תרצו או לא, הבחירות הן על הנושא הפלסטיני

ממשלת נתניהו יצאה למלחמה בעזה על שימור הסטטוס קוו, ועכשיו היא יוזמת בחירות מאותה סיבה * המהפך החלול שמבטיח גוש המרכז * שש הערות על הבחירות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

1. ממשלת נתניהו השלישית, וקצרת הימים מכולם, קמה כזכור על יסוד הברית בין נפתלי בנט ליאיר לפיד. בנט ולפיד חלקו לא מעט דברים במשותף: שניהם מאמינים בשוק חופשי מאוד, שניהם רוצים לצמצם את הכוח של החרדים (כל אחד מסיבותיו), שניהם לא סבלו את נתניהו, ושניהם רצו לשים את הסיפור הזה של הכיבוש והפלסטינים בצד.

לפני שנה בערך, כשיוזמת קרי עוד היתה על השולחן, יצא לי להיפגש עם מישהו מהחוג הכי פנימי של לפיד. דיברנו על הנושא הפלסטיני ואותו אדם ניבא שביבי ימרח את קרי ושלפיד לא יעשה מזה עניין. "הנושא הזה פשוט לא מעניין אותו כל כך, ואתה לא עוזב ממשלה או מאיים בהתפטרות על משהו שלא בוער לך בבטן", אמר אותו בן אדם. ככה באמת דברים התרחשו. אבל הבעיה עם הנושא הפלסטיני היא שהוא קיים במציאות, וזה לא משנה אם לפיד מרגיש אותו בבטן או לא.

בין הים לירדן חיים כ-5-6 מיליון פלסטינים, חלקם תחת ממשל צבאי, חלקם נצורים בעזה וחלקם דחויים בשולי החברה הישראלית. מי שחושב שהעניין הזה יירד מתישהו מסדר היום רק כי אנחנו החלטנו פשוט לא מבין איפה הוא חי. הבעיה היא לא השמאל ולא האירופאים ולא אובמה. הבעיה היא המציאות.

ההידרדרות של ממשלת נתניהו החלה ביחד עם ההידרדרות מול הפלסטינים. הדברים קשורים. לפיד ואפילו לבני אולי לא מחויבים באמת להסדר עם הפלסטינים – רק לדיבורים כלליים על "תהליך מדיני" – אבל הקהל שלהם לא מזדהה עם האג'נדה של ביבי ובנט. מצביעי לפיד אדישים להתנחלויות וחרדים למעמד של ישראל בעולם, ואילו אצל תומכי בנט, פייגלין או דנון סדר היום הפוך. כשהנושא הפלסטיני על השולחן, שני הצדדים פשוט לא יכולים לשבת ביחד יותר.

המלחמה בעזה היתה ניסיון לתחזק את הסטטוס קוו באמצעים צבאיים. לשמור על המצור ועל הכיבוש בכח. או שהפלסטינים יסכימו למצב הקיים, או שהם יחטפו. זה היה המסר. אם זו היתה מלחמה על הסטטוס קוו, עכשיו אנחנו הולכים לבחירות על הסטטוס קוו. זה המצע של נתניהו. אחרי תשע שנים איתו, ברור שהאיש הזה לא "יעשה שלום בטוח". אין ביבי חדש, וגם לא יהיה – זה ידוע גם לתומכיו וגם למתנגדיו.

נכון לשנים האחרונות, רוב מסוים בציבור היהודי בישראל חושב שהמצב הנוכחי יותר טוב מהאלטרנטיבות, ולכן הוא בוחר בביבי. לדעתי, גם הפעם עוד לא הצטברה המסה הקריטית של לחצים שתגרום לשינוי מהותי בעמדות – כמו זה שעברו הדרום אפריקאים בין הממשלה הקיצונית של פ.וו בוטה לבין השלטון של דה-קלרק שהגיע אחריו. אבל אין ספק שאנחנו בדרך.

2. בניגוד לשרון, נתניהו לא מחפש את הקולות שלו במרכז. שלושת נצחונות הבחירות שלו התבססו על קואליציה של דתיים, חרדים, יהודים עניים ומהמעמד הבינוני-נמוך, האליטה הרוויזיוניסטית הוותיקה ורובו של הקול הרוסי. זה הספיק לשלושה נצחונות דחוקים (ביבי קיבל 50.5 אחוז מהקולות ב-96', והבלוק שלו זכה ב-65 וב-61 מנדטים בבחירות 2009 ו-2013 בהתאמה).

בשנים האחרונות התרחש מהפך בימין, וכעת הדתיים-לאומיים, בעיקר מתנחלים, יושבים על כיסא הנהג (במקום הרוויזיוניסטים). הקואליציה עצמה נשארה די דומה. ביבי צריך שהיא תביא מינימום של 61 מנדטים. על פי הסקרים הסיכוי שלו טוב מאוד. אבל בניגוד לבחירות הקודמות שבהן היה ברור שביבי הולך להרכיב את הממשלה, תחושת הבטן היא שהפעם הניצחון שלו פחות מובטח. הימין חזק יותר מהמרכז-שמאל, אבל ביבי נחלש ברמה האישית ועימו הליכוד (שהופך, כמו מפאי של פעם, להיות מפלגה של אוכלוסיה מבוגרת וקבוצות אינטרס).

3. השינוי החשוב יותר התרחש לדעתי בשמאל מרכז. למעשה, אין יותר גוש כזה. לפיד לא מסוגל לברית פוליטית עם הפלסטינים ("הזועביז"), ואני גם לא רואה את כחלון או לבני עושים את זה. הגוש האלטרנטיבי מורכב מהעבודה, ליבני, כחלון, לפיד, וליברמן. אם יש להם ביחד 61 קולות הם ינסו להדיח את נתניהו. מרצ תוזמן להצטרף – נראה אם הם יפסלו את ליברמן גם אחרי הבחירות, כמו שהם עשו כשהספקולציות על קואליציות כאלו עלו בחודש שעבר.

כמובן שזו אינה ממשלת שמאל, ואני לא בטוח שהייתי קונה אותה על פני ממשלת ימין נוספת, למרות תחושת החירום במחנה הפוליטי. נסיון העבר – בעיקר ממשלות קדימה – מראה שהמרכז הישראלי הוא חלק מאותם תהליכים שעליהם רוכב אחר כך הימין. בדיעבד, ממשלות נתניהו היו ההמשך הטבעי לממשלת אולמרט, עם שתי המלחמות והחקיקה הבעייתית שהיא הובילה.

בכל מקרה, אנחנו לא בשיטה האמריקאית שבה צריך לבחור בין שתי אלטרנטיבות שלטוניות מובהקות – בישראל קיים עדיין שמאל פרלמנטרי מגובש יחסית שמהווה אלטרנטיבה גם לימין וגם למרכז. מכיוון שהאתגר הנוכחי החשוב ביותר נוגע ליחסי יהודים וערבים, זה הזמן לדעתי לחזק את הברית הפוליטית ביניהם בשמאל, מאשר להתפתות להבטחות שווא ל"מהפך" שלא הופך כלום.

4. עוד לפני שאלת הרשימות והייצוג, המאבק הראשון של השמאל יצטרך להיות נגד הפסילה המסתמנת של בל"ד או חלקים ממנה. כמו בכל מערכת בחירות, מונח על השולחן תרחיש בלהות שבו בית המשפט העליון מאפשר את הפסילה של חנין זועבי, בל"ד פורשת ואיתה רוב הציבור הערבי. זו תהיה נקודת אל-חזור בהרבה היבטים, מיחסי הכוחות בכנסת ועד לאווירה ברחוב.

חברי כנסת מהעבודה שיתפו בעבר פעולה עם הרדיפה של בל"ד, לפעמים אפילו בהתלהבות. זה חלק מהתהליך שאיפשר את הבידוד הפוליטי הנוכחי של הציבור הפלסטיני והשמאל היהודי.  כמובן שלעבודה זה לא הביא עוד קולות. נקווה שהפעם השמאל הישראלי, במיוחד באגפי מרצ-חד"ש, יהיה יותר חד משמעי בתמיכה שלו בבל"ד – בלי זה באמת אין שום תקווה וטעם.

5. תרגיל מומלץ: לספור כמה מזרחים ישובצו במקומות ריאליים בכל מפלגה (פרט לש"ס כמובן). אני מציע את זה במיוחד למי שאומרים שאין שום חשיבות לשאלות של מוצא בפוליטיקה. לפי ההיגיון שלהם, פערי הייצוג בכנסת הנוכחית, ובזו שלפניה, ובזו שלפניה, וכו' וכו' הם לא יותר מצירוף מקרים. מעניין אם הוא יתרחש שוב.

6. בחד"ש היה מאבק גדול על ייצוג הנשים, שנגמר בהסכם רוטציה שלפיו ראש הרשימה מוחמד ברכה היה אמור לפרוש ובמקומו תיכנס באמצע הקדנציה הפעילה החברתית נבילה אספניולי. בינתיים הכנסת מתפזרת: ברכה קיבל ראיון פרישה מלטף בהארץ וגם לא היה צריך לפרוש. הדבר המתבקש היחיד כרגע הוא תיקון נושא הייצוג בעת הרכבת הרשימה לכנסת הבאה, בלי קשר לשאלת האיחוד (המתבקש) עם שתי הרשימות הפלסטיניות.

 > מה צריך השמאל לעשות לקראת הבחירות?

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אם שעות העבודה יקוצרו באופן גורף, כל המבוגרים העובדים יהיו פנויים יותר לקחת נתח שווה מעבודת הטיפול הביתית. נשים במפעל (יוסי זליגר / פלאש 90)

אם שעות העבודה יקוצרו באופן גורף, כל המבוגרים העובדים יהיו פנויים יותר לקחת נתח שווה מעבודת הטיפול הביתית. נשים במפעל (יוסי זליגר / פלאש 90)

קיצור שבוע העבודה יכול לענות על אבטלת הקורונה ומשבר האקלים כאחד

משבר הקורונה מוביל לקריאות מחודשות לקצר את שבוע העבודה. זה פמיניסטי יותר, יעיל יותר וידידותי יותר לסביבה. אבל על רקע היסטוריה ארוכה של מאבקים, לא ברור אם השעה כבר בשלה לסוף שבוע של שלושה ימים. האלוהים, כתמיד, נמצא בפרטים הקטנים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf