newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קיבלנו מודיעין מטריד. מזרחה בטרמפים: חלק שמיני

באורפה אני חובר למסע של פול, שצועד בעקבות האדם הקדמון מאתיופיה ועד פטגוניה. אבל מסר מבהיל מגיע: "יש לנו מידע על גורמים משני צידי הגבול שמחכים לאמריקאי". מתקרבים לגבול הסורי. יומן מסע

מאת:
השאירו תגובה
א א א

16.

לרותי יש דרך מצחיקה להגיד שמקום בו היא נמצאת מזכיר לה מקום אחר. "הייתי כאן", היא אומרת בכניסה לאיזו עיר ספרדית, בטון משוכנע של נהגת שלא רוצה שינווטו לה. "זאת רמת גן".

אז הנה. נסעתי 6,021 קילומטרים, מהאוקיאנוס ועד הפרת (היא חישבה), יותר מ-90 אחוז מהם בטרמפים, כמובטח. אכלתי אבק, מאדרפאקרז, ואכלתי סוכר, ובסוף הגעתי לעיר מוכרת עד בלבול. הייתי כאן. זאת שכם.

לאן מובילות אותנו הדרכים? לעצמנו ורק לשם. זה לא שאני משכם, אבל שכם היפה והקשה הפכה בשנים האחרונות למקום מאוד מרכזי וסמלי בעולמי. זה לא שאורפה דומה לשכם. היא לא דומה לשכם בכלל. היא זהה לשכם. אותם רחובות של אבן ושל בלוקים, אותם גגות שטוחים, אותם מסגדים, אותה המולה ברחובות מודרניים מרופטים, אותה אהבה מטורפת לאוכל ולבישול, אותן גבעות טרשים (רק קצת פחות תלולות), אותו לבוש, כמעט, (הכורדיות באורפה מעדיפות חיג'אב סגול). אותו מגדל שעון לכבוד הסולטן, אותו חמאם בסימטה מוצנעת, אפילו מין כיבוש יש כאן.

> מזרחה בטרמפים, חלק ראשון: חצי ויפסאנה, חצי וגאס

(יובל בן עמי)

(יובל בן עמי)

(יובל בן עמי)

> עליה לרגל במהופך. מזרחה בטרמפים: חלק שביעי

בשכם יש באר ממנה לכאורה שתה יעקב אבינו. באורפה יש בריכת דגים מקודשת שמיוחסת לאברהם, שעל פי האמונה גם נולד כאן. אם הבנתי נכון מה שהסביר לי שוטר תורכי בקוניה, יוצא שהמלך נמרוד השליך את אברהם מההר והצית אותו בלהבות. מי הבריכה נבעו, כיבו את האש ואברהם ניצל. הדגים נבעו איתם. שוטר בקוניה הסביר לי שהדגים נושאים את סימני השריפה, שהם אינם מתרבים ואינם מתים. אלה בדיוק אותם דגים מאז. השוטר סיפר את הסיפור בדיבור לתוך הטלפון הנייד שלו, שתירגם אותם וחזר עליהם באנגלית בקול רובוטי נשי. כך עוברות מסורות בימינו מפה לאוזן.

היום אני נח ונהנה מהנרגילה לה כמהתי, מהעמודים האחרונים, הקשים והחשובים של "זייתון" ומהידיעה שהגעתי לכאן בעצם בכח האחווה האנושית ופתיחותם ונחמדותם של בני אדם. הערב אפגוש את סאלופק וממחר אחבור קצת (בחום הבלתי אפשרי) למסע שלו: ההליכה הגדולה ברגל בעקבות האדם הקדמון מאתיופיה ועד פטגוניה. בזה יסתיים עבורי הקיץ.

גם סאלופק ואני לא מתרבים, לפחות לעת עתה, אבל אנחנו כן מתים ומשתדלים להגיע לכמה שיותר מפינות הבריכה לפני שזה יקרה. אנחנו גם נושאים עלינו סימנים של שריפה. הוא – בהיותו כתב מלחמות. אני – מעצם היותי בן למקום שהוא ארצי, מקום שאני מנסה לחקור אותו כל חיי. משהו במקום הזה, שהוא דומה וקרוב כל כך, מבשר לי שאלמד בו דברים בעלי ערך.

17.

לקחתי לי חדר במלון זול מאוד שצופה על השוק העתיק. ישבתי בו וניסיתי להצטנן במזגן החלש. זה לא עבד, ולכן שמחתי כשסאלופק שלח מייל והזמין אותי לעבור למלון מוצלח בהרבה בחסות נשיונל ג'יאוגראפיק. כאן, בחדר מרווח שעל כל רהיטיו מצוירים וזירים, דרווישים ועלמות מזרחיות ברעלות, זכיתי לנקישה בדלת לה ציפיתי מזה זמן רב.

הנה סאלופק, בחולצת פשתן לבנה, ואיתו מדריכו התורכי דניז. הנה כוס בירה בגינת המלון וסיפור מסע רציני ביותר: כבר חודשיים מתהלכים השניים האלה עם פרדה בין הכפרים, ישנים מדי לילה על גג בכפר אחר, תמיד בהזמנה ספונטאנית של המקומיים.

> מזרחה בטרמפים: כל הפרקים

סאלופק הגיע לתורכיה בדרך הים, משום שלא ניתן לו ללכת דרך סוריה המתפוררת. הוא נחת במרסין, מעט ממזרח לאדנה, שם פגש בדניז. אני מחשב ומבין שאת המרחק אותו עשו שני אלה בחודשיים, חציתי אני בטרמפים בשלוש שעות ועשר דקות, בזכות הכורדי המטורף בטויוטה. פתאום כל עניין הטרמפים נראה בורגני להחריד, וכל הדרך שעשיתי עד כאן – נוחה ונינוחה. בכל זאת, אני חולק גם משהו מסיפורי שלי, ומראה תמונות.

אחר כך אנחנו מספרים לדניז על הכרותינו. כשהגיע פול ארצה, היה לי העונג האדיר לגלם את התפקיד אותו מגלם כיום דניז, אבל רק במשך שבוע. הארץ פשוט קטנה מדי, ומראש היא בעצם שתי ארצות. בצעדיו הראשונים ממערב ליווה את העיתונאי ההרפתקן גדול המתהלכים הפלסטינים ואיש "שיחה מקומית" בסאם אלמוהור, שגם כתב כאן על הביקור איתו בכפר בורקה.

כשהפציע פול לתוך ישראל במחסום ג'לאמה, היו פניו מועדות לחיפה, מרחק יום הליכה אחד בלבד. עשינו רונדל מטורף דרך נצרת, הר תבור, מגידו ודלית אל כרמל, פשוט כדי לחוות מעט את הארץ לפני שהיא תיגמר לנו. יותר מאוחר ביצענו הליכה בת שלושה ימים סביב חומות ירושלים, שיצאה לא רע בכלל כדף אינטרנט אינטראקטיווי, אבל חודשיים עם פרדה! השתגעתי מקנאה. טוב, לפחות אהנה משבוע אחד של החוויה. גם זה לא רע.

"יובל, אני חייב להתנצל. אנחנו לא יכולים לצאת לדרך מחר", אומר פול, "אולי לא נוכל להמשיך בכלל בזמן הקרוב".

"באמת? למה?"

"יש כל מיני גורמים. יכולנו לחוש את האווירה הולכת ונהיית טעונה יותר בכפרים בדרך לכאן, וזה גרם לנו אי נחת, אבל עכשיו קיבלנו סוג של מודיעין מטריד וצריך לקחת אותו ברצינות".

"מודיעין?"

השניים מהנהנים בשקט, לראשונה אני מבחין במתח שניכר במצחיהם.

לאט לאט נפרסת בפני הסיטואציה. דניז עומד לעזוב כדי לנסוע להדריך קבוצה בדרום אפריקה. פול התכוון לעבור לידי מדריך נוסף, אדם בשם עומר שידוע בתור גדול המדריכים הכורדים, אלא שעומר קיבל שיחת טלפון מדאיגה.

לא עומר עצמו סיפר להם את דבר השיחה. הוא מצוי כעת במקום לא ידוע, כנראה בהרים שמצפון מזרח לאורפה, כי בכפרו משתוללת נקמת דם. אשתו, החיה בלונדון, היא שעמדה בקשר עם פול. לדבריה, עומר לא סיפר לאף אחד שהוא מתכוון להדריך את פול, אבל הרשויות איכשהו ידעו את זה. הם צלצלו אליו ואמרו לו: "שמענו שאתה הולך לצאת ברגל עם האמריקאי הזה. יש לנו מידע על גורמים משני צידי הגבול שמחכים לו. אל תלך איתו".

הגבול. כלומר הגבול הסורי.

"גורמים משני צידי הגבול. זה דאעש?" שאלתי, בחצי לחישה.

"למשל".

ג'יזס.

"ומה הסיכוי שהם יקחו אותך כאן, ולא יחכו שתצא ללכת ברגל מחוץ לעיר? זאת אומרת", הוספתי בחיוך מזויף, "מה הסיכוי שהם צופים בשלושתנו עכשיו, כאן בגן הזה, לצד השולחן עם המפה הלבנה ומזרקת האבן הקטנה? ורק מחכים שנחזור לחדרים כדי לטפל בנו".

"זה לא סביר", אומר דניז. "אורפה היא בסדר. מרכז הפעילות של דעאש בתורכיה הוא אנתקיה. שם אפילו ראינו ברחובות אנשים עם זקנים ארוכים, לבושים בבגדים חדשים נוצצים, ואלה כנראה הם. מה שכן, העיתונאי אמריקאי שהורידו לו את הראש – הם קלטו אותו באנתקיה והתחילו לעקוב אחריו שם. הם חטפו אותו רק בחאלב, אבל זה התחיל בתורכיה".

ג'יזס קרייסט.

פול יוצא לשיחת טלפון עם נשיונל ג'יאוגראפיק בוושינגטון. אני נשאר עם דניז ועם פכפוך המים. מלצר בעניבת פרפר צועד אל תוך החצר. ואני מחליפים מבט והנהון. כאילו הכרנו מאז ומעולם, מחווים כלפיו ומזמינים עוד שתי בירות.

> מזרחה בטרמפים, חלק תשיעי: איך קופצים מחלון?

(יובל בן עמי)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מחסום משטרתי בירושלים, כדי לאכוף את הסגר שנועד למנוע את התפשטות הקורונה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מחסום משטרתי בירושלים, כדי לאכוף את הסגר שנועד למנוע את התפשטות הקורונה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

החיים שלנו תלויים בכך שהסולידריות תתפתח מהר יותר מהמגיפה

הסתמכות על תקנות לשעת חירום ואכיפתן עלולה לפגוע ביכולתנו להתמודד עם הקורונה. רק השקעה ממשלתית ואזרחית בבניית סולידריות חברתית תגדיל את שיתוף הפעולה מרצון. עדיין לא מאוחר לשינוי כיוון, שכולנו נרוויח ממנו בטווח הבינוני והארוך

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf