newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משיריו של סמיח אלקאסם: מוכן המת למסעו. ככל באי העולם

השבוע הלך לעולמו המשורר וסמל המחאה הדרוזי-פלסטיני סמיח אלקאסם. חמישה שירים לזכרו בתרגומו של ששון סומך

מאת:

כתב: סמיח אלקאסם, תרגם מערבית: ששון סומך

סמיח אלקאסם, יליד שנת 1939, שחי את רוב חייו בכפר ראמה בגליל, הוא אחד מהמשוררים הפלסטינים הבולטים בדורות האחרונים. משורר פורה וחדשן, שהשפעתו ניכרת בשירה הערבית בת-זמננו, בארץ ובעולם הערבי. נפטר ב-19.8.2014.

השירים המצורפים כאן תורגמו לאורך השנים על-ידי פרופ' ששון סומך, והם מהווים חלק מאנתולוגיה לשירה הערבית החדשה, בשם "כדים מרוסקים", בעריכת ששון סומך, העומדת להופיע בהוצאת "עם עובד".

> זקוף גו פסע והלך לעולמו: נפטר המשורר סמיח אלקאסם


צילום של הורים שאינם על קיר הבית החדש

אבי זע באי-שקט בתמונה עכשיו. הנה רשרוש העַבַּאיָה שלו. הנה תקתוק שעון ה"אומגה" שלו. הוא משליך בי מבט מרצה, מוכיח, מודאג. עכשו משמיע אבא אנחה המנסה לחמֹק. אמא אצה אליו, שולחת כף-יד לעבר מצחו המקומט בקמטי הגסיסה, מעניקה לכרית לב מהרהר. אבא זע בתמונה עכשיו. אמא עוזבת את התמונה כדי לערך סיור קל בחדרי הבית ההררי שלנו, מברכת אותו ומתגעגעת לבית ישן שנטשנו לטובת הזכרונות ולטובת צעיר בניה. היא נזכרת בימי בית אביה אי-אז, לפנים, ומסנטרה נוזלת דמעה על ספרי החדש. בזכרוני מצטיר פחדו של אבא כשבנו המשורר נסע אל תוך האופק הרחוק. לא ששנא שירה. הוא מאד אהב את שאגותיו של אַלְ-מֻתַנַבִּי ושמר את נפשו מפסוקי הזמה של אַבּוּ-נֻוַאס. לא שנא את השירה אבל לא רצה שבניו יעסקו בה. פעמים רבות, פעמים רבות, אני זוכר, היה אומר לי: היה רופא אם תרצה או למד משפטים, בן. השירה לא תניב פת-לחם. וזוכר אני, אכן, פנים של חטה וורדים נתונים בכפות-ידים הנעלמות לאטן מתחת לערמות השלג.

יום אחד אצא אני מתמונתי ואעביר את קלסתרי לזרע חדש.

 

קטע מפרוטוקול-חקירה

– ואיך אתה קורא לארץ?
– ארצי.
– אתה מודה, אם-כן?
– כן, אדוני, אני מודה.
ואין אני תייר במקצועי.
– "ארצי" אתה אומר?
– "ארצי" אני אומר.
– אם-כן, היכן ארצי?
– ארצך.
– וארצך, היכן?
– ארצי.
– ותרועת הרעם?
– צהלת סוסי.
– והמולת הרוח?
– המשך שלי.
– וירק העמקים?
– עמל ידי.
– וגובה ההרים?
– גאותי.
– ומה תקרא לארץ?
– ארצי.
– וארצי, כיצד אקרא לה?
– ארצי.

 

המזוודה

תקרתה נמוכה,
בין קירותיה
נצח חמים.
האומר, אפוא, שהיא ביתי?
ובכן
אין לי בית זולתה,
אין לי.

 

כרטיסי נסיעה

כאשר ארָצח באחד הימים
הרוצח ימְצא בכיסי
כרטיסי נסיעה
אחד אל השלום
אחד אל השדות והמטר
אחד אל מצפון האדם.
(אנא אל תניח לכרטיסים
רוצחי היקר
אנא סע איתם).

 

גפרור

וכאשר הדלקתי בעיר הימים
גפרור אחד
לא מצאתי סיגריה.
אבל ספינות מלחמה אחדות
ראו את האור, וחשבו את קומתי מגדלור
כוונו את אש נשקם החזקה
על הבתים האפורים והעצים והפֻנדקים,
והשרפות ערכו
טיול פרא
בין מפרץ המות והגנים
(גפרור תמים אחד
והציביליזציה קורסת).

 

הירתעות

חזר מנגע הנסים לבינתו. עכשיו הנו אדם שקול, בר-דעת. הוא, אדוני, איש מת, איש מת טוב-לב. אין בלבו שנאה. אין בחזהו נקמה על כל באי-עולם. אולם הוא לא סובל הר-געש שכבה. הוא לא אוהב פרחים משעוה. הוא בר-מינן אציל. כל מעיניו: פת-לחם לילדיו ותוכן למודיהם. חזר מנגע הנסים להתמסר למעדני האֹכל ולאפנת הלבוש. לגנוני אירוח, למסבות ימי-הולדת שעורכות נשות הבית. הוא בר-מינן הנאמן למנהגים. מדֻיקים הם מועדיו. שומר מוסר הוא, אין רבב. ומאמין הוא, אדוני, גם בגורל גם בגזרה. והוא מוכן, כן, אדוני, למסעו. מת המוכן למסעו. ככל באי-עולם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf