newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

צעיר חרדי שסירב להתגייס בגלל הכיבוש נשלח למאסר. ראיון בלעדי

למרות שביקש לשרת שירות לאומי, בצה"ל החליטו לכלוא את אוריאל פררה, צעיר חרדי בן 19 מבאר שבע, לתקופה לא ידועה. פררה: "בצה"ל הבהירו לי שאני הולך לשבת בכלא, בגלל דעותיי, ללמד אותי לקח, להעניש אותי על מה שאני חושב. לשבור אותי"

מאת:

כשאוריאל פררה נולד בארגנטינה לפני 19 שנה, כבר לא כלאו שם אנשים בשל דעותיהם. ביום ראשון, ה-27 באפריל, כאן, בישראל (המוכרת גם בכינויה 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון') הוא הולך לשלם בכליאה על היותו רודף שלום. הוא לא מתנגד לשירות ומעוניין לשרת לטובת המדינה שירות לאומי, בתרומה לקהילה ובתחומים בהם הוא מצטיין – ויש לו רבים כאלה. אולם צה"ל החליט שאוריאל פררה, פציפיסט, בן למשפחה חרדית מבאר שבע, ישב בכלא לתקופה שמשכה לא ידוע כרגע.

[עדכון, 27.4: היום נשפט פררה לעשרים ימים בכלא צבאי. אחריהם צפוי להשפט שוב]

ימים נוראים עוברים עליו, על אחותו יעל ועל אימו, רותי – משפחה ערכית, שפעילה מאוד בקהילה בבאר שבע. רותי, צלמת ואמנית, מרבה לתרום את כישוריה לטובת מאבקים חברתיים ולמען זכויות אדם. זה החינוך אותו קיבלה בבית. בין היתר, היא וילדיה מתעדים ניסיונות פינויים של מחוסרי דיור. התיעוד הזה, לא אחת, הוא ביטוח החיים של אותם אנשים שהפכו שקופים בעיניי הרשויות.

אוריאל פררה בזמן המחאה החברתית בבאר שבע, עם אימו ואחותו. צילום: רותי פררה

אוריאל פררה בזמן המחאה החברתית בבאר שבע, עם אימו ואחותו. צילום: רותי פררה

"אני מסרב לשרת בצה"ל, כי אני מתנגד לכיבוש", אומר אוריאל, שגם חתם על מכתב השמיניסטים 2014. "גם אם אשרת ביחידה עורפית, אני תורם בעקיפין לכיבוש ולדברים שהוא גורם. אני חושב על צעירים פלסטינים בני גילי, שכל מה שהם מכירים זה כיבוש. חיילים שנכנסים אליהם הביתה באישון ליל, גם כשאין סיבה, מפרידים בין גברים ונשים, מפשיטים, משפילים וכל זאת כדי להראות מי כאן השולט. מה מצפים? שהם יאהבו אותנו אחרי זה? מה מצפים מילד פלסטיני שנעצר על ידי חיילים? שהוא יעריץ את ישראל? מצפוני לא נותן לי להיות חלק מכל זה. אנחנו יצרנו את הבעיה הפלסטינית. במקום לאפשר לפלסטינים לחיות את חייהם, אנחנו, במו ידינו, יצרנו אויבים.

"מאחורי הדבר הזה עומד דבר אחד והוא רצונה של ממשלת ישראל להסתיר את הבעיה האמיתית של החברה הישראלית. לא הפלסטינים הם הבעיה. העוני הוא הבעיה. אז הממשלה יוצרת אויב, בשביל לא לטפל בבעיות האמיתיות. זה הכי קל.

"הייתי בוועדת מצפון בלשכת הגיוס. עוד מהצו הראשון הסברתי להם שאני פציפיסט. ביקשתי לשרת שירות לאומי, כמו שאחותי שירתה. אבל בצה"ל הבהירו לי שאני הולך לשבת בכלא, בגלל דעותיי. התעקשות שכזו. כאילו ללמד אותי לקח, להעניש אותי על מה שאני חושב. לשבור אותי.

"השבוע הזה, שלפני ההתייצבות בבקו"ם, הוא נורא. אני מפחד על עצמי, אבל אני הכי מפחד על אימא שלי. שלא תדע מה קורה איתי. בן בכלא זה נורא. אני לא מצליח להבין את הצבא. הרי אני יכול לתרום בשירות לאומי, בהוראה, בעבודה עם נוער במצוקה, עם עולים חדשים. במקום שאעזור, צה"ל רוצה שאשב בכלא. ובכלא, במקום להועיל, אני עולה כסף למדינה, כי הרי יאכילו אותי, יכבסו לי, ילינו אותי, יתנו לי כסף לקנטינה ולשיחות טלפון הביתה, כי לאסירים יש זכויות. במקום לאפשר לי לתרום, המדינה כולאת אותי. מה עושים בכלא? כלום".

בשביל אמו רותי, זו אכן חוויה קשה, לא פחות מלאוריאל עצמו. רותי גדלה בדיקטטורה הנוראית של ארגנטינה בשנות השבעים, בה הבעת דעה הייתה עילה למעצר. אחת הסיבות בגללה משפחת פררה עזבה חיים נוחים בארגנטינה ועלתה לבאר שבע, עם כל קשיי הפרנסה שהם מנת חלקם של החיים בבירת הנגב, הייתה הרצון שלהם לחיות בתחושה של חירות. רותי לא חלמה, אפילו בחלומותיה הגרועים ביותר, שדווקא בישראל בנה ייכלא לתקופה לא ידועה בגלל החינוך הערכי שקיבל בבית.

בארגנטינה כבר שלושים שנה אף אחד לא הולך לכלא בגלל אידאולוגיה, בטח לא בגלל אידאולוגיה פציפיסטית. בישראל, מי שיכלו לתרום לחברה בדרך מועילה גם אם אינה שירות צבאי, גורמים לרשויות להגיב בהיסטריה. כי הפחד הכי גדול הוא שצעירים בישראל יתחילו לחשוב בכוחות עצמם.

צפו בהצהרת הסירוב של אוריאל פררה:

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf