newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הילדות כאן אחרות. מזרחה בטרמפים: חלק אחד עשר

הלאה לדיארבקיר, לב ליבה של כורדיסטאן, אל חומות הענק השחורות, אל הפגנה מרתקת ואל כשל תקשורתי עמוק בענייני אבטיח. יומן מסע

מאת:
השאירו תגובה
א א א

22.

נשארתי עוד יומיים באורפה, אחת הערים המרתקות והיפות שאי פעם ביקרתי בהן. שוחחתי עם פליטים סורים, ביקרתי במוזיאון המוקדש לחיי איברהים טטליסס, הזמיר המפורסם, ושוב ושוב חזרתי אל בריכת הדגים המקודשים, אל המעיין הזוהר, המכושף, שבלב נווה מדבר קדום כל כך. ביקרתי גם במערה שבה, על פי האמונה, נולד אברהם. הכיתוב מחוץ לה מציג את אברהם כתערובת של ישו, משה, אדיפוס ורומולוס: אברהם נולד במערה משום שהמלך נמרוד שמע נבואה לפיה בן העיר יאיים על חייו וציווה להרוג את כל הבנים הבכורים. כאן הסתתרה אימו וכאן גם נטשה אותו. אברהם גדל במערה עד גיל 15 והונק על ידי איילה.

זה לא מקרי, המיש-מאש הזה. אני בין הפרת והחידקל, בתחנה על דרך המשי. אני בארם נהריים, באור כשדים, אני בצומת דרכים של מיתוסים ואמונות שיש לה רק מתחרה אחת: עיר הולדתי ירושלים.

צילום: יובל בן עמי

בבוקר היום השלישי, פול ואני האכלנו ביחד את הדגים וידעתי שזה רגע שאזכור. אתגעגע אליו, ואולי אחבור אליו בתחנה אחרת, מסוכנת פחות. עוד שבע שנות הליכה צפויות לו עד שיגיע לארץ האש. יש זמן. בצהריים הוא הקפיץ את דניז לשדה התעופה וקרב אותי אל תחנתי הבאה: דיארבקיר, בירת כורדיסטאן.

> מזרחה בטרמפים: הפרוייקט המלא

23.

ראיתי פעם תמונה בספר, תמונה של חומות שחורות כבירות. קראתי שדיארבקיר מוקפת בשישה קילומטרים של חומות בזלת בנות אלפיים שנה, שנבנו מחורבות מקדשים עתיקים הרבה יותר. היא היתה בירת מדי ושומר, והיא היום בירתם של יותר מעשרים מליון כורדים החיים בתורכיה (לעומת כשמונה מליון בכורדיסטאן העיראקית).

אחר הצהריים של יום מסעי החמישה עשר, ניצבתי מול החומות האלה. פסעתי בעדן והבנתי מה אמר פול כשתיאר את דרך החיים בדיארבקיר כ-"ימי ביניימית מאוד". סמטאות הבזלת גילו לי איך בוודאי נראתה טבריה לפני שהעיר העתיקה שלה הועלמה באורח פלא מעל פני האדמה, היעלמות שאיש לא מדבר עליה.

חלק מהבתים נצבעו בצבעים עליזים, לשבור את האפלולית השחורה. ילדים שיחקו בכל מקום, ובעיקר ילדות. היה משהו בילדות האלה, בתעוזה שלהן, במבט העליז שבעיניהן, ששידר לי את הייחוד המרשים של כורדיסטאן במישור המגדרי. תנועת המחאה הכורדית היא שמאלנית. מראשיתה קידמה אמונה בשוויון מגדרי. אמהותיהן של הילדות האלה מעמידות בפניהן מודל אחר מהמקובל בערים מזרח תיכוניות מסורתיות אחרות.

פסעתי מבעד לשער בצידן המזרחי של החומות. העיר חדלה בפתאומיות. הבטתי אל החידקל כאילו שבעמק ועברה בי צמרמורת. שוב הדמיון לארץ. אילו זרמו מים בנחל קדרון והר הזיתים היה עירום, היתה דיארבקיר תאומה לירושלים.

דיארבקיר. צילום: יובל בן עמי צילום: יובל בן עמי צילום: יובל בן עמי

אבל מה שעניין אותי במיוחד היום נמצא ממערב לחומות, בשאון המודרני של העיר החדשה. כאן נקלעתי להפגנה נגד דעאש, בהזדהות עם האחים היזידים שנפלו קורבן לכוחות דאעש. העיר היתה מוצפת ברכבים לפיזור הפגנות ומשתתפים הבריחו דגלי כורדיסטאן ותמונות של אוצ׳לאן, אבל האווירה בסופו של דבר היא יותר כיכר רבין מאשר קלנדיה. המשטרה מאבטחת במקום להתעמת. התורכים לא יכולים שלא להזדהות עם הכאב הכורדי הזה.

צילום: יובל בן עמי

באזור אורפה, דעאש נוכחת כאיום מחריד. כאן, בדיארבקיר, הגבול רחוק יותר ומעבר לו יושב צבא סוריה החופשית, קרי ״המתונים״. דעאש כאן הם בעיקר טרגדיה קורעת לב ומרתיחה. בעיר סילופי הסמוכה מתקבצים פליטים יזידים. חלקם דיברו בעצרת. הפינה הזאת של העולם, מסופוטמיה המאובקת והגאה שהיא אמא של כולנו, ידעה כבר כל כך הרבה כאב, היא כל כך נהדרת ומרגשת, מלאת חום אנושי ומתיקות. כל כך לא מגיע לה הדבר הנורא הזה.

> "הפסיקו לעמוד מנגד בזמן שאנחנו מתים. זה לא סרט קולנוע!"

24.

לילה במלון, בעיר שכבר התאהבתי בה. עיר שיש רק בעיה אחת איתה: זה שכולם כאן דו לשוניים, וששתי השפות שהם דוברים הן כורדית ותורכית. בכורדית אני יודע להגיד ״תודה״ ובתורכית אני יודע להסביר כמה אני לא אוהב את נתניהו (זה מאוד יעיל), מה שמשאיר לי לינגואה פרנקה יחידה עם האנשים כאן, והיא הפנטומימה.

או שלא. כי כל העניין של מחוות גוף הוא אחר לחלוטין באסיה הקטנה. אני אף פעם לא מבין כשתורכים עושים לי ״לא״ עם הראש. זה תמיד נראה בדיוק כמו ״כן״, מה שגורר רגעים מעוררי סומק. כאן בדיארבקיר כל נסיונות התיאטרון מחול שלי עולים בתוהו. עברתי עכשיו ברחוב הלילי על פני חנות פתוחה של ירקן והיו בה אבטיחים שנראו טוב בלילה החם והיבש. שאלתי במחוות ידיים אם הוא יכול לחתוך לי חצי מאחד, והבהרתי, במילים, שזה צריך להיות אבטיח קטן: ״קוצ׳וק״. הירקן הניף את האבטיח הכי גדול מהערימה, פרס אותו לשניים בחיוך חם והגיש לי את שני החצאים.

אז אמרתי תודה בכורדית, קניתי אותם (6 ש״ח) וגררתי את עצמי למלון עם אבטיח שלם. כשהגעתי עליתי לבר בקומה העליונה, שכבר נסגר, וביקשתי מהמלצר סכין ומזלג. כך החלו עשר דקות שהיו הופכות לקלאסיקה אילו הכל היה בשחור לבן ולפחות אחד משנינו היה הארפו מארקס. כל מה שרציתי היה סכין, ומזלג, ותשמעו, הייתי מעולה. הייתי פינה באוש. הייתי זמנהוף. התעכבתי על המזלג, אחר כך על הסכין, פרסתי ואכלתי אבטיחים דמיוניים, פתחתי מגירות סכו״ם והגשתי את הסכין והמזלג לעצמי.

המלצר התחיל לחטוף חרדה ממני. הוא חמק לעבר הטלפון לצלצל לקבלה או למוקד חירום 100. אז החלטתי לרדת לשם בעצמי ולנסות מחדש. פניתי אל הדלת, ואז, ממש כמו כשמתמקחים עם מוכר לוחות השחמט בעיר העתיקה, עושים לו ״טוב, לא צריך״ והולכים, נפל לו האסימון וקיבלתי כף.

> מזרחה בטרמפים, חלק שנים עשר ואחרון: זה נגמר בלב של כולם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שוטרים עוצרים פעיל בח'אן אל אחמר, 5.7.18. המחאות ימשיכו בסוף השבוע (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

להתארגן ולפעול מבלי להקריב את עצמנו, או אחד את השנייה. שוטרים עוצרים פעיל בח'אן אל אחמר, 5.7.18. המחאות ימשיכו בסוף השבוע (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

השמאל והאתוס ההרסני של ההקרבה העצמית

רק אחרי שנשחקתי עד דק בפעילות פוליטית הבנתי שתנועות שמוכנות להיאבק לא חייבות לקדש אתוס של הקרבה. במקומו הן צריכות ליצור סביבה שדואגת לכל מי שרוצה לקחת חלק במאבק, מוקירה את אלו שמסכנים את עצמם ודואגת להם לאחר מכן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf