newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

את מי המדינה בוחרת למגן, ואת מי פחות?

אוכלוסיות שלמות בפריפריה מרגישות שחייהן לא שווים עבור המדינה, בזמן שלום כמו בזמן מלחמה. ללא מרחבים מוגנים, וללא מקלט לפעמים האפשרות היחידה להישאר בחיים היא להסתתר במסדרון ולהתפלל שלא ייפול טיל

מאת:

כותבת אורחת: נדיה אייזר

בשבועות האחרונים ראינו את התגובות המזועזעות של הישראלים כשהופצו ברשתות החברתיות ידיעות על "מרחבים מוגנים פרטיים" שלא מיועדים לכולם אלא רק לנבחרים.

במקרה אחד דובר במרחב מוגן של דיירי מגדלי יוקרה בתל אביב, אשר מנעו כניסה של שכניהם ושל עוברי אורח לתוך "המרחב הפרטי שלהם" בזמן האזעקה. במקרה אחר, בנק הפועלים הציב "מיגוניות פרטיות" ברחוב תל-אביבי, שנועדו אך ורק לעובדי הבנק (העובדים קיבלו את המפתח למיגונית הנעולה), וחלילה לא לעוברי אורח, לקשישים חסרי בית וכל היתר. בנוסף, בדפים אישיים רבים בפייסבוק, בין היתר בדף של חברת הכנסת סתיו שפיר, הופיע צילום של מקלט בבית הדין הרבני באחת מערי הדרום, שעליו מתנוסס השלט "גברים בלבד". נשים ששהו בבניין בעת האזעקה נאלצו לחפש לעצמן חדר (רגיל, לא ממ"ד) להסתתר בו, מצב שממחיש לנו היטב חיים של מי, לדעת עובדי בית הדין הנכבד, חשובים יותר.

מיגון מופרט: כל אחד לעצמו

כל המקרים האלה אכן מזעזעים. אך חשוב לציין שמדובר בסימפטום בלבד. כשבמשך שנים רבות המגמה של המדינה היא הפרטה של כל השירותים הציבוריים, כאשר כל הממשלות האחרונות מסירות מעצמן את האחריות לרווחתם של התושבים, כאשר יותר מכול, קיימת הנכחה של הנרטיב "כל אחד לעצמו", אל לנו להיות מופתעים מכך שהאזרחים הפנימו את המסר ואף מיישמים אותו היטב בזמן המלחמה.

לראייה, נוכל לבדוק מה קורה למיגון העורף במקומות שבהם המצלמות לא באמת נוכחות ביום-יום. אני מדברת על שכונות או ישובים בהם מתגוררים עולים דוברי רוסית בפריפריה, בפרט בבאר שבע ובגבול עזה, וכן בישובי הבדואים (בלי להיכנס כרגע לשאלה של ישובים מוכרים או לא מוכרים, כי מבחינת מיגון, מצבם למעשה כמעט זהה).

> למי קראת גויה, מר "מה ישראלי בעיניך"?

מקלט בדרום

מקלט בדרום

כך למשל תושבי שכונת נחל בקע בבאר שבע, שמרביתם קשישים דוברי רוסית בגילאים 70-90, מתגוררים בבתים של "בניה קלה" העשויים מחומר שמזכיר יותר מכל קרטון ביצוע. ההגנה מהטילים לה זוכים דיירים בבתים כאלה זהה להגנה שמעניקה קופסת קרטון או פלסטיק. מדובר באנשים שלא מסוגלים "לרוץ למקלט" בגילם ובמצבם הפיזי, וכל מה שהם יכולים לעשות זה לשבת בבית ולהתפלל. ואכן, כשטיל חדר את כיפת ברזל והתפוצץ בשכונה, אחד הבתים התמוטט על הראש של הדיירת הקשישה, פשוטו כמשמעו, והיא ניצלה בנס.

מיגונית

מיגונית

מבחינת המצב הנפשי של האוכלוסייה המתגוררת בשכונה, ניתן רק לנחש את מצוקתם של מי שחוו על בשרם את מלחמת העולם השנייה, אם זה תחת הכיבוש הנאצי, בפרטיזנים, בחזית, בסיביר בתור פליטים וכיוצא בזה – ועכשיו שומעים שוב אזעקות ופיצוצים, כשהם חסרי אונים לחלוטין.

במצב דומה נמצאים תושבי הישוב אבשלום, הנמצא שבעה קילומטרים מגבול עזה. הישוב הוקם על ידי אריאל שרון על מנת לחזק את הנגב בשנות התשעים. הוא קלט כמאתיים עולים שהיו אמורים לעסוק בחקלאות. כבר ב-2009 החלו התושבים לזעוק על כך שהבתים שלהם אינם ממוגנים והם סובלים מהפצמ"רים. בתור עולים לא צעירים, הם לא יכולים להרשות לעצמם, כלכלית, לבנות ממ"דים בבתים, ונכון להיום בזמן האזעקה הם פשוט מסתתרים במסדרון. חמש שנים שעברו מאז הפרסום הראשון בעניין לא הביאו שום שינוי, ורק עכשיו, אחרי החשיפה בתקשורת הבינלאומית בשפה הרוסית, הוגשה עתירה בנושא.

טובים מספיק כדי להיות חיילים, לא חשובים מספיק כדי לקבל מיגון

האוכלוסייה הנוספת בנגב ששילמה מחיר כבד במהלך המבצע צוק איתן היא כמובן האוכלוסייה הבדואית. גם הישובים המוכרים של הבדואים לא ממוגנים, ובחלקם כלל לא נשמעת אזעקה. שתי ילדות מכפר לקיה נפצעו כבר בימים הראשונים של הלחימה, אדם אחד נהרג ושתי בנותיו נפצעו נפצעו, ביניהם תינוקת בת 3 חודשים שפצועה קשה. הם התגוררו בבית פח מספר קילומטרים מדימונה, כאשר הם לא זוכים לשום מיגון וגם "כיפת ברזל" לא מיירטת את הרקטות שנופלות ב"שטח פתוח", שם למעשה מתגוררים בני אדם אזרחי מדינת ישראל. אפילו הפניה לבג"צ לא עזרה להם לקבל מיגוניות שהיו עשויות להציל ולמנוע פציעות קשות.

האוכלוסייה הבדואית בנגב, כמו אוכלוסיית העולים המבוגרים דוברי הרוסית, חשובה למדינת ישראל, ככל הנראה, רק כאשר היא שולחת את בניה לצבא. מכל יתר הבחינות הם מוזמנים לדאוג לעצמם למיגון ולסיוע.

האם זה באמת מפתיע שתושבי המדינה נוהגים באנוכיות ומנכסים לעצמם, ולעצמם בלבד, את המרחב המוגן שבסביבתם הקרובה, כאילו חייהם חשובים ויקרים יותר מחייהם של אזרחים סוג ב' למיניהם? הרי המדינה עצמה נוהגת בדיוק כך.

רבים המשתייכים לאוכלוסיות מוחלשות בפריפריה לא חשים שחייהם שווים משהו במדינה הזו, הן בעת שלום – בשל הזנחה רבת שנים של תשתיות החינוך, התחבורה, הבריאות ועוד – והן בעת מלחמה. עבורם, כשהפוליטיקאים טוענים שהם מחבקים ומחזקים את תושבי הדרום, מדובר באמירה צינית וריקה מתוכן.

למעשה, תושבי הדרום, ובמיוחד אוכלוסיות מוחלשות כעולים קשישים או בדואים, הם "אזרחים שאינם חשובים מספיק", ככל הנראה, כדי שישתלם לתת להם הגנה ראויה בזמן ההפצצות. כאשר שיקולים זרים, וביניהם המעמד הסוציו-אקונומי, קובעים הלכה למעשה גם את המידה שבה האזרח יהיה מוגן מהטילים בזמן מלחמה, הרי שמדובר בהתפשטות מהמוסר והערכים שהמדינה אחראית עליה ישירות.

נדיה אייזר היא אשת תקשורת רוסית, והעורכת של אתר "רלוונט אינפו" בשפה הרוסית המקדם שיח פלורליסטי, ליברלי וביקורתי ומציג זווית ראיה אלטרנטיבית מזו המקובלת בתקשורת הרוסית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf