טמייזי המחשבה הראשונה היא שמדובר בבדיה. שיש משהו אחר המסתתר מאחורי הדיווח היבש הזה, עוד אחד ממאות הדיווחים היבשים שמגיעים אלינו על ירי של חייל בתושב פלסטיני. גם צלילה לפרטי המקרה על בסיס מה שהגיע לתקשורת הישראלית לא משנה את ההרגשה הזו. הרי לא יתכן שאדם כפות ימצא את מותו בירייה בתוך בסיס צבאי, ועוד מידי חייל, ואיש לא יעמוד לדין.

רק כשקיבלנו לידינו את תיק החקירה שניהלה המשטרה הצבאית החוקרת במקרה, כולל פרטי העדויות מכל החיילים המעורבים, הבנו עד כמה הדברים רקובים בממלכת יהודה.

התיק הזה, שטופל גם על ידי ארגוני זכויות האדם "בצלם" ו"יש דין" וכן בוועדת טירקל, חושף מה מסתתר מאחורי הדיווחים הלקוניים בתקשורת על "נסיון פיגוע" שהסתיים במותו של עציר. הוא מעלה חשדות לתיאום עדויות, לשחזורים שנעשים כדי לצאת תוך כדי חובה, התעלמות מפרטים ועדויות קריטיים, ומה שנראה כמו אינטרס משותף בין החוקרים לנחקרים – להביא לסיום החקירה ללא אישום. במלים אחרות, חקירה שלא נעשית כדי לרדת לחקר האמת, אלא כדי להראות עשייה כלפי חוץ.

הרשימה הזו היא הראשונה בסדרה שתביא ניתוח של חקירות מצ"ח שהמשותף לכולן הוא: פלסטיני נהרג, שמו של האדם שהרג אותו ידוע, והוא עדיין לא מואשם בדבר. רשיון להרוג.

המסמכים שהגיעו לידינו עברו דרך הצנזורה הצבאית. נמחקו מהם שמות החיילים וחלק משמות המקומות בהם התבצעו פשעיהם. הרשימה הזו לא נכתבת כדי לרדוף את אלה שהרגו. נכון, אם לא היה מדובר בקורבן פלסטיני הם היו יכולים לבלות שנים רבות מאחורי סורג ובריח, אלא שהאשמה האמיתית מונחת לפתח המנגנון. המהות אינה החייל הבודד, אלא השיטה שמאפשרת לכוחות הביטחון לחקור ולזכות את עצמם פעם אחר פעם, בעוד ערימת הגופות שהם מותירים אחריהם רק הולכת וגדלה.

במנגנון זה, ששותפים לו המשטרה הצבאית החוקרת והפרקליטות הצבאית, מתמצית היכולת של המשטר הצבאי בגדה להחביא את ההרג המסיבי של פלסטינים חפים מפשע. "ההליך ההוגן" הוא מצג שווא – תאטרון אבסורד שמכשיר את ההרג הבא. המסקנה היא אחת: חקירת מקרי הרג של פלסטינים, כמו גם הסמכות להעמיד לדין את החשודים, אינה יכולה להישאר בידיו של הארגון שביצע את ההרג.

עילת המעצר: היעדר תעודת זהות

אלו העובדות הנוגעות למותו של יאסר א-טמייזי. הן לקוחות מתוך עדויות החיילים בתיק החקירה:

ב-13 בינואר, שנת 2009, בזמן מבצע "עופרת יצוקה", יצא יאסר א-טמייזי, בן 35, לחרוש שטח אדמה הנמצא בבעלות משפחתו סמוך לכפר אידנא. הוא לקח איתו את פיראס, בנו בן ה-6, וחמור שיעזור להם בעבודתם. חיילי מילואים בסיור רגלי שעברו במקום דרשו מא-טמייזי להזדהות בפניהם, ומכיוון שלא הביא עימו תעודת זהות החליטו החיילים לעצור אותו.

מפקד הכח, ע', שלח את הילד בן ה-6 לבדו הביתה, וכשניסה א-טמייזי להתנגד, קפצו עליו החיילים, הכו אותו, קשרו את ידיו, והזמינו ג'יפ שיקח אותו למעצר. אשה שעברה במקום ניסתה לדבר עם החיילים, התחננה שישאירו את יאסר עם בנו, אך הם כיוונו עליה את רוביהם וסילקו אותה משם.

במהלך הנסיעה השתחררו האזיקונים איתם נכבל א-טמייזי והחיילים קשרו אותו באמצעות כבל מחשב שמצאו. כשהגיעו למוצב תרקומיא, הושיבו החיילים את העצור על כיסא פלסטיק סמוך לעמדת הש"ג, והפקידו עליו שומר, ר'. עדים שונים מספרים שר' "התעסק" עם א-טמייזי, בעט בו וזרק את בקבוק המים שהובא בשבילו, ר' עצמו מספר על חילופי דברים בינו לבין העצור ועל אלימות שהפעיל כלפי א-טמייזי.

כמה שניות  לאחר אותו עימות, ירה ר' שלושה כדורים לעבר א-טמייזי. אחד מהם פילח את בטנו והביא למותו זמן קצר לאחר מכן. מאוחר יותר יטען ר' שהעצור השתחרר מכבליו וניסה לחטוף את נשקו, אך אף אחד מהחיילים האחרים שהיו בסביבה לא יוכל לאמת את גרסתו. החוקר הממונה על התיק, אביאל, לא מצא בסתירות בעדותו (להלן) ובממצאים אחרים כל בעיה, ור' לא הואשם בדבר. כך נהרג יאסר א-טמייזי. בנו פיראס, כיום בן 11, נותר יתום.

> הירי בכפר כנא: האם השוטרים חזרו לכפר כדי להתעמת עם חמדאן?

יאסר א-טמייזי ושני ילדיו

יאסר א-טמייזי ושני ילדיו

שחזור לאחר שנה וחצי

החוקרים בתיק גבו עדויות מכ-15 חיילים שהיו מעורבים בתקרית הזו ומשני אזרחים פלסטינים. הם גם ערכו שחזור במקום האירוע. זה נשמע יסודי מאוד, עד שנכנסים לפרטים. העדויות נגבו שבועות אחרי הירי, חלקן חודשים לאחריו, אחרי שעבר זמן רב שבמהלכו "תוחקרו" החיילים על ידי מפקדיהם, כשכל חייל שומע את סיפוריהם של שאר החיילים.

השחזור נערך שנה וחצי (!) לאחר האירוע, וללא נוכחות החייל היורה. סתירות קשות בעדויות החיילים זוכות להתעלמות מופגנת, זווית כניסת הקליע כפי שצוינה בנתיחה שלאחר המוות, מלמעלה למטה, לא זוכה להתייחסות כלל, למרות שלכאורה מדובר בנקודה קריטית ואחת העדויות הפיזיות הבודדות שנאספו על ידי המשטרה הצבאית, ועוד שלל כשלים שמעלים את התהייה מה היתה בעצם מהות החקירה.

לא מדובר כאן על סתירות קטנות, אלא על כשלים מהותיים: למשל, חלק מהחיילים טוען שלאחר הירי א-טמייזי שכב מקופל עם הפנים כלפי הקרקע במרחק 4-5 מטרים מהיורה (עדויותיהם של רס"ל ד' וסמ"ר ע'), בעוד אחרים מעידים שהוא שכב על הגב. חלקם "לא זוכרים" אם היה כפות או שהשתחרר מכבילתו טרם הירי.

היורה עצמו, ר', סותר את עצמו כשהוא אומר במהלך אותה עדות כי "הפעיל כח סביר" על ידי בעיטה בעציר שהפילה אותו לקרקע, וכמה משפטים אחר כך טוען שלא היה מצב בו העציר נפל לקרקע. סמל אביאל, שניהל את החקירה, בוחר לא ללחוץ בנקודה הזו.

תיק מצ"ח א-טמייזי

מתוך עדותו של ר', החייל היורה

סתירה נוספת בעדותו של ר' נוגעת למרחק בינו לבין העצור. ר' מעיד בהתחלה כי עמד במרחק של ארבעה או חמישה מטרים מהעציר כשזה "הסתער" עליו, אולם טוען בהמשך שהם עמדו קרוב מאוד וא-טמייזי ניסה לתפוס בקצה נשקו.

כאמור, פצע הכניסה של א-טמייזי הוא באזור הטבור ופצע היציאה הוא בעכוז (הפרש של 24 ס"מ מלמעלה למטה). בהתחשב בכך שגובהו של א-טמייזי היה 172 ס"מ, הזוית הזו חייבת לעורר שאלות לגבי תנוחת גופו של ההרוג ברגע הירי. ניתן להסיק לכאורה שההרוג היה בעמדה נמוכה משמעותית מהיורה, בניגוד לגרסה שמסר בחקירה.

גם חבורות טריות בפניו, בכתפו, ובחזהו של א-טמייזי לא זוכות לאזכור אחד בדו"ח החקירה. יש סתירות אפילו לגבי מספר הכדורים שירה ר' לעבר רגליו של א-טמייזי ולעבר בטנו: בעדותו הוא טוען שניים לרגליים ואחד לבטן. מפקדו טוען (טענה שנתמכת במשתמע ממספר עדויות אחרות), כי נורה כדור אחד לרגליים ושניים לבטן. גם כאן לא טרחו החוקרים לעמת את היורה עם הסתירות.

> בג"ץ: הפצ"ר מעכב החלטה בתיק נגד חיילים שהרגו נער

תיק מצ"ח א-טמייזי

מתוך תרגום של דו"ח הנתיחה אחרי המוות שנעשה במכון הפתולוגי הפלסטיני

א', חייל נוסף, העיד כי ראה "התעסקות שנראתה לו מיותרת והימצאות מיותרת ליד העציר". כך למשל העובדה שהיורה עומד בסמוך מאוד לא-טמייזי. בשלב מסוים הוא ראה את העציר כורע על הברכיים כאשר הכיסא נפול ור' מנסה להחזיר אותו לשבת תוך שהוא בועט בבקבוק מים שנמצא במקום על מנת להרחיקו מהעציר. לאחר מכן שמע שקשוק נשק וראה את ר' כשהוא מחזיק את נשקו בתנוחה המאפשרת ירי בשעה שהעציר יושב כפות בכיסא, והיה לו ברור שזה נועד להפחיד את העציר. לדבריו, ר' כלל לא לבש אפוד, דבר שלא נשאל אפילו פעם אחת במהלך כל חקירת ההרג.

עדות של חייל אחר, רס"ל ד', תומכת בסיפור ההתעללות, כשהוא מעיד כי ראה את היורה מקים את העציר מכסאו ומכוון עליו את הנשק. החוקרים אינם בודקים את הנקודה הזו.

תיק מצ"ח א-טמייזי

מתוך עדותו של סמ"ר א'

עדותו של ר' עצמו מעלה תהיות לגבי מניעיו: לדבריו, כשא-טמייזי ביקש לשתות מים ולקח את הבקבוק, הוא תפס את הבקבוק ואמר "תשב במקום ותקבל את המים". כשהעציר מחה מילולית על ההתנהגות הזו "נשמט" הבקבוק מידיו של ר', ואז נאלץ "להפעיל כח סביר" על מנת להחזיר את א-טמייזי לכיסא. זאת אומרת שידיו של א-טמייזי היו משוחררות, אך ר' לא יורה בו אלא מחזיר אותו למקומו. רק לאחר מכן, ממשיך ר', הוא "הרגיש שמשהו לא בסדר", דרך את נשקו והתקרב אליו. לדבריו, במשך חצי דקה התפלל א-טמייזי כשר' עומד במרחק חמישה מטרים ממנו, אז החלו לקלל זה את זה כשר' צועק עליו לשבת. בשלב הזה, הוא ממשיך, א-טמייזי רץ ריצת אמוק לעברו ותפס לו את הנשק, ורק אז ירה ר' שתי יריות לכיוון הרגליים, ואחריה יריה נוספת למרכז גופו

תיק מצ"ח א-טמייזי

מתוך עדותו של ר', החייל היורה

חיילים אחרים (סמ"ר ע' ורס"ל ד') מדווחים על יריה אחת, צעקה, ואז שתי יריות. מפקד הפלוגה, סרן ע' טוען גם כי הייתה זו היריה השניה שהרגה את א-טמייזי, זו שלטענת היורה כלל לא נורתה לכיוון בטנו של העצור.

אפילו הסמח"ט, סא"ל משה, מודה כי היו כשלים ושגיאות מקצועיות במהלך המעצר, אך בקשר להריגת העצור הוא "מסתמך על דבריו של החייל".

מתוך עדותו של סרן ע', המ"פ

מתוך עדותו של סרן ע', המ"פ

אם היו קוראים לו יוסי

צה"ל הוא הכח הריבוני בשטחים, והוא אחראי גם לחייהם ולשלומם של הפלסטינים. העובדה הזו אינה זוכה לשום ביטוי בחקירת מותו של יאסר א-טמייזי. כמות כזו של סתירות פנימיות וכשלים ערכיים ואחרים הייתה חייבת לעורר לפחות את השאלות לגבי מידת אשמתו של ר' במותו של א-טמייזי.

יאסר א-טמייזי מת אחרי שיצא מביתו עם ילדו בן ה-6 בלי כוונה להרע לאיש. החיילים שעצרו אותו טעו, על כך אין ויכוח, וגם הם וגם מפקדיהם מודים בכך. הש"ג, ר', התעמר בעצור. התעלל בו אפילו. אולי משעמום, אולי מרוע לב, ואולי משילוב של השניים, אבל העובדה נותרת בעינה: ר' ירה ביאסר א-טמייזי אחרי שהתעמר בו, הכה אותו, וקילל אותו.

רק נסו לדמיין את אותה סיטואציה בה במקום יאסר היה יושב על הכיסא יוסי. האם גם אז היה הסמח"ט ממהר לקבל את דבריו רוויי הסתירות של היורה? האם גם אז היה החוקר נוטה להתעלם מהשקרים שסופרו לו?

ב-29.3.2011 הודיעה הפרקליטות הצבאית הודיעה לארגון "יש דין" כי החליטה לסגור את התיק ללא העמדה לדין של ר'. בוועדת טירקל, אשר קמה בכדי לבדוק את הכשלים בחקירות צה"ל, הסבירו סגירה זאת באימוץ מוחלט של גרסת היורה למרות הסתירות בה והמחסור בעדויות תומכות.

בקשה לתגובה נשלחה לדובר צה"ל ותפורסם כאן כשתתקבל.

סיכוי אפסי למיצוי הדין

הסיכוי של חייל שיורה בפלסטיני לעמוד לדין קרובים לאפס, ללא קשר לנסיבות הירי. בשנים האחרונות הוגשו כתבי האישום בודדים נגד חיילים במקרים כאלה,  למול אלפי הרוגים פלסטינים, גם כשאשמת החיילים זועקת לשמיים. כתב האישום הבודד שהוגש החודש בפרשת הרצח הכפול של נדים נווארה, 17,  ומוחמד מחמוד סלאמה, בן 17 וניסיון הרצח השלישי של מוחמד עזה, 15, שנפצע קשה מירי באותו אירוע.

בביתוניא הוגש כתב האישום הודות להצטרפות ראיות חד-פעמית (וגם הוא רק בעוון הריגתו של אחד הנערים). המקרה בביתוניא הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל, במיוחד לאור העובדה שחקירה זו נוהלה בשיתוף מחוז ש"י של המשטרה.

חייל שיודע שלא יענש לא יפחד לקחת חיים. הוא לא יחשוב פעמיים אם ידע שהצבא תמיד יגבה אותו. חיי אדם, כל חיי אדם, חייבים להיות ערך עליון ומקודש בעיניי המדינה ובעיני האנשים שבידיהם היא נותנת כלי הרג. אדם שמסרב להבין את כובד האחריות המונח על כתפיו, לא יכול להמשיך להיות חלק מחברת בני האדם החופשיים.

משפחתו של יאסר א-טמייזי לא זכתה לראות צדק ולו למראית עין, אפילו אם זה רק בבחינת חקירה רצינית שתמנע ממקרים כאלו להישנות. פעם אחר פעם ההורג הלך הביתה והוא ממשיך בחייו כאילו לא קרה דבר.

הצבא לא יכול לחקור את עצמו. הוא פשוט לא מסוגל. כדי לרדת לחקר האמת יש להוציא את מערך החקירות מידי צה"ל ולהעבירו לידי גוף חיצוני בלתי תלוי, כזה שתדמיתו של צבא ההגנה אינה הדבר החשוב ביותר העומד מול עיניו אלא האמת, והצורך להעניש את אלה שלקחו חיים שלא לצורך כדי למנוע מאחרים לעשות את אותו הדבר.

***

בסדרת הרשימות הזו, שבחרנו לקרוא לה "רשיון להרוג", ננסה להראות כי הצבא אינו כשיר לנהל את החקירות האלה, המתנהלות ברשלנות פושעת ובחוסר מקצועיות מכוון על ידי קבוצת חיילים שאין לה כל אינטרס אמיתי להביא את האשמים לדין ובכך למנוע, אולי, את המוות והשכול הבאים. מקריאת העדויות אנחנו בטוחים שחלק מהחיילים לא חיים בנוח עם מה שעשה ר'. אנחנו מעודדים אותם, יחד עם כל חייל או חיילת אחרים שהיו עדים למקרה הרג כזה ותהליך הטיוח שבא אחריו, לקום ולספר את הסיפור האמיתי מאחורי הדיווח היבש על "עוד נסיון פיגוע בחברון". מאחורי כל הרג כזה יש משפחה, הורים, ילדים, אחים, ובני זוג שישארו עם השכול הזה. גם להם מגיע לראות צדק, ועם מנגנון הקיים, לא הם ולא אלה שיבואו אחריהם, יזכו לו.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> למה לפלסטינים אסור להכנס לאילת? על החוקים הסודיים של הכיבוש

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf