newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקמפיין לשחרור יונתן היילו: מה קורה כשגבר נאנס?

יונתן היילו הגן על עצמו מפני האנס שלו ונשלח לכלא. אחרי התקיפות שעברתי בעצמי אני תוהה: האם כך היו מתייחסים גם לאישה שמותקפת? האם יש יחס אחר לקורבנות גברים?

מאת:

כותבת אורחת: עדי סדקה

בתקופה האחרונה יש התעוררות חזקה ומדהימה של נשים רבות שמוצאות את הכוח לקום ולהתלונן על תקיפות מיניות, הטרדות מיניות חוזרות ונשנות ועל מקרי אונס שעברו. חלק מהמקרים מוצפים בפייסבוק ומקבלים הד ציבורי נרחב. הנשים האמיצות האלו מבינות שאין להן במה להתבייש, שיש להן כוח גדול והן זוכות לתמיכה אין סופית, מנשים ומגברים.

חלק מהתמיכה הזו נובעת מהזדהות, חלק אחר מתוך סולידריות וחלק נוסף – מההבנה שזה יכול לקרות לכל אחת. ולכל אחד.

לנשים רבות קשה לעשות את הצעד ולהתלונן, בין היתר מתוך החשש להיקרא שקרנית או מטורפת. גם גבר שנאנס מתמודד עם הפחד הגדול מהאופן בו הסביבה תגיב. לכן במקרים רבים הוא נאלץ לשתוק. כולנו יודעות ויודעים שלא מעט גברים נאנסים. ב-2012, לדוגמא, היו כ-40 אלף פניות לקווי הפניות של איגוד סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, שמתוכן 12 אחוז היו של גברים. כלומר, כ-4,800 מקרים מדווחים בשנה אחת, שהם יותר מעשרה מקרי תקיפה מינית המדווחים נגד גברים כל יום – כך לפי נתוני האיגוד. אף על פי כן עקב הסטיגמות החברתיות עדיין רבים חוששים מהפגיעה התדמיתית שיישאו אם יחשפו את הסיפור שלהם או יתלוננו במשטרה.

יונתן היילו, בחור אתיופי בן 23, נאנס פעמיים על ידי ירון איילין, עבריין מורשע. הוא נסחט על ידי ירון באיומים ופחד פחד מוות להוציא את זה החוצה. בסופו של דבר, רגע לפני שנאנס בשלישית, הוא הצליח להגן על עצמו ולהרוג את המפלצת שהתכוונה לפגוע בו שוב. בעיני לא הייתה לו אפשרות אחרת.

אם היה הולך להתלונן, סביר שהיה עובר את ריטואל ההשפלה הקבוע של משטרת ישראל, שבמקום לתת תמיכה לקרבנות מתעסקת באופן שיטתי במילה של הקורבן אל מול המילה של התוקף. גם כשבית המשפט כבר מחליט להרשיע אנסים ועברייני מין, העונש שהם מקבלים הוא מגוחך ואבסורדי לעומת הפגיעה העצומה שהם גרמו לקרבן שלהם.

יונתן הסגיר את עצמו למשטרה כמה שעות לאחר שהגן על עצמו מאונס שלישי והרג את ירון. בית המשפט המחוזי בלוד הכיר ביונתן כקרבן לתקיפה מינית אך למרות זאת גזר עליו 20 שנות מאסר בגין עבירת רצח.

> המאבק של יונתן היילו: מערער על הרשעתו ברצח האנס שלו

יונתן היילו. צילום מסך מכתבתו של אריק וייס, ערוץ 10

יונתן היילו. צילום מסך מכתבתו של אריק וייס, ערוץ 10

השאלה ״האם לאישה זה היה קורה״ עולה בי כל יום מחדש מאז שנחשפתי לסיפור של יונתן. הפחד הגדול הוא שייתכן מאוד שכן. הפחד היותר גדול הוא שבאמת בגלל שיונתן הוא גבר הוא נאלץ לספוג גזענות בוטה וסקסיסטית שעלולה להושיב אותו בכלא לעשרים שנה.

האחריות על השופטים, ועלינו

בחודש מרץ השנה אישה ממרוקו, שהרגה אדם שאנס אותה במשך שלוש שנים, נכנסה לכלא לעשר שנים. במשפט היא אמרה שהאנס שלה הרג אותה אלף פעמים לפני שהיא הרגה אותו בחזרה. באופן מסוים, אונס הוא כמו רצח. האישה או הגבר שעוברים את האובדן הזה לעולם לא יוכלו להמשיך בחייהן/ם מאותה נקודה שהייתה רגע לפני. הם נאלצים, בכוחות שלא תמיד יש להן/ם, להיוולד מחדש ולבנות אמון, שתמיד יהיה חשדני, עם העולם.

לי, באופן אישי, לקחו ארבע שנים של התעללות ממושכת, מרגע שהותקפתי לראשונה ועד שהחלטתי להתלונן. במהלך ארבע השנים הללו ייחלתי לא אחת למותו של הבחור שפגע בי. כל יום הייתי מפנטזת כיצד אני שולפת סכין ותוקעת לו בלב. באופן מסוים, זה הרי מה שהוא עשה לי. אם הייתי מוצאת את הכוח והאומץ, ייתכן שבאמת הייתי עושה זאת. ונניח שהייתי עושה זאת, האם הייתן/ם מצביעים עליי באשמה?

במקום שבית המשפט יקום ויצעק צעקה למען קורבנות אונס, השופטים בחרו שוב להאשים את הקורבן. במקום שיונתן יוכל להיות חופשי סוף סוף ולהתחיל להשתקם הוא נאלץ כבר ארבע שנים להתמודד עם הטראומה בתא הכלא.

ב-1.12.14 יתקיים דיון בערעור שהגיש יונתן לבית המשפט העליון. יונתן זקוק לתמיכה של כולנו יותר מתמיד. התמיכה הווירטואלית בפייסבוק חייבת לעבור לנוכחות שלנו בדיון ולקריאה ברורה לשחרורו של יונתן. כולנו צריכות וצריכים להיות שם, למען כל הנשים והגברים שעברו אונס ומפחדות/ים פחד מוות, בגלל אותה מערכת משפטית שממשיכה בהאשמת הקורבן.

אסור להתעלם מהצעקה של יונתן, ובתוך כך מהצעקה של כולנו. הצטרפו למאבק למען יונתן, שתפו את הסיפור שלו ובואו לדיון (הזמנה).

עדי סדקה היא תסריטאית ובמאית קולנוע דוקומנטרי

> יונתן היילו מדבר מהכלא: "פחדתי שאם אתלונן וירון ישתחרר הוא ירצח אותי"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf