המפגינים אמש לא התריסו נגד המדינה. הם המדינה עצמה

בין מאות פעילי הימין שהפגינו אמש (שני) מחוץ לבסיס בית ליד, בלטה קבוצה של חיילים רעולי פנים, עם נשק צבאי. "כוח מאה", נכתב על התגים שלהם, לצד איור של נחש בתוך מגן דוד. מדובר ביחידה שאחראית לטיפול במצבי קיצון בבתי סוהר צבאיים, ומאז המלחמה מאבטחת גם את בסיס שדה תימן שבו מוחזקים עצירים מעזה.

החיילים הגיעו לתמוך בחבריהם שנעצרו בחשד כי תקפו מינית אסיר פלסטיני בבסיס. בין המעוכבים גם קצין בדרגת רס"ן, מפקד ב"כוח מאה". כמו יתר המפגינים, הם דרשו לשחרר אותם מיד. "הפצ"רית (סמל לב) נוחבה", נכתב על אחד השלטים. "הפצ"רית פושעת", נכתב על אחר, מסר שעליו חזרה גם חברת הכנסת סון הר מלך, שאמרה "אנחנו נשפוט אותה". בחיילים ובשוטרים ששמרו על הבסיס הם הטיחו "בוגדים".

הרכב המפגינים כלל כהניסטים, נערי גבעות, תומכי נתניהו וצופי ערוץ 14. בעבר עוד ניתן היה להגיד שהם מהווים קומץ או מיעוט, אך היום הם הממשלה, הם החוק, הם הפנים של ישראל. אחת הכותרות ציינה כי המפגינים "הכריזו מלחמה על מדינת ישראל" – אבל הם המדינה. התמיכה של שרים וחברי כנסת בשתי ההפגנות לאורך היום מראה זאת היטב.

במשך חלקים ארוכים מההפגנה הם עמדו רעולי פנים בשורה הראשונה מול השוטרים המעטים והחיילים שניסו למנוע את כניסתם לבסיס. בסוף ההפגנה הם נעמדו ראש בראש מול שוטרי יס"מ, שכמו יתר הכוחות נמנעו מלעצור אותם, או אפילו לבדוק את זהותם.

המראה המבעית של מיליציות חמושות מוכר היטב למי שמסתובב בגדה בשנים האחרונות: רעולי פנים, ספק חיילים ספק מתנחלים, הקובעים בפועל את החוק, ואף מחלקים הוראות לשוטרים ולחיילים אחרים. אך ההגעה שלהם ללב ישראל, בתמיכת חברי כנסת ממפלגות השלטון, היא מבעיתה, במיוחד לאור אדישות המשטרה נוכח האירועים.

כבר בתחילת המלחמה החלו מיליציות לפעול ברחבי הארץ בכסות של "כיתת כוננות". אמנם חבורות של פעילי ימין מפעילות אלימות כבר שנים בהפגנות שמאל ובמחאות נגד הממשלה, אך כעת מדובר ברמה אחרת לגמרי. החמושים הסתובבו בהפגנה ללא הפרעה, ולאיש זה לא נראה "חריג".

Now: Clashes as right wing protesters broke into the military court in Beit Lyd, protesting the arrest of soldiers that served in sde teiman Jail and are suspected they tortured Palestinian prisoners pic.twitter.com/J6I3jxCRL5

— Oren Ziv (@OrenZiv_) July 29, 2024

השוטרים הלא רבים במקום עשו מעט מאוד כי לפזר את ההפגנה. המשטרה לא השתמשה בסוסים או במכת"זיות; כלים שנעשו מוכרים לכל פלסטיני, אתיופי או חרדי שהעז למחות, ובהמשך גם למפגינים נגד הממשלה ובעד עסקת חטופים. בשני המקרים שבהם מפגינים פרצו לבסיסים – בשדה תימן ובבית ליד – איש לא נעצר. למפגינים נגד הממשלה נשללו רישיונות נשק ואחרים הודחו ממילואים לאחר שנעצרו בהפגנות, אך כאן ברור שדבר מכל זה לא יקרה.

בשטח זה ניכר בבירור: המשטרה פשוט לא רצתה לפנות את המפגינים, יש להניח שמאימת מבן גביר. לאור העובדה שכבר שעות לפני ההפגנה בבית ליד מפגינים פרצו לבסיס שדה תימן ללא הפרעה, בצבא, כך על פי הדיווחים, התחננו לסיוע המשטרה, שסירבה.

הצבא נאלץ להביא תגבור של חיילים כדי לאבטח את הבסיס. סמוך לשעה תשע בערב, המפגינים נעו לכיוון הכניסה לקריה המשפטית "נווה צדק" ופרצו פנימה ללא כל קושי. רק כעבור דקות ארוכות, חיילים, חלקם עם מגינים ואלות, פינו אותם בכוח. לאחר מכן, הגיעו שוטרים שלא ביצעו מעצרים ונתנו למפגינים להתפזר לביתם בתום שעות של מחאה.

מכיוון שלאורך רוב שעות ההפגנה לא היו עימותים עם השוטרים או החיילים, רבים מהמפגינים כילו את זעמם בתקשורת: תקפו, קיללו וירקו על עיתונאים, לא משנה מאיזה ערוץ או עיתון, מלבד צוות ערוץ 14 שהתקבל במחיאות כפיים.

"בעטתי בצלם של 'בצלם'", התפאר אחד המפגינים בפני חברו, לאחר שתקף צלם עיתונות זרה והורחק על ידי מפגינים אחרים הצידה. "ברהנו, אנחנו אוהבים אותך, אבל שונאים את אל-ג'זירה", קראו לעבר כתב חדשות 12, ברהנו טגניה.

"אסור לצלם, זה נגד החוק", קבע בנחרצות מפגין אחד שהתקרב בצורה מאיימת לצלמים. אף שאין כל איסור כזה, במציאות שלהם, שכיום מגובה על ידי הממשלה ולמעשה שולטת במדינה, הם החוק.

עד שיבינו את מגבלות הכוח

לצד נוכחות המיליציות החמושות, ההחלטה המשטרתית שלא להתערב ואובדן השליטה הכללי, בלט גם המסר של המפגינים שלמעשה תומכים באונס. אמירה כזו אינה מפתיעה באקלים הציבורי הישראלי מאז אוקטובר, ובכל זאת מדובר בשפל חדש. בתקשורת, האירוע הוצג כמאבק בין הצבא והמשטרה, בין ישראל הממלכתית לאספסוף, אך זו בהחלט לא התמונה המלאה. בגדה, אותן מיליציות ויחידות טרור של הימין פועלות לא רק הודות לאדישות הצבא נוכח תקיפת פלסטינים ופעילי שמאל, אלא גם בזכות מעורבותו בהגנה על הפורעים ובהשתתפות של חיילים באותם מעשים.

זעמם של המפגינים אמש, בשדה תימן ובבית ליד, היה על כך שרשויות החוק העזו לחקור חיילים. מבחינתם, מגיעה לחיילים חסינות מוחלטת, כפי שביטאה זאת חבר הכנסת גוטליב: "לא משנה איזה חשד – ברגע שזה חיילים ולוחמים ששומרים על מחבלי הנוח'בה, אף אחד לא יעצור אותם". למרות ההיגיון המשפטי המעוות, חשוב לומר שבפועל זה המצב, שהחריף מאז תחילת המלחמה. לפי תחקירים שפרסמנו, לחיילים בעזה יש בפועל חסינות לבזוז, להשחית רכוש, לירות, להרוג – כל זה בידיעת המפקדים בשטח.

על הרקע הזה צריך לראות את האירועים כעת. מדיניות העלמת העין והתמיכה במעשים של חיילים בודדים, לצד ההרג וההרס השיטתיים במלחמה, הם שהובילו אותנו למצב הזה, שבו חקירת חיילים בחשד לאונס גוררת מחאה אלימה ונרחבת, מגובה על ידי הממשלה.

אך האירועים אמש גם מראים צד אחר: את מגבלות הכוח של הימין. חברי קואליציה ושרים מפגינים נגד הממשלה שבה הם חברים, אף שלכאורה הם יכולים לשנות את המדיניות במקום להפגין נגדה, כמו למשל לחוקק חוק חסינות לחיילים. גם העובדה ששינוי מדיניות כזה לא מתרחש אינה מקרית.

קשה לומר אם דווקא המקרה הזה, מתוך מאות ואלפי עדויות על הנעשה בבתי הכלא ובמתקני הכליאה, הגיע לשלב חקירה גלויה ומעצרים בגלל חומרתו, בגלל שהיו יותר מדי עדים, או כי המערכת צריכה להראות, על רקע החקירות הבינלאומית, כי היא פועלת נגד חיילים "סוררים" וחוקרת אותם בעצמה. כך או כך, האירוע הביא לשיא את התופעה שפרופ' יגיל לוי, חוקר יחסי צבא-חברה, מכנה "מרד הצווארון הכחול בצבא".

יש להזכיר כי זאת איננה הפעם הראשונה שבה נשמעות עדויות על תקיפה מינית של עצורים פלסטינים. עו"ד ח'אלד מחאג'נה סיפר ל"שיחה מקומית" בחודש שעבר, לאחר ביקור בשדה תימן, על מקרי אונס של עצורים על ידי הסוהרים. לדבריו, "שישה אסירים נאנסו והותקפו מינית מול שאר האסירים רק מפני שהפרו פקודות בתוך הכלא". גם אסירים פלסטינים ששוחררו לעזה ולגדה העידו על כך. בשנה שעברה פרסמנו כי מידע על תקיפה מינית של קטין במעצר, שהעביר בכיר לשעבר במשרד החוץ האמריקאי לסניף פלסטין של הארגון להגנה על ילדים, נמצא אמין והועבר לישראל ביולי 2021.

מה שקרה אתמול הוא אירוע השיא, ודאי האירוע הוויזואלי ביותר, בהתנגדות שבין ישראל "הממלכתית" של פעם, זו שיורה אך חוקרת לעיתים, הורגת אך עם מגבלה על "הנזק האגבי", ולא מתגאה בפשיעה, לבין ישראל שגאה בכך, לא מתנצלת ולא רוצה כל מגבלה של חוק, ולו בצורתו הפורמלית והסמלית ביותר, שיצרה בעבר מראית עין קלושה של אכיפה וחקירה עצמית. גישה זו, של קריאה פומבית לנקמה, התגאות במעשים ותיעוד עצמי שלהם, היא שהביאה את ישראל לבית המשפט הבינלאומי בהאג. היא אולי גם תביא, יום אחד, להבנה של מגבלות הכוח. אך הדרך להבנה כזו צפויה להיות אלימה ומפחידה מאוד.