"שום דבר לא מכין אותך לפגישה עם חיפאי בלבנון": ראיון עם מג'ד כיאל

הוא פשוט ישב שם. מדי פעם הייתי מגניב מבט ורואה אותו לוגם לגימות קטנות מכוס הבירה שלו, שליו על גבול האדיש להמולת האקטיביסטים והטלפונים סביבו. מדי פעם היה זורק עצה, חולק בדיחה עם מי שלצידו, אבל לא יותר מזה. בעודנו מנסים להפעיל את כל העולם ואשתו במטרה לשחרר את העצורים, ביניהם מג'ד כיאל, שמר אביו, מבאדא כיאל, על קור רוח וארשת נונשלנטיות של שועל קרבות ותיק שרק לימים אלמד להבין ולהעריך.

זה היה לפני כמעט שלוש שנים, באירוע הנכבה של 2011, אז החליטו פעילים פלסטינים במחנות הפליטים בסוריה ולבנון לצעוד אל הגבול הישראלי, שם היו אמורים להמתין להם פעילים אחרים, מג'ד ביניהם. משטר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון העדיף לגדוע את אקט ההתנגדות הלא אלימה מעורר ההשראה באיבו, ועצר כל מה שזז בדרך לגבול הלבנוני. כולל את מג'ד.

קור הרוח של משפחת כיאל הוא לא נחלתם הבלעדית של הבן הבכור והאב. לפני כשנתיים, בעת הפגנת תמיכה בשביתת הרעב של האסירים הפוליטיים הפלסטינים, המשטרה היכתה בברוטליות ועצרה 17 פעילים, וארד, אחיו הצעיר של מג'ד ואנוכי ביניהם. וארד היה אז ילד בן 16. בעודנו במעצר, המשטרה סירבה לאפשר לאמו, סוהייר, לשהות עימו (כנדרש בחוק). האחרונה הקימה מהומה מחוץ לתחנה. לאחר שלחץ האם עבד, וארד המוכה סירב להשאיר אותנו לבד. מסע השכנועים של שאר העצורים לא ממש עבד, ורק לאחר התערבות עורך הדין הוא הסכים לעזוב. יום למחרת, לאחר המשפט והשחרור של כולנו, סוהייר חיכתה מחוץ לבית המשפט עד יציאת אחרון העצורים.

ביום שישי התקשרתי אליה והודעתי לה שאני מעוניין להגיע לבית המשפחה לדבר עם מג'ד, עיתנאי פלסטיני של העיתון הלבנוני "א-ספיר", שנעצר ונחקר על ידי השב"כ מאז חזר מכנס של עיתונו בבירות, ושנמצא עכשיו במעצר בית. "אהלא וסהלא, אני אפספס אותך כי אני עכשיו במעבר הגבול בדרך לירדן".

"ביקור קליל, אני מקווה".

"אפשר להגיד, אני בדרך לפעילות מיוחדת עם ילדי פליטים סורים".

סכנת מוות במונית בביירות

בימים האחרונים רבים ניסו להבין איזה סוג של בן אדם מסוגל לבצע כזה אקט מעורר השראה – לנסוע ללבנון ולחזור כאילו הוא קופץ לקפריסין. המשפט האחרון של סוהייר מתמצת את הלך הרוח ותפיסת עולמם של הכיאלים. הנה בנה בדיוק שב הביתה (למעצר בית) לאחר מעצר סודי בן 5 ימים אצל השב"כ, והיא ממשיכה כרגיל.

שבת בבוקר, אנחנו מגיעים לבית המשפחה בשכונת חליסה בחיפה. מג'ד יורד לקבל את פנינו. "חמדאללה עלסלאמה בנאדם!" וחיבוק. אנחנו עולים למעלה ויושבים על המרפסת הפונה לים. מבאדא, אבו מג'ד מקבל את פנינו בקפה. למרבה אכזבתי זהו לא קפה לבנוני.

תן לי לחיות דרכך. ספר לי על ביירות.

"משוגעת, בנאדם", הוא אומר ושותה את הקפה בשוט. "הבלגאן הפוליטי שולט בכל מקום. כולם יודעים כמה שלבנון מחולקת – נוצרים, שיעים, סונים, אמל, חזבאללה, קומוניסטים, דרוזים, פלסטינים – כאשר לסלט הקיים נוספה, או לכל הפחות מורגשת יותר, ההתפלגות בויכוח בעד או נגד אסד".

איך קיבלו אותך? אני מניח שחוץ מאשר בכנס של העיתון שלך, הרשית לעצמך להזדהות כפלסטיני מחיפה גם במקומות אחרים.

"אתה יודע, עם כל הפלגים בלבנון, אתה הולך לאיבוד בהתחלה ולך תדע מול מי מותר לך להזדהות. כמובן שזה קל כאשר אתה נפגש עם קומוניסטים בביירות ויודע שההיסטוריה שלהם עשירה בתמיכה בפלסטינים. בכלל אני חושב שבמקרים מסוימים הם דאגו לנו יותר מפתח או מהחזית העממית. בכל מקרה, בביירות, אתה יורד לקיוסק לקנות מסטיק או בקבוק מים, ואתה צריך לדעת למי הקיוסק שייך – סוני,שיעי, אמל וכו'. אם אתה יודע מי בעל הקיוסק אפשר לאפיין את הקליינטורה שלו וגם עד כמה מותר לך להרחיק לכת בסמול טוק. עם האנשים שהם באים איתם במגע יומיומי, הלבנונים יעדיפו אנשים מסוגם.

"שמע סיפור, אני נוסע במונית. אני מסתכל על ידו השמאלית של הנהג ורואה שכל אצבעותיו קטועות. הוא מתחיל לדבר איתי ומסתבר שהוא לחם עם סמיר ג'עג'ע (מנהיג מילצייה נוצרית שטבחה, בין היתר, בפלסטינים. ר.י.). הוא בודק אותי ומזהה מבטא לא מקומי. כל הנסיעה אני משקשק ונזהר לא לגלות מה אני ומאיפה אני, וההוא לא מפסיק לחקור. הרגע בו יצאתי מהמונית היה בין המאושרים בחיי".

רוב החוויות שליליות או חיוביות?

"בטח שחיוביות. שום דבר לא מכין אותך למפגש אקראי בלבנון עם פלסטיני מחיפה למשל. חוויה שאתה לא שוכח כל החיים".

איפה פגשת פלסטינים? בסברה ושתילה היית למשל?

"כן. בביקור שהיה לי בסברה ושתילה ביקרתי בבית ספר של אונר"א. ראיתי שאחד הבחורים המקומיים הולך אחריי ובהמשך התחיל ללוות אותי. בהתחלה הוא רק חשב שאני אאוטסיידר, הרי כולנו נראים מאוד דומים. התחלנו לדבר והוא שאל אותי מאיפה אני. מסתבר שגם הוא מחיפה במקור, ממשפחת סאלום, והשמחה הרבה שלו על מפגש עם מישהו שכיום חי בחיפה הייתה בלתי ניתנת לתיאור במילים. הרגשתי כמו כוכב רוק".

לא היה בך חשש שייתכן שהוא איזה סוכן של השב"כ או משהו? מישהו שהם שלחו כדי לנסות להפליל אותך?

"בהתחלה, בטח שכן, כמעט עם כל אחד שהתחיל לדבר איתי העלה בי חשש. אבל אז הוא לקח אותי לבית קפה במחנה הפליטים, ולבית הקפה קראו 'קפה סאלום'. חשבתי לעצמי שהשב"כ יכול באמת לשלוח אנשים, אבל הוא בטח לא היה מקים בית קפה לכבודי. ישבו איתי אנשים, מהר מאוד השמועה על הימצאות חיפאי פלסטיני בקפה התפשטה ואז כל הנוכחים התחילו לגשת אליי. להצטלם, לשאול שאלות. באופן קצת מצחיק כולם גם נראו לי כמו בני משפחת סאלום שעדיין חיים בחיפה היום.

"תוך כדי שיחה גיליתי שבן דוד של אחד הבחורים שישבו איתי נהרג במלחמת לבנון השנייה מנפילת טיל בחיפה. העדפתי לגלות רגישות ולא להעלות את הנושא, עד שאותו בחור התקשר לבת דודו מחיפה, אחותו של ההרוג. וכך מצאתי את עצמי מדבר עם מישהי שגרה קרוב אליי בפלסטין, שהשיחה הראשונה שלי איתה היא ממחנה פליטים פלסטיני מלבנון. רק פלסטינים חווים דברים כאלה. זה היה סוריאליסטי ברמות".

המורכבות הפוליטית בלבנון היא מבין הקשות בעולם. איך הרגשת שהדבר משפיע על השיח הציבורי?

חזרה למעצר בארץ

מג'ד חולק את חוויותיו מביירות ולבנון, ואני מרותק. עיניו נוצצות וניכר שחוויה זו שינתו לו את החיים. הוא מעיד על עצמו שהוא למד המון וקיבל גם את החוויות הפחות חיוביות באהבה. אלא שכצפוי, לסופה של חוויה זו נלווה גם חלק פחות נעים.

20 הימים שלך ב-"מדינת אויב" כהגדרת הרשויות בישראל היו בלתי נשכחות אני מבין.

"ממש ככה. ואני לוקח על עצמי להעביר את מה שלמדתי גם לשאר בני עמינו המנועים מלבקר בלבנון. כשנעצרתי בחזרה לארץ, די ציפיתי לזה כך שלא ממש היה בי פחד. אבל אתה יודע מה באמת פחדתי?"

ממה באמת?

"שיפברקו לי איזה האשמה, כמו שהם ניסו לעשות, ושיצליחו להשאיר אותי בכלא לתקופה ממושכת. הרי איך משמרים חוויות? ע"י שיתוף. אתה חוזר מחו"ל וחולק את מה שעברת עם אנשים. היה לי חשש שהם יקחו לי את הרשימות, הצילומים…שאני אשב לי איפשהו בלי יכולת לחלוק את התמונות המנטליות והסיפורים שלי כמו שאני עושה מאז שהשתחררתי".

החששות של מג'ד התאמתו בחלקם. כשאני מבקש ממנו להראות לנו תמונות שצילם בביירות הוא מספר שהשב"כ לקח לו את הדיסק-און-קי עם כל התמונות.

האם אתה חושב שזו באמת הייתה אחת ממטרותיו של השב"כ? מעצר סודי של עיתונאי פלסטיני שחזר מלבנון, האשמה מופרכת של "מגע עם סוכן זר" כלשונם?

"לא. זה היה נלווה למעצר פשוט. מבחינת הממסד הישראלי, כל קשר בין פלסטינים מ-48' עם העולם הערבי הוא פלילי ומהווה סכנה ביטחונית. המטרה שלהם היא להפחיד ולנסות לנתק אותנו מהמרחב הערבי בו אנו חיים, הם הרי ממש לא מעוניינים שנהיה בקשר עם אחינו בחו"ל".

כי מה? הם חוששים שזה יפגע במאמציהם לשלבנו במיינסטרים הביטחוניסטי הישראלי? שזה יפגע ב-"נאמנות" שלנו?

"אין ספק. הם מפחדים מתקדים. הם לא רוצים שעוד עיתונאים או פעילים יסעו. אנחנו כמיעוט פלסטיני חונכנו שהשב"כ רוצה להפחיד אותנו ע"י רדיפה, כאילו שהם 'מחליטים' מתי ואיך לרדוף אותנו. אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שלשב"כ אין רצון, הם לא יכולים שלא לראות אותנו כסיכון בטחוני. מדובר במכאניזם לא גמיש בעליל שאי אפשר לשנות את אופי וסגנון הפעולה והחשיבה שלו. אין החלטת ממשלה למנוע מערבים לנסוע ללבנון, זו לא מדיניות של ישראל, כך שעם הממשלה אין לנו בעיה של מדיניות. שאר הבעיות, כיבוש והתנחלויות, לא נובעות ממדיניות גמישה ומשתנה. הבעיה היא בעיית משטר גזעני, ולא ממש משנה אם זה נתניהו בשלטון או מישהו אחר, הכל אותו דבר".

אז איך היה במעצר? איך התייחסו אליך?

"אני אפתיע אותך, הם היו מאוד נחמדים. וכאן נעוצה הגזענות שלהם."

נחמדות וגזענות לא נשמע לי כמו שני דברים שהולכים ביחד.

"על פניו. אלא שלכל התנהגות יש סיבה, וכאן הסיבה היא תפיסתית, איך שהם רואים אותי. הנה יושב מולם בחור לבן עם עיניים ירוקות, 'וייט בוי' ממשפחה משכילה, ומבחינתם אני יותר קרוב אליהם על הסקאלה האנושית, אותה סקאלה ציונית שמקטלגת את בני האדם בישראל. אני אומנם לא ממש בן אדם שלם כמוהם, אבל אני בטח יותר בן אדם מעצור או אסיר שהגיע מעזה או מהשטחים, לדוגמא. תחשוב על היחס ה'לא נחמד' ששאר בני עמינו מקבלים מהם והרי לך הגזענות במיטבה".

איך עברו עליך חמשת הימים בחדר סגור ללא חלון עם מזרן קטנטן? איך היו החקירות?

"היה לי קפה! כל הזמן!", מג'ד אומר בקול רם ואז מתפקע מצחוק. "התנאים היו קשים מן הסתם, אבל לא בלתי נסבלים, מה גם שדי ציפיתי לזה, כך שהייתי מוכן נפשית. החקירות היו קצת שטותיות, הם המשיכו לנקוב בשם של איזה מישהי ולשאול אם פגשתי אותה. לא היה לי שמץ של מושג על מי הם דיברו. הייתי עונה שאני לא מכיר ומעולם לא נפגשנו, ואז היה מגיע חוקר נוסף ושואל את אותה השאלה. בשלב מסוים הבנתי שלא היה להם מה לשאול וכל העסק נהיה קצת פתטי. כשהם הבינו שאין להם שום חומר לעבוד איתו לא תאמין על מה התחילו לשאול אותי!"

אל תגיד לי מעצרים קודמים.

"בדיוק! הייתי בהלם. הם שאלו אותי על המשט שהייתי מעורב בו (לאחר המרמרה מג'ד עלה על משט מתורכיה לעזה שחיל הים עצר בדרך ולקח את פעיליו. ר.י.), והפגנות קודמות בהן הייתי, בארץ! מצאתי את עצמי מזכיר להם שוב ושוב שאני עצור בחשד למגע עם סוכן זר. אני העצור, מזכיר לחוקריי מה לשאול".

אז לא הייתה לך הרגשה שהם ידעו בדיוק עם מי נפגשת ואיפה הסתובבת באמת?

"קשה לי לענות על זה, הם בטח לא יגלו לך. אם הייתי צריך להסתמך על הרגשה, הייתי אומר שזה 50-50. יש מצב שידעו, ובאותה סבירות אני יכול להגיד לך שאולי לא ידעו. לא שזה משנה משהו, בכיף הייתי משתף".

התמיכה והצידוד של עיתונאים ישראלים, כמו איתי אנגל שטען שמעצרך נבע מגזענות, הפתיעה אותך?

"לא ממש, מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שזה ברור שמעצרי נבע מאפליה וגזענות וצריך להיות עיוור או טיפש לא לראות את זה, וחלק גדול מהעיתונאים הישראלים מודעים לאיך שהממסד עובד. סיבה אחרת היא האחווה השוררת בין עיתונאים. גם לי מפריע לשמוע על מעצר של עיתונאי, לא משנה מי הוא ואיפה זה קורה".

תוך כדי ראיון אני מגניב מדי פעם מבטים אל שירז, הצלמת שלנו. הראיון מתנהל בערבית, ושירז מצליחה להבין חצאי משפטים. יחד עם זאת אני רואה שהיא מהופנטת ושואפת כל מילה שיוצאת מפיו של מג'ד. התשוקה בה מג'ד דיבר בטח צבטה לה בלב. אני תוהה לעצמי האם גם היא משתוקקת לנסוע .

מג'ד, אני חייב לשאול אותך. מה יש לך לומר לטענה שהופנתה כלפיך, שגם הרי יהודים ישראלים לא יכולים לנסוע ללבנון, ונשים לרגע בצד עיתונאים יהודים.

"אני אענה לך בצורה בה ציונים עונים על שאלות, בשאלה משלי. ומה עם זכות השיבה שלנו? אנחנו לא מבקשים שום זכות היסטורית לא הגיונית בת אלפי שנים, שישים השנים האחרונות מספיקות לי. היכן זכותנו זו?"

בהינתן הזדמנות נוספת, היית עושה זאת שוב ונוסע?

מג'ד כיאל נשען אחורה על כיסאו. חיוכו הקטן הופך לחיוך הרחב ביותר שלו שאי פעם ראיתי.

"ועוד איך. אם הייתי יכול, מחר הייתי נוסע".

 

גרסה אנגלית של הראיון התפרסמה ב-972+