newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אז מה אני? משתכנז, ערס, או סתם מזרחי?

"רוב הזמן אני מצליח לשכנע אנשים שאני לא ערס, כמעט תמיד הם צריכים שכנוע, לפעמים כשאני לא נזהר אני נכשל, ואז לרגע אני בוודאות מזרחי". ערן חכים על גזענויות אמיתיות, מרומזות או מדומיינות, ועל חוויות של גבר מזרחי במרחבים לבנים

מאת:

כותב אורח: ערן חכים

הייתי במסיבה בפסאז' – מועדון הופעות ומסיבות באלנבי בתל אביב, ונהניתי מאוד. בשלב מסוים ניגשתי אל הדיג'יי ושאלתי "איך קוראים לך?" הוא ענה תשובה מגעילה ומשפילה (בהתחלה הוא ענה "לא יודע", הייתי צריך לחשוד כבר אז, אבל התשובה בלבלה אותי וחשבתי שהוא לא הבין למה התכוונתי אז המשכתי והסברתי: "לא, כדי שאני אדע לבוא למסיבות", אז הוא אשכרה ענה "אה". בקול החלטי, הביט בי בעיניים, והלך).

היה מאוחר, רוב מי שרקדו היו גברים מזרחיים, גם אני הייתי גבר מזרחי בגופיה.

להגיב ככה זה דוחה ומטומטם בלי קשר למי אני ומה עשיתי, אבל ברור שהוא לא היה מגיב באותו אופן לכל אחד. אם זה היה בן אדם שנראה לו מגניב במיוחד, או אם מישהו מאוד יפה או מישהי מאוד יפה היו ניגשים אליו, יש להניח שהוא היה מגיב אחרת. אז מה מבדיל אותי מאותם אנשים אליהם הוא לא היה מגיב ככה? ואיזה תפקיד הצבע שלי משחק במרחק הזה? אני זוכר שרקדתי בלי משקפיים, וחושב שזה רלבנטי, שזה קצת מסביר, כי אני נראה ככה יותר מזרחי.

כל כמה זמן יש מישהו שמזכיר לי שאני מסומן, מישהו שלא הצלחתי לשכנע אותו שבמקרה שלי, למרות שאני שחום, אני לא ערס (למרות שאני מזרחי אני לא "באמת" מזרחי). יכול מאוד להיות שהסיפור עם הדיג'יי לא קשור למזרחיות, שזה היה יכול לקרות גם לגבר אשכנזי, ויכול להיות שאפילו לו, בניגוד אליי, לא היתה את האפשרות "להתחבא" מאחורי מזרחיות. אני נזכר במאות רגעים של התלבטות כיצד לפרש דיבור או מחווה, ואת הנטייה שמרגישה טבעית (למרות שהיא לחלוטין אינה טבעית) לפרש את כל מה שקשור אליי כ"לא גזענות", כדברים אחרים. רגעים של חוסר ודאות בכל פעם שאדם מתנהג כלפיי בזלזול או בהתנשאות מבלי שהוא מכיר אותי, חשש לקראת אינטראקציות בהן רושם ראשוני הוא גורם מכריע. למשל, מפגש עם פקידים שצריכים להחליט בזמן קצר האם הם יכופפו עבורי את החוקים או יקשיחו אותם.

> האם אפליה מתקנת על בסיס עדתי אפשרית בישראל?

ערן מה?

המחשבות האלה גורמות לי לשים לב לכך שאני תמיד מסתפק בשם פרטי כשאני מדבר עם גורמים חצי רשמיים – בין אם זה כשאני מזמין מקום במסעדה או מדבר בטלפון עם ביטוח לאומי. לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אבל הנה, אפילו היום דיברתי עם אחראית על קורס שפות, ולאחר שעניתי לשאלה "ערן מה?" חשבתי ששמעתי אכזבה או שינוי בקול שלה. זה קרה הבוקר, ולא שמתי לכך לב כשזה קרה. כנראה פרשנויות ומחשבות כאלה מתרחשות כל הזמן, ואני מתעלם מהן לחלוטין. כמו שלא שמים לב לאוויר ומתייחסים לתנועה בתוכו כתנועה טבעית וחסרת חיכוך. אני לא משוכנע אם זה בגללם או בגללי, הרי אף פעם לא קרה שאמרו לי מפורשות "לך מפה" בגלל השם.

בנקודה הזו אני נזכר בסיפורים המובהקים שהגזענות צעקה מהם. הם לא המונים, אולי עשרים. אני חושב, למשל, על מרצה מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב שניסה להתחמק משיחה איתי בנוגע לתרגול ואמר לי שהמשרה כבר מאוישת, למרות שמזכירת החוג אמרה לי את ההפך. לבסוף הוא הסכים לפגוש אותי וכשראה אותי אמר "אה, זה אתה? מאיפה השם המיוחד הזה?" והבהיר לי מיד שהוא מתכוון להעסיק אותי. זה סיפור כיפי, סיפור הוליוודי על הפרט שמתגבר על המכשולים ומספר אותם אחר כך כבדיחה. ודווקא סיפור בעל משמעות פחותה בהרבה כמו מפגש עם דיג'יי פוגע הרבה יותר. אני יכול להתמודד עם פרופסורים, יש לי מאגר של טקטיקות והצדקות, אבל אני חסר אונים מול אנשים ברחוב שמביטים בי ושופטים בתוך שנייה.

ואם חוזרים לשאלות של פרשנות, אני שואל את עצמי כמה רגעים אחרים נצבעים על ידי סיפורי הגזענות המובהקים? הרי מאוד יכול להיות שמנהלת הקורסים לשפות לא באמת התאכזבה משם המשפחה שלי. כך או כך, זה נורא. זה נורא שגזענות קיימת וזה נורא שהיא צובעת גם רגעים בהם היא לא קיימת. ומצד שני, גם כשגזענות אכן קיימת, היא כמעט תמיד מגיעה עם ספקות, כי הרי אולי אני סתם משתמש בזה שאני מזרחי כדי לא להתמודד עם אירוע לא נעים? אולי זה כי אני רוקד לא יפה או נראה לדיג'יי מעפאן מסיבות אחרות? כמעט תמיד זה אולי-ואפילו-כנראה מסיבות אחרות לגמרי.

Jirka Matousek Integration Party (CC BY 2.0)

Jirka Matousek Integration Party (CC BY 2.0)

הערס האורב למזרחי

במקרה הזה רק יום אחרי חשבתי שאולי זה חלק מההסבר. באותו ערב התקשתי להעניק לזה פרשנות. הרי למה שדיג'יי – שאמור לשמוח שאנשים נהנים מהמוסיקה שלו – יגיב אליי ככה? ברגע ששחזרתי בראשי את הסיטואציה, והבנתי מי רקד במועדון ומי היה הדיג'יי, זה נהיה ברור: הייתי ערס במועדון מלא ערסים (מועדון שלא רוצה להיות מלא בערסים), שפנה לדיג'יי מגניב, והוא הגיב כמו שדיג'יי מגניב מגיב לערס.

כי להיות ערס זה מצב של רגע, זה לא שיש שני סוגי אנשים – ערס ולא ערס. למזרחי בכל רגע יש פוטנציאל להיות ערס. גם אשכנזי יכול להיות מתויג כערס, אבל הוא צריך להתאמץ, זה כמעט לא יכול לקרות לו בטעות. ומזרחי יכול להיות לא-ערס, אבל עבורו זה מה שמצריך מאמץ, וככל שהוא פחות מוגן ויותר משוחרר, רוקד כמו שבא לו ובלי משקפיים, הסיכון להיות מתוייג כערס הולך וגדל.

> לקח לי שנים לצאת מהארון הגאה, ועוד שנים לצאת מהארון המזרחי

ופתאום אני כועס על כל המזרחים והאשכנזים שאמרו לי "אתה לא באמת מזרחי". אני באמת לא יודע לפי מה מגדירים ואיך. ייתכן שלמרות שאני מפחד להגיד את שם המשפחה שלי ולעתים קרובות מרגיש שעליי לתקן רושם ראשוני שגוי, אני לא באמת מזרחי. וזה בסדר מבחינתי, באמת שזה בסדר, כיוון שיש אנשים שהמזרחיות שלהם גובה מהם מחיר חמור בהרבה מהאופן בו דיג'י או פרופסור מדברים אליהם, ואני והם בעמדה חברתית שונה לחלוטין. בין אם אני זכאי או לא זכאי להיקרא מזרחי, אני מאמין שחשוב שגם לגזענות הפחות מופגנת, היותר מרומזת, ושנובעת מאותו מקום, יהיה שם. שזה לא יהיה או 1 או 0, או מזרחי שגדל בעיירת פיתוח או אשכנזי שגדל ברמת אביב.

אני יכול להיוולד ברמת גן, לבכות שאני רוצה להיות לבן בגיל 4, אבל מגיל 10 ועד 30 החברים הכי טובים שלי יהיו אשכנזים מתל אביב שרובם עזבו בית ספר בכיתה ט'. אני יכול לעבור לתיכון שממוקם בגבעתיים האשכנזית, אבל החברים שלי שם יהיו מגבעת שמואל ורמת גן, אבל פריקים ולא ערסים, כלומר משתכנזים. אני יכול לבלות את מרבית הנעורים בגינת שינקין שהמכנה המשותף של האנשים שמבלים בה הוא משפחות "לא מתפקדות", ואני באמת לא יודע להגיד אם הרוב שם היו אשכנזים או מזרחים, לצאת מהצבא על קב"ן כמו אשכנזים, להגיע לאוניברסיטה בלי להבין מה אומרים שם, ולהפוך להיות דובר רהוט של השפה הזו שבעצם בדעיבד כן הכרתי מבית.

אז אני לא יודע לומר אם אני מזרחי, אבל אני יכול לומר כך: רוב הזמן אני מצליח לשכנע אנשים שאני לא ערס, כמעט תמיד הם צריכים שכנוע, לפעמים כשאני לא נזהר אני נכשל, ואז לרגע אני בוודאות מזרחי, ומזל שזה קורה רק לעתים רחוקות.

הסיפור הקטן הזה קרה במועדון באלנבי והדיג'יי היה אשכנזי. זה כמובן לא מייצג את כל המקומות בתל אביב או את כל הדי-ג'יאים האשכנזים, אבל זה גם לא מקרי. באותו הקשר חשוב לי גם להודות למקומות כמו אנה לולו או למסיבות של קפה גיבלרטר בהם אף פעם לא הרגשתי שאני צריך לשכנע אף אחד שמגיע לי להיות שם.

ערן חכים הוא פעיל חברתי בארגוני עובדים של מרצי המכללות והאוניברסיטאות ובמאבק למען דיור ציבורי בישראל, ודוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.  

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf