לחזור ממחנה "זרעים של שלום" לתוך חורבן ומלחמה

ימים ספורים לפני תחילת מלחמת צוק איתן הזדמן לי לדבר עם נועה, חברתה הטובה של בתי, שסיפרה לי בהתרגשות על נסיעתה הקרובה למחנה של "זרעים של שלום", ארגון א-פוליטי הפועל להפגיש בנות ובני נוער ממקומות סכסוך שונים בעולם במקום ניטרלי, מיין שבארצות הברית במקרה הזה.

כמו יתר בני שכבתה בבית הספר הדו-לשוני, נועה לא באמת זקוקה לאמריקאים עם כוונות טובות כדי להכיר את "הצד האחר"; אלה החברות והחברים הקרובים לה ביותר מגיל חמש. ובכל זאת, הנסיעה הצפויה עוררה בה התרגשות, גם בשל הידיעה כי מסגרת שונה יכולה להציב אותה גם בפני מיסגור שונה של השיח – שלה ושל המשתתפים האחרים, ובעיקר בשל המפגש הצפוי עם "האחר" שטרם הזדמן לה להכיר, קרי בנות ובני הנוער מהגדה המערבית ומעזה.

ככל שהתקרבה הנסיעה, וברקע הזוועה בעזה והאימה בדרום, נעשה יותר ויותר ברור שהמחנה הזה יהיה טעון מכפי שחשבה. במהלך ימי המחנה חשבתי עליה שם תכופות, אבל מכיוון שלא היתה להם אפשרות להתכתב או לדבר עם "העולם שבחוץ", לא ידעתי מה עובר עליה ועליהם וחיכיתי בציפיה לשובה.

אחרי ששבה לארץ, הבנתי שזאת היתה חוויה משמעותית ומטלטלת. נועה יצאה לשם עם יכולת שיש למעט אנשים בוגרים שאני מכירה: היכולת להקשיב, באמת להקשיב לאחר, וזה מה שהיא עשתה. ובאופן טבעי נוצרו חברויות טובות וקשרים אמיצים שכעת, עם שובם של הנערות והנערים לבתיהם, עומדים בפני מבחן מסוג אחר לחלוטין.

> מסקנות ועדת החקירה של צוק איתן כבר כאן

ימים ספורים לאחר שובה, קיבלה נועה את המכתב הזה מאחד המשתתפים הפלסטינים, מוסטפא שאווא, בן 16 וחצי מעזה. הוא מספר לנועה על המציאות שקיבלה את פניו עם שובו לעזה המוכה. כדרכה הנבונה, נועה הקשיבה, ואז שלחה אלי את המכתב בעקבות בקשה מפורשת של מוסטפא ידידה להפיץ את הדברים האלה, אם אפשר, כדי שישראלים ידעו. אז הנה.

כך כותב מוסטפא לנועה:

המתקפה העקובה מדם על עזה אהובתי נמשכה 52 יום, כשכל יום הביא עמו סוג אחר של טבח בגברים, נשים וילדים. חוויתי עשרים ימים מהמלחמה המטורפת הזאת, או יותר נכון – ממרחץ הדמים הזה, כי מלחמה זו לא הייתה.

יצאתי למחנה 'זרעים של שלום' ב-31 ביולי, כלומר ביום ה-22 למרחץ הדמים. מטרתי היחידה בנסיעה למחנה הייתה לעשות שלום, אבל היה קשה מנשוא לראות את עירי נחרבת ואת בני עמי נהרגים.

רבים שאלו אותי איך המצפון שלי מאפשר לי לצאת למחנה בזמן שישראל מתעללת בעזה. עניתי להם בפשטות שהשלום הוא הדרך היחידה לסיים את המלחמה, ושזה בדיוק מה שאני רוצה להשיג במחנה.

היה לי מדהים במשך 22 ימי המחנה, אבל רק אחריו הבנתי שאולי הוא לא היה מדהים כמו שחשבתי. כל המשפחה שלי בעזה חיה בסכנה תמידית, צפתה למוות בכל רגע. כשחזרתי מהטיול הבנתי מה באמת עבר עליהם בזמן הזה. צבא ההתקפה הישראלי הפציץ את הבית של סבא וסבתא שלי. הוא הרס את בתיהם של שניים מדודי. כל הזיכרונות שלהם וכל העבודה שהשקיעו בבתים האלה – הכל הלך. ההפצצה על בית סבתי העלתה באש את כל עצי התפוז והלימון שלה. כל מה שהושג ונוצר על פני עשרות שנים נמחק מעל פני האדמה בדקות בודדות, אם לא בשניות.

הצבא הישראלי הרס חלקים אדירים מעזה, הרג למעלה מאלפיים אנשים ופצע 11 אלף, רבים מהם חפים מפשע, נשים וילדים. מי ייתן וההרוגים ינוחו על משכבם בשלום.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> אליפות העולם בשכחה למרחקים קצרים