אשכנזים, השקיעו בהד-סטארטים מזרחיים!
לאשכנזים יש לא פחות אינטרס להשקיע ביצירה מזרחית חדשה ומעודכנת, מאשר למזרחים. המעט שאפשר לעשות כדי להכיר במחיקתה של התרבות המזרחית הוא לתמוך עכשיו ביצירות שישנו את מדף הספרים הישראלי
קשה עד בלתי אפשרי לנוע לאחרונה במרחבים הווירטואליים מבלי להיתקל בפניה לתמוך בפרויקט הד-סטארט כלשהו. הרעיון לגייס מראש, ולא בדיעבד, את קהל קוראיך קוסם ליוצרים ולמו"לים כאחד. הוא מאפשר ליוצרים רבים לעקוף את המוסדות המוכרים, על שומרי הסף שלהם ולהבטיח את פרסום יצירתם בזכות הקשר הישיר עם הקוראים הפוטנציאליים ובעיקר בזכות המחויבות מצדם של האחרונים.
אחד המופעים המרגשים ביותר של הפרקטיקה הזו הוא פריחתה של יצירה מזרחית צעירה, מאתגרת ובועטת, המציבה את אחד הקולות המושתקים ביותר בציבוריות הישראלית במקום של כבוד על מדף הספרות הישראלי. רק בשבועות האחרונים קיבלתי מתוך שמחה גדולה שלושה ספרי ביכורים של יוצרים מזרחים, מוכשרים בצורה בלתי רגילה, שספק אם היו מצליחים לצלוח את הסלקציות המוכרות ולהוציא לאור את יצירתם. ההד-סטארט כינס עבורם את קהילת הקוראים הראשונית, המחוייבת, שאפשרה את הפרסום.
> "שחור על גבי שחור": ספר ביכורים למשוררת עדי קיסר
ממדף הספרים המזרחי (אורלי נוי)
אך מי היא אותה קהילה מתגייסת ומי קהל היעד של סופרים אלה ויצירתם? התשובה המתבקשת, האוטומטית, היא "המזרחים". נו, אלה שמלינים בכעס על ההומוגניות הלבנה של ארון הספרים הישראלי, על המחיקה והדחיקה השיטתית של התרבות המזרחית, על ההשתקה. ואכן, אין ספק שהספרים הללו על המדפים שלנו הם חגיגה גדולה של העצמה תרבותית רבת כוח, ועם זאת אני תוהה למה אני רואה את השיתופים של הפרויקטים האלה בעיקר אצל חברי המזרחים. לאשכנזים, בעיני, יש אינטרס גדול בלקיחת חלק בפרויקטים הללו, מכמה סיבות:
האחת קשורה לאותו שיח פריבילגיות חמקמק שכולנו אוהבים כל כך לטחון. כן, אנחנו מודעים לפריבילגיות שלנו אבל לא, לא כל כך ברור לנו מה לעשות עם זה. אז להכיר בפריבילגיות בהקשר הזה הוא להבין שכאשכנזי/ה, את/ה משתייכ/ת לקבוצה שמיוצגת באופן לא פרופורציונאלי בבבואה התרבותית הישראלית, והמעט שאפשר לעשות כדי לבטא את ההכרה הזו הוא לתמוך ביצירה מזרחית בכל צורה שבה היא מבקשת להתממש.
הסיבה השניה היא מנקודת מבט תועלתנית לחלוטין: הרבה פעמים אתם, האשכנזים, מגיעים לזירות שיח ודיונים מזרחיים ממקום של בורות גדולה. זאת לא האשמה או תוכחה; כתוצרים של מערכת שהקפידה להשתיק ולהעלים את הקול המזרחי, זה לא מאוד מפתיע. אבל הרבה פעמים הבורות הזאת לא מאפשרת שיח אמיתי, והופכת את הניסיון שלכם ללמוד-תוך-כדי-תנועה למלכודת לוויכוחים עקרים, לפגיעה ולתסכול.
היצירה המזרחית שמבקשת לראות אור באמצעות הפרויקטים הללו מזמנת לכם את אפשרות הפז להתוודע, להכיר וללמוד את הקול המזרחי שלא בהקשר לעומתי, תוך כדי דיון סוער. מה שתוכלו ללמוד מהשירים של עדי קיסר ותהילה חכימי על העולם המקביל שמתקיים לצדכם במדינת ישראל לא יסולא בפז. את ההבנה הזו, את הלמידה הזו, אתם חייבים לעצמכם לא פחות מלנו.
צריך להודות בכנות ששנים של סלקציה מחמירה, שלא לומר מצמיתה ממש, לא עשו טוב לתרבות הישראלית, בלשון המעטה. היצירה המזרחית החדשה, על ענפיה, שורשיה ופירותיה, היא מנת חמצן חיונית לסצינה התרבותית המתנוות הזו ולנוף התרבותי שאנחנו נשאיר לילדינו. על כן מי שמאס בדלות התרבותית שנגזרת מההומוגניות השלטת כאן ונחרד מהמחשבה שיוריש אותה הלאה גם לילדיו, יש לו אינטרס גדול לתמוך ביצירה הזו עכשיו. הנה, למשל כאן.
קטע מתוך פרויקט ההד-סטארט של ספר הביכורים של אייל בן משה, "ספר האומץ":
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
