newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ארגוני החרשים בישראל ובירדן שמקדמים שלום בין יהודים לערבים

הוא הקים קבוצת כדורגל משותפת לחרשים יהודים וערבים, יצא למסע חיפוש אחר מועדוני חרשים בירדן ויצר קשר אמיץ עם ארגון הנשים החרשות במדינה. בן ציון חן, יו"ר אגודת החרשים בישראל, מחפש את השלום בשפת הסימנים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשנת 2008 החל בן ציון חן, יו"ר אגודת החרשים בישראל מאז 2013, בתהליך מאתגר של יצירת קשרים עם קהילות החירשים ברחבי העולם הערבי, ובמיוחד בירדן. במהלך חודש נובמבר הוא נכח זו הפעם השלישית בכנס של ארגון הנשים החירשות בירדן, וכעת הוא התיישב לספר על תחילת הקשר הירדני וכיצד הוא משתלב עם החזון שלו לקידום שלום במזרח התיכון דרך קהילות של חירשים וכבדי שמיעה.

החלומות של חן על שלום בין מדינת ישראל למדינות ערב הסובבות אותה התגבשו החל משנת 1994, סביב חתימת הסכם השלום עם ירדן. "הבן הגדול שלי נולד בתקופה הזו, וקראתי לו 'שלום', שהיה גם שמו של סבי וגם קריאה אישית לשלום. אני מאמין ששלום עם המדינות השכנות ישפר את איכות החיים שלנו", הוא מספר. "המדיניות רק הורסת, והמלחמות הורגות. בשביל מה באנו לחיים האלה? בשביל למות במלחמה?"

את החשש הממשי לחיים בצל העימות חווה חן על בשרו ב-2002, כאשר נכח בזירת הפיגוע בשוק מחנה יהודה, וניצל ממנו ברגע האחרון. "אלוהים הסית אותי מהמסלול, שלח אותי למקום אחר, כדי שלא אהיה שם. אני ראיתי את האישה, לבושה שחור עם מטפחת לבנה, לפני שעלתה לאוטובוס. באותו הזמן הייתי צריך להיות בתחנה. פתאום נזכרתי במשהו שהייתי צריך לקנות, אז הסתובבתי בחזרה לשוק. אחרי דקה, האוטובוס התפוצץ. שמעתי את הפיצוץ אבל לא הבנתי מה זה. הסתכלתי אחורה, זה היה במרחק הליכה… ראיתי את האוטובוס באוויר, חלקי גופות באוויר… הידיים שלי התחילו לרעוד. הבנתי שנשארתי בחיים.

"אחרי זה אמרתי לעצמי – בניתי משפחה, אלה החיים שלי. את החיים אני אאבד בגלל הפוליטיקה המלוכלכת הזאת? – אמרתי לעצמי שחייבים לעבוד למען השלום. החיים שלי, והחיים של הערבים – שווים. לא המלחמות".

> איך הפסקתי לפחד והפכתי לבן בית בצור באהר

בן ציון חן מעניק ליו"ר ארגון הנשים החרשות בירדן אות הוקרה בשם אגודת החרשים בישראל.

בן ציון חן מעניק ליו"ר ארגון הנשים החרשות בירדן אות הוקרה בשם אגודת החרשים בישראל.

השיחה עם חן, בן 46, תושב העיר ירושלים ובעל עסק להפצת אביזרי שמיעה ועזר לחרשים, התקיימה במשרדי אגודת החרשים (אח"א) בשכונת יד אליהו בתל אביב. כמו חרשים רבים, חן מדבר וקורא שפתיים בנוסף לשימושו השוטף בשפת הסימנים הישראלית, ועל כן היה לנו קל יחסית לשוחח, על אף שאני בעצמי כבדת שמיעה שאינה מסמנת היטב.

מחפשים מועדוני כדורגל לחרשים בירדן

אח"א היא עמותה התנדבותית המשרתת באופנים שונים את אוכלוסיית החרשים וכבדי השמיעה בישראל, וממנה גם באים הפעילים בה והעומדים בראשה. הגביעים והתעודות במשרדו מעידים על אדם רב פעלים בעשייה למען קהילת החירשים וכבדי השמיעה, אך גם בתחום של קידום יחסי ידידות בין ערבים ויהודים בארץ ובאזור. בולטת במיוחד בהקשר הזה היא קבוצת הכדורגל לחירשים יהודים ופלסטינים שאימן וניהל, שבעקבותיה פיתח את הקשרים בירדן.

"ב-2007 הייתי חבר הנהלה באגודה, וגם ניהלתי ואימנתי קבוצת כדורגל ערבית-יהודית של חירשים בירושלים", מספר חן וממשיך, "רציתי לתת להם צ'ופר, שיצאו לחו"ל. השותף שלי לאימון הקבוצה היה פלסטיני שנולד בירדן, והתעניינתי דרכו במצבם של חרשים שם. שאלתי אותו אם יש מועדונים של חירשים בירדן, והוא לא ידע להגיד. אז אמרתי לו 'בוא ניסע'. בתוך שבועיים יצאנו לירדן, רק אני והוא".

למרות היכרותו וחברותו עם פלסטינים רבים בישראל, בנסיעה הראשונה לירדן הוא פחד להזדהות כיהודי. הוא הסיר את הכיפה שהוא חובש על ראשו כדרך קבע והחליט כי יזדהה כרוסי, מאחר ועלה לארץ מגיאורגיה בשנת 1972. "איך שהגענו לעמאן, מצאנו מועדון חירשים חדש, שנפתח באותם ימים. שאלו אותי מאיפה אני ואמרתי שאני מאל-קודס", הוא מסמן בשפת הסימנים הערבית. בשלב מסוים הבין שמתחילים לדבר עליו בצורה מוזרה. חברו סיפר לנוכחים כי הוא יהודי, ולמרות שהבטיח לו כי לא יקרה דבר, הרגיש חן שלא בנוח עם החברים במועדון.

בדיקות במחסום ואיש משטרה סמוי

את מקומו הרגיש שמצא במועדון הנשים החרשות. "הלכתי לראות מי הן ומה הן עושות. ראיתי שיושבת ראש המועדון עושה עבודה טובה. אמרתי לה שמעכשיו והלאה – את ואני נהיה בקשר". לדבריו, המועדון מצא חן בעיניו יותר מאחרים מכיוון שהוא מדגיש גם את קידום הזכויות של חרשים בירדן, בעוד מועדונים אחרים מתמקדים בתחומי תרבות וספורט. "את זה אני מכיר. נתתי להם רעיונות ודוגמאות מהפעילות בישראל". אך זו איננה הסיבה היחידה לפיתוח הקשר האמיץ. חן חולק חלום משותף עם יו"ר ארגון הנשים מאיה בדר: לקדם לא רק זכויות לחרשים בכל מדינה, אלא את שיתוף הפעולה בין ירדן, ישראל ומדינות אחרות במזרח התיכון, וקידום יחסים של שלום בין יהודים לערבים.

בשנת 2008 ביקר ארבע פעמים בירדן, וב-2009, כאשר יזם מועדון הנשים את הכנס הראשון, הוא קיבל הזמנה. בשנה זו הוא נתקל במספר בעיות על רקע היותו יהודי וישראלי. "ביקשו ממני להביא לשם מוצרים לתצוגה מהארץ, מהסוג שאותו אני משווק, למשל שעון מעורר, מכשיר קשר לתינוקות ופעמון דלת… הדוכן שלי היה הכי עמוס בכנס. היו להם מכשירי שמיעה בירדן אבל לא אביזרים נלווים כאלה". במחסום עשו לו בעיות עם הבאת המוצרים, עליהם הצהיר עם הוכחות כי הם לתצוגה בלבד. בכנס עצמו, הגיע איש משטרה סמוי לבדוק כי איננו מוכר את המוצרים. חן סבור כי הבדיקה נעשתה עקב הלשנות של נוכחים ירדנים בכנס ממועדונים אחרים, שלא ששו לנוכחותו שם.

בארוחה החגיגית שנערכה למשתתפים במסעדה בעמאן, היו מספר אנשים שהתנהגו כלפיו בעוינות ודיברו על נוכחותו הבעייתית כיהודי, כאשר חשבו שאינו מבין את דבריהם. מי שתמך בו במעמד זה היה יושב ראש פדרציית החרשים של ערב הסעודית, שפגש בו בדוכן התצוגה ובירך אותו שם בהתלהבות: "בחפלה, הוא אמר לי 'בוא, עכשיו אתה יושב לידי'. ישבנו ודיברנו, זה הרגיש הכי טבעי. הוא כיבד אותי והאנשים שהתנגדו לנוכחותי נשארו נבוכים".

לכנסים של מועדון הנשים מגיעים חרשים וחרשות מרחבי המזרח התיכון והעולם הערבי, וכן ממועדונים נוספים בירדן, שבה אחוז החרשים וכבדי השמיעה באוכלוסייה הוא גבוה במיוחד (ככל הנראה יותר מ-6 אחוזים, אף כי קשה להעריך במדויק). כאשר הגיע בפעם הראשונה לעמאן היו שם חמישה מועדוני חרשים. כיום ידוע לו על שישה עשר ברחבי המדינה.

לחן הזדמן לפגוש בכנסים אנשים מערב הסעודית, כווית, קטר, דובאי, אבו-דאבי, מרוקו, תימן והשנה גם אישה אחת שבאה מאיראן. התקשורת בין המשתתפים נעשית בעיקר בשפת הסימנים הערבית, שהיא משותפת למספר מדינות במזרח התיכון, אך יש מי שבשבילם זוהי לא השפה הראשונה. חן מספר כי הנציגים ממרוקו, למשל, מדברים בארצם את שפת הסימנים הצרפתית ולא הערבית – כחלק מהמורשת הקולוניאלית של המדינה. גם פלסטינים אזרחי ישראל מתקשרים בדרך כלל בשפת הסימנים הישראלית בחיי היומיום, שהיא בעצמה מבוססת על שפת הסימנים הגרמנית ואיננה שורשית לאזור. חן עצמו שולט להגדרתו ב-85 אחוז משפת הסימנים הערבית. "השתפרתי מאוד מאז 2008", הוא אומר, ומספר שאף מצא את עצמו מתקן פעם אחת משתתפים בכנס שהגיעו מכפר קאסם. הוא מודה כי אין בארץ מספיק הדרכה לשפת הסימנים הערבית, ומקווה לשפר זאת.

ארוחת שבת משותפת ל-180 חרשות וחרשים שאורגנה על ידי אגודת החרשים בישראל (צילום: בן ציון חן)

ארוחת שבת משותפת ל-180 חרשות וחרשים שאורגנה על ידי אגודת החרשים בישראל (צילום: בן ציון חן)

בין זכויות ונגישות לחרשים לקידום השלום

בין הפעילויות שהתקיימו בכנס האחרון היו דיונים בנושא זכויות של חרשים וכבדי שמיעה במדינות השונות, תחרות ציורים בה זכה אדם ירדני חרש-עיוור, כמו גם טיול משותף למעיינות חמים. הבעיות הפוליטיות נוכחות במידה כזאת או אחרת לאורך כל השנים, אך חן מנסה להגיע להידברות באמצעים שונים. על רקע סערת הרגשות שהתעוררה באזור בקיץ האחרון, עם מבצע "צוק איתן" והאירועים שקדמו לו ובאו בעקבותיו, הרגיש חן מתיחות מסוימת במפגש עם משתתפים מהרשות הפלסטינית ומהמשולש, אך בכוונתו להדק את שיתוף הפעולה עמם, ובמיוחד עם מועדון החרשים העצמאי בכפר קאסם, שנכון לעכשיו אינו פועל בשיתוף עם אח"א.

כיושב ראש של אגודה ציבורית, המסייעת לחרשים וכבדי שמיעה ברחבי הארץ מכל המגזרים והדתות, חן משתדל לשמור על ניטראליות מבחינה פוליטית. הוא מספר על הקשיים שהתעוררו ביחסים המקצועיים והאישיים בעקבות אירועי הקיץ האחרון, שאחד המאפיינים הבולטים שלהם היה העלאת ההילוך בשיח האלים ברשתות החברתיות, שהשפיע גם על קהילת החרשים. לא אחת הוא מצא את עצמו הודף טענות והאשמות מכאן ומכאן, על טבעו הרצחני של הצד השני. "היה מאוד קשה. פתאום גברו החששות ביחסים בינינו, יהודים וערבים. יש לי חברים טובים בחברון, בית לחם, רמאללה. אני לא פרסמתי מילה אחת נגד ערבים בפייסבוק, והבן שלי היה בעזה, הוא ראה הכל וזה היה מפחיד. אבל לא טוב לתת לזה ביטוי פומבי ופוליטי, במיוחד לא בקהילת החרשים".

חן מרגיש שיש עוד הרבה יעדים להשיג בתחומי הפעילות העיקריים שלו. באופן יומיומי הוא פועל קידום זכויות ונגישות, מניעת אפליה ושיפור המודעות וההבנה הציבורית למצבם של חרשים וכבדי שמיעה בישראל. גם מבחינת קידום יחסים קרובים ומשותפים בין יהודים לערבים, ובין ישראל ושכנותיה, הדרך עוד ארוכה.

קבוצת הכדורגל שניהל בשנת 2007 ומינפה את פעילותו בתחום התפרקה מאז, אך לאחרונה הקים קבוצה חדשה לפלסטינים ויהודים. באווירה הפוליטית הנוכחית, מדובר בתהליך לא קל בכלל. בדרכו, הוא משלב בין שני תחומי המאבק ומקווה כי החרשים וכבדי השמיעה שעוסקים בפעילויות שלום יהוו דוגמה לממשלות ולקבוצות הפוליטיות באזור.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
לפי ההערכות, 70 אחוז ממבקשי המקלט פוטרו או הוצאו לחל"ת. מבקש מקלט בדרום תל אביב (צילום: אורן זיו)

לפי ההערכות, 70 אחוז ממבקשי המקלט פוטרו או הוצאו לחל"ת. מבקש מקלט בדרום תל אביב (צילום: אורן זיו)

"צריך לסייע להם". פסיקה של רב לטובת מבקשי המקלט

הרב גולן אלוף, שהיה ממקורביו של הרב יוסף, נשאל האם ראוי לשחרר את כספי הפיקדון של מבקשי המקלט על רקע משבר הקורונה.  "אסור לאפשר מצב נורא כזה מבני אדם", הוא ענה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf