newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תוכנית ההסדרה: לאפשר לעזתים חיים ושיקום, רק בתנאים שלנו

פתאום אחרי שבע שנים במערכת הביטחון גילו שהמצור לא עוזר. לא במקרה ההבנה הזאת מגיעה אחרי המלחמה, שזרעה כל כך הרבה חורבן, שהשיקום לבדו יעסיק את הפלסינים שנים. אולי הם ישכחו שפעם רצו מדינה

מאת:

"במערכת הביטחון מודים שהסגר הכמעט-מוחלט על הרצועה הזיק יותר משהועיל". תמיד מדהימה אותי הקלות שבה משפטים כאלה נכתבים על ידי פרשנים למיניהם. במין נון-שלנטיות כזאת, שנדמה מהטקסט שנלווית אליה משיכת כתפיים של "נו טוב, אז לא עבד. ננסה משהו אחר".

כאילו שלא אותה מערכת ביטחון ואותם פרשנים הם שקידמו את מדיניות המצור באופן אקטיבי מאוד במשך שבע שנים. כאילו שלא מיררו את חייהם של 1.8 מליון בני אדם ככה. כאילו שלא הרגו אלפים בעזה ועשרות כאן ויצרו חורבן בלתי נתפס בשורה של מלחמות ומבצעים בשם המדיניות הקדושה. כאילו שלא הרגילו את הציבור הישראלי לטעון שבכלל אין מצור ואם יש אז זה לא אנחנו זה המצרים ואם זה אנחנו אז זה מוצדק ולא חייבים לפלסטינים כלום ובכלל מה הם יורים. כאילו שלא הציגו את זה בתור ה-פתרון לירי מעזה ולמצוקתם הנוראה של תושבי הדרום. וכאילו שלא, רק לפני חודשיים, סגדו למלחמה והצדיקו אותה ודהרו עם החיילים לתוך עזה וגינו את השמאל, שאמר שהמצור לא חוקי, לא מוסרי ולא מועיל.

ובכל אופן, הנה בא רון בן ישי וכותב את המלים האלה. "במערכת הביטחון מודים שהסגר הכמעט-מוחלט על הרצועה הזיק יותר משהועיל". והארץ לא רועשת. חברי כנסת לא יוצאים בתגובה שיש להעניש את מערכת הביטחון הזאת – או על טעויותיה בעבר או על כך שעכשיו התחילה לדבר בשיח "בוגדני", כאחרון ארגוני זכויות האדם. טוקבקיסטים, אתרים ועיתונים שהם "קודם כל ישראלים" לא יגנו את כותב המאמר. זהו. תתקבל פרדיגמה חדשה. אז טעינו, בסדר, נקסט.

> עזה לא צריכה להמשיך לחכות בחושך

עשן מיתמר מעל תחנת הכוח בעזה לאחר פגיעת טילים ישראלים. 29 יולי 2014. (תמונה: UN)

עשן מיתמר מעל תחנת הכוח בעזה לאחר פגיעת טילים ישראלים. 29 יולי 2014. (תמונה: UN)

ועכשיו ברצינות: מה בעצם אומרת תוכנית ההסדרה שמציג מתאם הפעולות בשטחים (דרך רון בן ישי)? הכרה בממשלת האחדות, הקלה במצור, חיבור מחדש בין הגדה והרצועה, הכנסת חומרי בניין לשיקום, הרחבת תחומי הדיג, פתיחת מעברים לעובדים ואחרים שיוכלו לצאת מעזה ("המגבלה היחידה תהיה שיקולי ביטחון", כותב בן ישי, ומזכיר למי ששכח שמניעת יציאתם של עזתים לישראל או לגדה, כמו גם מניעת הייצוא, לא נבעו משיקולי ביטחון בשנים האחרונות, אלא הייתה ענישה קולקטיבית ממניע פוליטי).

כשקוראים את הרשימה הזאת אפשר בצדק לשאול: סליחה, אז על מה הייתה המלחמה הזאת? מחודש מאי מצפים בעולם להכיר בממשלת האחדות. מיוני ועד תחילת המלחמה היה ידוע מה הדרישות של חמאס לגבי המצור, שרובן מתממשות עכשיו. זה לא פתרון לשום דבר, זה לא הסרה אמיתית של המצור או סיום של הכיבוש, אבל אם היו הולכים בדרך הזאת קודם – יתכן והמלחמה הייתה נמנעת. לא?

אז זהו, שלא. כי ההצדקה לכל זה, למדיניות ההסדרה החדשה, מבוססת על החורבן. קראו את רון בן ישי.

בחמאס זקוקים למיליארדים ולכמה שנות עבודה כדי לשקם כ-7,000 מבנים שנהרסו כליל, עשרות אלפי מבנים שניזוקו, לתת עבודה למאות אלפי צעירים מובטלים ולשקם את משילותם. הם לא יקבלו את המיליארדים הדרושים להם ואת הסחורות שיגיעו מישראל אם יחדשו את האש. זו משמעות ההרתעה החדשה וכתוצאה ממנה השקט שמקווה ישראל להשיג לתושבי הדרום במסגרת ניהול הסכסוך בגרסתו העדכנית.

ברור יותר עכשיו? רק עכשיו, אחרי שיצרנו חורבן בהיקף בלתי נתפס, כשהרסנו עשרות אלפי בתים, שכונות שלמות, תשתיות שלמות של חשמל ומים, חירבנו את הרצועה ודירדרנו אותה למצב שעל סף אסון הומניטרי – רק עכשיו אפשר לצאת לארג'ים, להזרים סחורות, לאפשר כלכלה, לתמוך ביוזמות שיקום בינלאומיות שנרקמות בקהיר במימון ערבי ומערבי. לא יותר מדי, חלילה. מספיק כדי להראות שאנחנו עושים משהו מצד אחד, אבל לא מספיק כדי ליצור שינוי מהותי במאזן הכוחות ולייצר תקווה ממשית לעתיד מעבר לשיקום.

קונספירציה? היתכן?

זו המשמעות של ניהול הסכסוך. ברמה המדינית תמיד תהיה סיבה לא לאפשר שתי מדינות, או כל פתרון אחר שיוביל לסיום כליאתם של מליוני בני אדם תחת משטר צבאי. פעם זה טרור ופעם ערפאת ופעם אבו מאזן ופעם שהפלסטינים מפולגים ופעם שהם התאחדו ופעם האביב הערבי ופעם איראן ופעם דאע"ש. אל תדאגו, תמיד יהיה משהו.

ואז בשטח, מה? ממשיכים לשלוט במליוני בני אדם חסרי זכויות אזרח בסיסיות, מאפשרים להם לחיות, אבל רק ברמה שנוחה לנו. שישקמו, אבל דרכנו. שיקבלו חשמל ומים, אבל קצובים, ומאיתנו, ולא נאפשר שיבנו תחנת כוח או ישאבו מים בעצמם מאדמתם. שיעבדו בחקלאות על הקרקע שלהם, אבל יעשו את זה בשבילנו אחרי שהופקעה, או שיצטרכו אישור להגיע לאדמתם. שיקימו עיר חדשה לבורגניהם, אבל שידעו שלא יהיה לה קיום אם אנחנו לא נחתום על הניירת. שיתעסקו ביום-יום, לעולם לא יותר מזה.

בהתאם, כל ניסיון להתארגנות פוליטית משמעותית שחורגת מקיום יום-יומי תחת מגפנו ימשיך להתפס כאיום. בין אם זה בחירות, מאבקים עממיים מקומיים ופעולות לא אלימות, בין אם זה יוזמות צדקה בעלות אופי פוליטי, ובין אם זה התארגנות למאבק מזוין. את כל זה מנענו, ונמשיך למנוע.

אז מה אני אומר בעצם, שהמלחמה נועדה ליצור חורבן עצום כדי להעסיק את חמאס בשיקום ולא בשום דבר אחר? קצת קונספירטיבי מדי, לא? זה הרי לא שישבו בכירי מערכת הביטחון בחדר אפלולי ואמרו "הא הא הא! נצא למלחמה בעילות שווא כדי לתקוע אותם עם שיקום במשך שנים! זה יעסיק אותם! הא הא הא!"

אני לא יודע. אני לא יודע אם ניצלו את הירי הבלתי נסבל על יישובי הדרום, כדי להצדיק מבצע שהכלים ששימשו בו (כמו ירי ארטילרי שרירותי) נועדו לשרת מטרות פוליטיות. כמו שאי אפשר לדעת אם ניצלו את הפיגועים בתחילת שנות האלפיים כדי להצדיק בניית גדר הפרדה בתוואי של סיפוח שיאפשר הרחבת התנחלויות וניתוק חקלאים מאדמת. כלומר, אפשר להעריך. אפשר להסתכל על המציאות, ולראות איך באורח פלא אחרי שמספרים לנו שרק דרך אחת יכולה לתת מענה לטרור – מתברר שבדיוק אותה דרך משרתת להפליא את האג'נדה של שימור הכיבוש. תחליטו אתם אם זו מקריות.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> תגובה לחגי מטר: הסגר והמלחמות הם לא מדיניות, הם טעות מתגלגלת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf