newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פרשת ילדי תימן: לא מוותרים על חקירה אמיתית

סבתי גנבה את דודתי מבית הילדים, אמי הושפלה בבית הספר, ואני לא מתכוון לוותר על חקירת פרשת הגניבה. סיפור אישי ליום המודעות לפרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן

מאת:

כותב אורח: יהונתן ודעי

היום זה קורה, ערב זיכרון ומודעות לנושא ילדי תימן, מזרח והבלקן. הערב (חמישי) יסירו את האגד מן הפצעים וישתפו.

שמחתי כאשר עמותת עמר"ם פנתה אליי וביקשה שאציע את בית הקפה שבבעלותי כמקום להתכנסות, אך יתרה מזאת אני גאה שכך אני לוקח חלק פעיל בעיסוק בנושא כאוב, אשר פצעיו מלווים וילוו במיוחד את העדה התימנית.

בעבורי פרשת ילדי תימן היא טרגדיה שאין לשכוח, פשע אשר מעט מאוד דובר עליו בבית ילדותי, ושהמידע היחיד שזכור לי לגביו הוא מן הסיקור התקשורתי על האיש והתופעה "עוזי משולם". מדפי העיתונות באותם ימים הצטייר משולם גם בעיניי כדמות אלימה ומטורפת, ועמותת "משכן אוהלים" הושוותה לכת מסוכנת והזויה ככת של דיוויד כורש.

שני הוריי נולדו בצנעא ועלו ארצה בשנות העשרה שלהם. משפחתה של אמי עלתה לירושלים והשתכנה ב"מעברת תלפיות", מחנה צבאי בריטי שננטש ועבר הסבה לקליטת העולים בעזרתה של הסוכנות היהודית.

המשפחות שוכנו בפחונים בתנאים קשים, כאשר בכל פחון מאורך להפליא שוכנו יחד עשרות משפחות. במבנה קבע מאבן הוקם "בית תינוקות" והאימהות שוכנעו להשאיר את התינוקות תחת השגחתן של האחיות ולהגיע מספר פעמים ביום להניק אותם.

סבתי מספרת על תחושה קשה של ניכור, התנשאות וזלזול מצד הגורמים האחראיים בבית התינוקות. לאחר שלא יכלה לשאת עוד את היחס המזלזל והמתנשא היא צעדה אל עבר בית התינוקות ונכנסה פנימה, סיפרה לי. החדר היה ריק ואיש לא נכח באולם אשר היה מלא בתינוקות. סבתי עטפה את התינוקת ברכה, בתה ואחות אמי, ולקחה אותה אל הפחון בו התגוררו. איש לא ידע, איש לא שאל לשלומה או למצבה. לאחר כשבועיים ברכה התינוקת חלתה והשכנה פנתה אל האחיות וסיפרה להן על הדבר. הן ניגשו אל הפחון בו התגוררה משפחתי ובדקו את התינוקת אך איש לא שאל על פשר ההיעדרות של התינוקת מבית הילדים.

המשפחה שהתה במעברה כשנה ואז סבי מצא דירת חדר על קו התפר ובמרחק נגיעה מהגבול הירדני באותם ימים בשכונת "בית ישראל". המקרה של סבתא והתינוקת ברכה ממחיש בעיניי את הקלות הבלתי נסבלת וההפקרות ששררו באותן שנים ואת הפתח למעשים הנפשעים שהתחוללו באותם ימים ממש.

> אשכנזים, השקיעו בתרבות מזרחית!

משפחת אמו של יהונתן ודעי, יונה (חמאמה) ודעי (באדיבות המשפחה)

משפחת אמו של יהונתן ודעי, יונה (חמאמה) ודעי (באדיבות המשפחה)

אין תימנים יהודים

אמש נפגשתי עם אמי ושוחחנו. אמא מאשימה את הגישה המתנשאת של הממסד הציוני-אשכנזי של התקופה, ובשיחה בינינו אני נחשף לקשיים שהיו מנת חלקה ושמעולם לא סיפרה לי עליהם קודם לכן.

אמא בעצם אומרת את מה שידוע ברבים: הממסד זמם והצליח ברוב המקרים לבצע ״אסימילציה תרבותית״ ליהודי ארצות האסלאם. אם זה בקוד הלבוש, בהרגלי השפה או בתרבות.

אותם גורמי ממסד הרשו לעצמם אף לבקר את שיעור הילודה בקרב העולים, וכן את דרך החינוך והטיפול בילדים, מתוך גישה מתנשאת וכוחנית של פטרון שולט. גישה זאת היא שגרמה לפקידים הסוציאליים להחליט מה היא טובת הילד, ובמקרים מסוימים נטלו את הילדים מהוריהם בתואנות שקריות. מצפונם הנקי אמר להם כי הם "הצילו" את הילד ממוות בטוח, והרי מה יותר טוב מזוג אירופאיים חשוכי ילדים כהורים?

אמא אומרת שבין תימן לתל-אביב של אז הפרידו אלף שנה, אני נוטה להסכים איתה.

אמא מספרת על שיעור בבית הספר בו למדה, ״סמינר בית יעקב הישן״, בו במהלך השיעור הציג המורה את משנתו המזעזעת ואמר: ״שתדעו לכם שהיהודים התימנים הם גרים בכלל״. אמא הנסערת מצאה את עצמה בהפסקה נאלצת לגונן על מוצאה. עד היום קשה לי לתפוס עד כמה עמוקה הייתה הפגיעה בה.

> העוקץ: פתחו נא כל התיקים הסודיים והגנוזים שלכם

עדיין אפשר וצריך לחקור

בתקופה האחרונה אני נחשף לעדויות ולחומרים שלא נחשפתי אליהם בעבר, והתמונה עגומה וכואבת. שוחחתי עם אנשים שמשוכנעים שיש להם אח או אחות אבודים, אך לדאבון הלב רוב ההורים נפטרו כבר ובצער כבד, בידיעה כי הבן או הבת חיים אי שם רחוק מהם.

טקטיקת ההשתקה של הפרשה כבר חלחלה אל רבדיה השונים של החברה הישראלית ואף בקהילה התימנית אני שומע קולות אשר אומרים לי: ״מה אתם מעלים שוב את הפרשה?״, ״מה יצא לכם מזה״, ״אולי תפסיקו לבכות?״, או ״הרי מדובר בעשרות בודדות של תינוקות״, ועוד כהנה וכהנה. כל אלה אינם מניחים את דעתי!

לקוחה שלי, אישה בגיל גבורות שהיא גם חברתי ברשת החברתית, ראתה את האירוע שפתחתי בעניין המפגש הערב, ובמפגש אקראי ברחוב הטיחה בי את משנתה: אוי אתם התימנים, תפסיקו כבר להתעסק עם הפרשה הזאת. תתקדמו כבר.

הייתי המום, אך מיד המשכתי בשיחה איתה והסברתי לה עד כמה חשובה ההכרה הזאת בעוול הנורא שנגרם לאותם אנשים שחיים בידיעה שיקירם נוכח נפקד בחייהם. היא פטרה אותי בהינף יד והוסיפה שגם האשכנזים צריכים להתקדם ולהפסיק לזעוק את זכר השואה מכל פינה. הפטרתי לעומתה שלאשכנזים ולזיכרון השואה (שהיא אינה נחלתם הבלעדית, אם נזכור לדוגמא את יהודי לוב ותוניס) לפחות יש יום זיכרון ממלכתי והכרה בפשעים שבוצעו. לא ניסיתי להיגרר להשוואה של חומרת הדברים כי אינני מאמין שיש מקום להשוואה כלל ועיקר.

במאמר שפרסם ד"ר עמוס נוי באתר "העוקץ" תחת השם "פתחו נא את כל התיקים הסודיים והגנוזים שלכם" הוא קורא לפתיחת התיקים ולחשיפת כל המידע ברבים למען הצדק ולמען בני המשפחה שעוד נותרו בחיים. אני מצטרף לקריאה זאת ואף מאמין שהמדינה חייבת לקחת אחריות על האירועים הקשים אשר התרחשו במשמרת שלה ותחת עיניה הפקוחות, או יותר נכון לומר: הסגורות.

אני חושב שיש צורך לבדוק פעם נוספת ובצורה נקייה ושקופה את הפרשה המזעזעת הזאת, והפעם בצורה מקצועית ובשיתוף אמיתי עם הנפגעים שעוד נשארו בחיים ובני משפחותיהם. חשוב לי לציין שהיום יותר מתמיד המידע נגיש והעדויות צצות מחדש; ההשתקה שהייתה קיימת כל השנים אינה יכולה להמשך, והמידע כבר צף מעל פני השטח.

הרב עוזי משולם אמנם כבר איננו בין החיים, אך מורשתו ופועלו המסור לחשיפת הפרשה המזעזעת הזאת מלווים אותנו וילוו אותנו עד שהפרשה הזאת תקבל את ההכרה ואת הטיפול הממסדי לו היא ראויה. בשביל לצעוד קדימה וביחד צריך לצעוד גם אחורה.

 יהונתן ודעי הוא הבעלים של קפה קרוסלה בירושלים, בו מתקיים הערב אירוע יום המודעות לפרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf