newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקרב על חלוקה מחדש של פירות העליונות היהודית

בעוד מחנה השינוי מציע "אלימות מהוגנת", בן גביר מנופף באקדח ובונה לו דימוי של שריף. השוואה לחברת המתיישבים הראשונים באמריקה, ולמאבק שם על חלוקת פירות הגזל מהילידים, יכולה לעזור לנו להבין מה קורה כאן

מאת:
מבטיח לשכבות בחברה הישראלית חלק מהשלל שנלקח מהילידים הפלסטינים. איתמר בן גביר בפורים בחברון, מרץ 2022 (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מבטיח לשכבות בחברה הישראלית חלק מהשלל שנלקח מהילידים הפלסטינים. איתמר בן גביר בפורים בחברון, מרץ 2022 (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

ביום שלישי שעבר, אחרי המדגמים ועדכוניהם, המשכתי לצפות בכאן 11. אחרי שידור הנאום של איתמר בן גביר, התחילו לדבר בפאנל על הסיבות שהביאו אנשים להצביע לו. בכל זאת, בן גביר, ככל הנראה, היה אחד אחראים המרכזים, לצד ש"ס, לעלייה בשיעור ההצבעה בציבור היהודי, בעיקר בערי הדרום.

בדיון טענו, בצדק, שהקלפים שהלכו לבן גביר הוא ה"משילות" והביטחון האישי, שאותם מיסגר דרך המושג "טרור פנימי" והצורך להראות "מי פה בעל הבית". כמו מורו ורבו, מאיר כהנא, שבבחירות 1984 השתמש במושג "עבודה עברית" כדי לרתום מזרחים שנפגעו כלכלית מהשינויים בהרכב של שוק העבודה הישראלי בשל נוכחותם בו של פועלים פלסטינים, הצליח בן-גביר ללכוד נושא בעל היבטים חברתיים, מעמדיים, אתניים וגיאוגרפיים מובהקים, ולרתום אותו למסגרת הגזענית שהוא מבקש לקדם.

אלא שבפאנל לא נשמעה שום התנגדות – התנגדות במובן של תגובה לנושא הקונקרטי והעמדת חלופה של ממש – שמתוכה אפשר להבין את המצב, את הגורמים לו ואת הדרכים לתיקונו. להצביע על האלימות המדינתית, על התרומה המדינתית ליצירת תשתית של פשיעה, ועל הדרכים לצאת נגדה. הדיון היה עוד ביטוי לפוליטיקה הריקה של גוש השינוי. כל התגובות למעשה הביעו הסכמה עם המסגרת של בן גביר, לצד אי נחת מחוסר המהוגנות שלו, מהאלימות הכנופייתית שהוא מוביל.

זו בעצם הפוליטיקה שהוביל הגוש הזה בשנתיים האחרונות, פוליטיקה של מהוגנות. תנו לנו אלימות מעונבת, גנצית כזו, אבל לא חלילה את הבחור המטורף הזה, שלא חושש לשלוף אקדח. זו אותה פוליטיקה של ארגוני הורים שבעים, שידעו לצאת כנגד המאבק שניהלו המורים של ילדיהם למען שכר בכבוד. זו אותה פוליטיקה, שהובילה מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית עם שורה של גזירות, שקשה שלא לראות שהיוותה בסיס ליציאתם של רבים מאלו שהצביעו הפעם לש"ס לקלפיות.

מודל של אלימות מהוגנת. שר הביטחון בני גנץ (צילום: פלאש 90)

מודל של אלימות מהוגנת. שר הביטחון בני גנץ (צילום: פלאש 90)

פוליטיקה של מהוגנות היא ביסודה פוליטיקה של בורגנות אריסטוקרטית. היא מפחדת מגישה לציבור, ומלהיות פוליטיקה עממית. למעשה היא ההיפך המוחלט מפוליטיקה שמאלית. בפוליטיקה שמאלית, הסוגיות הפוליטיות האלה הן שאמורות לעמוד במוקד. את הציבור הזה פוליטיקה כזו אמורה לייצג, ולא את המעמד הבינוני-גבוה.

אולם בהקשר הזה, ניתן בקלות לראות כיצד העלייה של דמות כמו בן גביר, והסוגיות שהוא מעלה, קשורות קשר אמיץ עם העובדה, שהחברה היהודית בישראל היא חברת מתיישבים, שהתהליך של התרחבות השדרות החברתיות הנוטלות חלק בכוח הפוליטי מתרחש בד בבד עם העמקת השליטה הקולוניאלית.

"דמוקרטיזציה" בחברת מתיישבים

תקופת כהונתו של הנשיא האמריקאי השביעי, אנדרו ג'קסון, לאחר זכייתו בבחירות 1828, זכתה בהיסטוריוגרפיה האמריקאית לכינוי "תור האדם הפשוט". היא מציינת נקודת מפנה במאזני הכוח בתוך חברת המתיישבים הלבנה האמריקאית.

לפני עלייתו של ג'קסון, אחזו במוקדי הכוח דמויות שהגיעו מחברת המתיישבים הוותיקה והמיוחסת. קבוצה זו התגוררה ברובה באזורים הצפון-מזרחיים של ארצות הברית, בעיקר בערים הגדולות, אולם פלח האוכלוסייה שייצגה הלך והצטמצם.

בניסיונו לעצב את הנגב כאזור נעדר "משילות", בן גביר בורא אותו כסְפָר, כמערב פרוע, מה שהופך דמויות כמותו לשריף רב עוצמה

לעומתם החלו להתגבש קבוצות עממיות, שתבעו להרחיב את הציבור שרשאי ליטול חלק בשלטון. הקבוצות האלה ייצגו את האינטרסים של חוואים צעירים ומהגרים חדשים מאירופה, שהשתקעו באזורים המערביים יותר של ארצות הברית, במה שנקרא "הספר האמריקאי". הקבוצות האלה דגלו במדיניות של התפשטות בלתי מוגבלת, שלא הכירה בבריתות שנכרתו ובחוזים שנחתמו עם הקבוצות הילידיות, ותבעו מהשלטון הפדרלי להתייצב מאחוריהם בעודן משתלטות, באמצעות כוח והון, על אדמותיהם של הילידים.

"הנשיא של האדם הפשוט". אנדרו ג'קסון (ויקימדיה)

"הנשיא של האדם הפשוט". אנדרו ג'קסון בציור של ג'ון וסלי ג'רביס (נתרם לוויקימדיה עי"י מוזיאון מטרופוליטן בניו יורק)

במילים אחרות, בעוד שקבוצות העילית של המתיישבים הוותיקים, שדחקו עוד קודם לכן את הקבוצות הילידיות שעל אדמותיהן הקימו את עריהם, כבר התבססו וכוננו הסדרים חוקיים שונים עם הילידים, הרי שקבוצות המתיישבים הצעירות יותר, שלא השתייכו לאריסטוקרטיה האמריקאית, ביקשו להמשיך את המדיניות הקולוניזטורית.

עלייתו לשלטון של ג'קסון – חוואי מטנסי שנתפס בתודעה הציבורית כמי שעשה את הונו בעצמו וכגילום המובהק של היזם האמריקאי הצעיר – נתפסה כביטוי של "דמוקרטיזציה", וכניצחון עממי כנגד הממסד האריסטוקרטי. בעוד שבתוך תחומיה המצומצמים של חברת המתיישבים הלבנה לדימוי הזה היה על מה להישען, הרי שתביעותיו של אותו "עם" שג'קסון ייצג התבססו על היותו חלק מחברת המתיישבים, ומכאן על זכותו ליטול חלק בזכויות היתר שנבעו מעליונותה.

ואכן, ג'קסון התהדר במדיניות האלימה, שהנהיג כלפי האוכלוסייה הילידית האמריקאית. עוד כמפקד בצבא האמריקאי, וגם כנשיא, היה אחראי למדיניות אכזרית של נישול וגירוש שבטים ילידיים ששכנו במזרח. הוא ערער על תקפותם של חוזים שהממשל הפדרלי חתם עם הילידים.

הביטוי הבולט למדיניות זו היתה גירושו של שבט הצ'ירוקי, בניגוד לפסיקה מפורשת של בית המשפט העליון – שנתפס על ידי ג'קסון כאחד הסמלים של האליטה הישנה – שאישש את תקפות החוזים שנחתמו עם השבט. ג'קסון זלזל במופגן בפסיקה, ומאוחר יותר, ב-1838, בתקופת יורשו, מרטין ון-ביורן, גורשו באלימות 18,000 מבני הצ'ירוקי ממקום מושבם בג'ורג'יה, לאחר שהוחזקו במחנות מעצר, והועברו ברגל אלפי קילומטרים, ללא אספקה ואוכל, אל מעבר למיסיסיפי, בדרך שקיבלה את הכינוי "נתיב הדמעות". בצעדת הגירוש הזו מתו אלפים מבני השבט.

הדמות של ג'קסון משקפת את הדינמיקה המעוותת של מה שנתפס בטעות כ"דמוקרטיזציה" בחברות מתיישבים. בהקשר הזה "דמוקרטיזציה" היא למעשה יציאה נגד שכבה מעמדית ותיקה וגבוהה, שכבר זכתה בפירות הגזל והנישול, התייצבה והתבססה. מי שיצא נגד השכבה הזו היתה קבוצה שהיתה חלק מהחברה המיישבת, אבל לא השתייכה לאליטה שלה.

מה שמכונה בטעות "דמוקרטיזציה" הוא התביעה להשתתף בהנאה מפירות העליונות של החברה המתיישבת. בהקשר הזה גם הילידים עצמם, קורבנות משטר העליונות, מוכנים להישען על הקבוצה האריסטוקרטית, שכן ברגע הקונקרטי, המאוחר, היא מאיימת עליהם פחות. יותר מכך, הילידים אף מוכנים להשליך את יהבם על המוסדות, שמגנים על בסיסי המשטר של הקבוצה האריסטוקרטית, כי הם מזהים בקבוצה המתמרדת נגדה, ובצדק, סכנה מוחשית בהרבה.

מודל לחיקוי. קלינט איסטווד בסרט "בעבור חופן דולרים" (צילום: ויקימדיה)

מודל לחיקוי. קלינט איסטווד בסרט "בעבור חופן דולרים" מ-1964 (צילום: ויקימדיה)

דפוסי האלימות שונים. בעוד שהאליטה המבוססת היא נציגת "האלימות המהוגנת", זו שפתאום הופכת לבעלת ברית של הילידים, הרי שאליטת החוואים החדשה מזוהה עם אלימות אינדיבידואלית, אלימות של מערבונים, שהדמות של השריף, שאוכף את "החוק והסדר" נגד ההתנגדות הילידית למהלכי הקולוניזציה, היא הסמל שלה.

זעזוע כוזב

הניסיון לערוך אנלוגיה בין ארצות הברית של המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה לישראל של 2022 עומד על כרעי תרנגולת. ובכל זאת, קשה שלא לזהות כמה נקודות דמיון. בן גביר הוא מחד נציגה של קבוצה, שהיתה חלק אינטגרלי מהקבוצה המבוססת, זו שכבר זכתה ליהנות מפירות הקולוניזציה – הציונות הדתית.

אבל כפי שעולה מהעלייה באחוזי ההצבעה בכלל בערים היהודיות בנגב, ולמפלגת "הציונות הדתית" בפרט, נראה שעיקר הסחף לכיוונו התבסס על תעמולת ה"משילות". משלטי התעמולה, שתלו אנשי הציונות הדתית ואנשי עוצמה יהודית, ניכרת החלוקה בין מטות שתי המפלגות. על אף שלט לא ראו את פרצופיהם של סמוטריץ' ובן גביר זה לצד זה.

בן גביר הלך על משילות. אזרח קורע כרזה של בן גביר בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

בן גביר הלך על משילות. אזרח קורע כרזה של בן גביר בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

בירוחם, העיר שבה אני גר, הדבר היה בולט. עד לשבוע האחרון שלפני הבחירות, השלטים שנתלו בצדי הרחוב הראשי כללו, מלבד השלטים של הליכוד, ש"ס ויהדות התורה, את שלטי ה"מה שאתה בוחר הוא מה שאתה מקבל" של הציונות הדתית. על קירות הבתים ניכרה בולטות רבה לשלטים של בן גביר עם ה"מי פה בעל הבית".

אם נתעלם רגע מהזעזוע הכוזב, שאוחז כמה אנשי מרכז-שמאל ציוני למשמע הסיסמה של בן גביר, ונזכור שהם אלה שמקדמים תפיסה אלימה לא פחות של להיות "בעלי הבית" במרחב (והרקורד הנורא של הממשלה הקודמת – הגידול באלימות ובהתנכלויות כלפי פלסטינים, הגירוש ממסאפר יטא, הוצאת שישה ארגוני זכויות האדם הפלסטינים מחוץ לחוק – יוכיח), כדאי לחשוב על זה שהעוצמה של הסיסמה הזו נובעת מכך שהיא פונה בדיוק לאותם אנשים שחסרים את התחושה המובנת מאליה של להיות "בעל בית", אף שהם משתייכים לקבוצה שאמורה, לכאורה, להיות בעלת הבית. מכאן הדרך לרצון לעוצמה, יהודית כמובן, קצרה.

את ההבטחות להתפשטות מסיבית ולקרקעות שומר בן גביר לקבוצת האליטה שמתוכה יצא, כלומר הציונות הדתית, אך הוא נושא לקבוצה שאליה הוא פונה עכשיו הבטחה אחרת: כוח. הוא פורט על כך שהאנשים שהוא פונה אליהם נעדרים מהקבוצות שנהנות מפירות העליונות היהודית בישראל כבר שנים.

בניסיונו לעצב את הנגב כאזור נעדר "משילות", הוא בורא אותו כסְפָר, כמערב פרוע, מה שהופך דמויות כמותו, או ארגונים אחרים כמו "השומר החדש", לשריף רב עוצמה שיבוא לעשות סדר בשכונה, להגן על הישגי ההתיישבות, במקום הממסד הביטחוני שנגוע בנגעי האריסטוקרטיה. סיפור שליפת האקדח של בן גביר בשייח' ג'ראח במזרח ירושלים, מיקום שמבטא היכן תשומת הלב האמיתית שלו מושקעת, רק מוסיפה לחיזוק דמותו כשריף חסר גבולות.

התשובה היא דה-קולוניזציה

בעיני מי שמכיר אפילו קצת את הנוכחות המשטרתית המסיבית בכפרים הלא מוכרים בנגב – נוכחות שלא נועדה להיאבק בשיעורי פשיעה מאמירים, אלא להריסה חוזרת ונשנית של בתים – הטענות על היעדר "משילות" לא יכולות אלא להעלות גיחוך. ועדיין, שאלת העוצמה הפוליטית שבן גביר צבר הודות לשימוש בסיסמה הזו נותרת בעינה.

כאשר הפשיעה החמורה בחברה הפלסטינית – שקורבנותיה הראשונים הם פלסטיניות ופלסטינים – זולגת גם אל הציבור היהודי, הראשונים לחוות את הפגיעה ממנה עשויים להיות בני המעמדות הנמוכים, ובייחוד בעלי עסקים קטנים שנדרשים לתשלומי פרוטקשן. היכולת של בן גביר לזהות את הפגיעה הזו, ולהציב אותה כנושא, היא סוד כוחו הפוליטי.

בן גביר מצליח לעשות את זה באמצעות המסגור שהוא מעניק לפגיעה והתביעות הפוליטיות הנובעות ממנה. לשיטתו, מדובר באלימות לאומית, ולכן התביעה צריכה להיות לעוצמה לאומית, שבוחריו אמורים באופן טבעי להיות חלק ממנה. כלומר, זו תביעה שגם הם ייהנו מפירותיה של העליונות היהודית. כשריף המסוגל להוציא את האקדח מכיסו בכל שעה שיצטרך, הוא נתפס כגילום של העוצמה הזו.

בן גביר גם נהנה מתהליך חשוב, שהתרחש בקרב חרדים ומסורתיים מזרחים בעקבות פטירתו של הרב עובדיה יוסף ב-2013. משום שהיה מוקד של שייכות תורנית, הצליח הרב עובדיה לרסן את עוצמת האחיזה של עמדות לאומניות בכלל, וכהניסטיות בפרט, בציבור שלו. עם פטירתו, מי שתפס את החלל הזה היה הרב מאיר מאזוז, שעמדותיו הלאומניות יצרו את ההיפך הגמור: מוקד שמאפשר ומאשרר את החיבור אל הכהניזם כלגיטימי. השינוי הזה העניק תשתית לעמדותיו של בן גביר גם בקרב הקבוצות הללו.

מול בן גביר עמדה פוליטיקת המהוגנות של גוש השינוי. במאבק הנוכחי בין השריף לבין הרמטכ"ל, כמו שכתבה אורלי נוי, ניצח השריף, המייצג את ההתמודדות הצעירה ומשולחת הרסן של הכוחות העממיים לכאורה נגד האליטה הצבאית הממוסדת, המונעת את היד החופשית על ההדק.

בדינמיקה המעוותת של הדמוקרטיזציה בחברות מתיישבים, התהליך הזה נראה כמעט מתבקש, כל עוד הוא מוסיף להתקיים (ובישראל הוא אכן כך) בתוך גבולותיו הברורים של הסדר הקולוניאלי. התנגדות פוליטית מהותית לבן גביר, שחורגת מהזעזוע המהוגן של החברה הבורגנית הישראלית, לא יכולה לצמוח אלא מתוך הצגת חלופה פוליטית סדורה לטענותיו, ומענה לצרכים שהוא רותם לטובתו.

חלופה כזו לא תיתכן אלא מתוך תביעה לדה-קולוניזציה ומתוך ביקורת המדיניות הניאו-ליברלית בישראל. כלומר, מתוך פירוק הזיקה בין תביעה לשותפות פוליטית לבין העליונות היהודית. חלופה כזו תאפשר דיון על העלייה בשיעורי הפשיעה בחברה הפלסטינית, שלא מתוך המסגרת הגזענית של "אלימות בחברה הערבית".

כפי שהראו חנין זועבי ואילת מעוז, העלייה המסיבית בכוחם של ארגוני הפשע היא תולדה ישירה של המדיניות הניאו-ליברלית הישראלית מחד, ושל שלילת התביעות הפלסטיניות לשוויון אזרחי ולאומי מאידך. כך הופכים ארגוני הפשע כלי חשוב בידי המדינה להגברת המשילות בתוך החברה הפלסטינית, ובעיקר למניעת כל התארגנות פלסטינית קולקטיבית להתנגדות לדיכוי הקולוניאלי שהיא מפעילה נגדה.

הפשיעה, שהיא אחת מתצורות האיום היומיומיות המובהקות על חיים פלסטיניים, היא חלק אינטגרלי מתצורת השליטה הקולוניאלית הכוללת, ולא ניתן להתמודד איתה בלי להצביע על המכלול הזה, בלי טיפול רדיקלי – במובן של ירידה לשורש – בתנאים שמאפשרים אותו. כדי להשתחרר מהתבנית המעוותת של הדרישה הבן-גבירית להשתתף בחלוקת עוגת העליונות היהודית, יש צורך בשפה הפוליטית שתפרק אותה, השפה הפוליטית של דה-קולוניזציה.

אבי-רם צורף הוא עמית פוסט דוקטורט באקדמיה ע"ש פולונסקי במכון ון ליר בירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf