newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי שראתה חייל יורה בבנה, אמו של הארון מחפשת סולידריות

לפני חודש וחצי הצבא הרס את ביתה, ולפני כשבועיים הרס גם את בנה - שנורה בצווארו כשחיילים הגיעו להחרים גנרטור קטן ששימש את המשפחה. מאז נותר הארון משותק בכל גופו, ואמו מבקשת: "הקמנו מאהל סולידריות, הצבא לא רואה אותנו, אני רוצה שאנשים יבואו לראות בעצמם"

מאת:

שלשום (שלישי) ביקרתי את אמא של הארון אבו עראם. חייל ירה בבן שלה לפני כשבועיים, כשהצבא הגיע להחרים גנרטור קטן ששימש את המשפחה, והארון סירב לתת אותו. יש סרטון שצילם אחד השכנים המתעד את הרגעים שקדמו לירי, שבו הארון נראה מושך את הגנרטור, והוא אינו חמוש.

ביקרתי את אמא של הארון באל-רכיז, יישוב קטן בדרום הר-חברון. נפגשנו לצד ביתה ההרוס, שהצבא החריב בנובמבר. חודש וחצי לאחר מכן הצבא הרס גם את בנה, שעקב הירי נותר משותק מהצוואר מטה ולא מסוגל לדבר.

פארסה אבו עראם (צילום: רחל שור)

פארסה אבו עראם (צילום: רחל שור)

ישבנו שם, אני והיא, במעין אוהל מאולתר, בשעת לילה מאוחרת, והיה קפוא. דבריה, שהיו קשים מאד לשמיעה, סותרים לחלוטין את גרסת הצבא לתקרית הירי.

וכך סיפרה לי אמו של הארון:

"הם הגיעו, חמישה חיילים, להחרים את הגנרטור שלנו. הארון לא רצה לתת להם אותו. הוא משך את הגנרטור, לכיוונו, והחיילים משכו בחזרה. הארון אחז בגנרטור, והם ניסו להרפות את אחיזתו. את כל זה רואים בסרטון.

"אני הייתי שם, וגם אבא של הארון היה. ראיתי שחייל אחד לפת את הארון מאחורה וחנק אותו. הוא ממש החזיק אותו, את הארון, לפני שירה בו. הוא הרים את הנשק, הצמיד לצוואר של הארון, וירה. אחר כך הארון התמוטט. נפל לאדמה. ואני רצתי אליו. צרחתי. הייתי בטוחה שימות במקום. אמרתי לו: תתפלל לאלוהים מתוק שלי, תתפלל, והוא לא אמר כלום, אף מילה, רק הדם שלו ניגר שם והגיע לרגליים שלי.

"לא ידעתי מה לעשות. צעקתי לחיילים: תביאו אמבולנס. מהר! יש לכם משהו באוטו? לעזור לבן שלי? תעזרו לילד! והחיילים עם נשק שלוף, חמישה מהם, והם צועדים אחורה לאט, אל המכונית שלהם, ויורים באוויר, שוב ושוב, ולא שומעים אותי. רק יורים באוויר. מפחדים שמישהו יתקרב אליהם.

"צעקתי לשכן שלנו, לאשרף: תביא את האוטו שלך! ניקח את הילד לבית חולים! ואשרף הלך, פתח את הרכב, והתחיל לעשות רוורס, אבל חייל אחד, שעמד ליד המכונית של המינהל האזרחי, ירה בגלגלים שלו, בשני הגלגלים האחוריים של הרכב של אשרף. זה הותיר ברכב סימן. והארון גוסס על האדמה.

"חלפו כמה דקות. התחילו להגיע הרבה אנשים מהיישוב הסמוך, מתוואני, אז החיילים הסתלקו משם. אנחנו גרים באל-רכיז, וזה יישוב נורא קטן. היינו רק חמישה אנשים ברגע שירו בהארון, אולי שישה. הצבא אחר כך אמר שהיו אתנו 150 איש, שזרקו אבנים – אבל זה לא נכון.

"אחד מתושבי תוואני הביא רכב, הניח את הארון במושב האחורי, ודהר משם אל מרפאה קטנה, קילומטר מהיישוב שלנו. עשו להארון במרפאה טיפול חירום, אבל זה לא עבד. אז הזמינו אמבולנס שלקח אותו לבית חולים בחברון.

"הארון במצב קשה מאז. לא יודעים אם הוא אי פעם יצליח לדבר שוב. משותק בכל הגוף, רק העיניים שלו נפתחות.

"היום באתי אליו. עמדתי בדלת. ופתאום הוא פקח עיניים. והביט בי. ישירות. ניסה להזיז את הלשון, להגיד משהו, אבל שום צליל לא יצא. ואני הבטתי בו, אמרתי לו משהו. לא זוכרת מה. והוא זיהה אותי, אני יודעת, כי הוא התחיל לכווץ את העיניים שלו, ואת כל הפנים, כאילו אומר: אמא תעזרי לי.

"ואז הוא התחיל לבכות, הארון. כל הגוף שלו קפוא, רק העיניים זזות, מתמלאות בדמעות, הרבה דמעות, שזולגות מטה ומרטיבות לו את כל הפנים. אני לא… אני לא הצלחתי…. כל הפנים שלו ככה, מכווצות, עם דמעות. ואני התחלתי לרעוד בכל הגוף, כי לא הצלחתי לשאת את זה, כי ידעתי שהוא אומר לי: אמא תעזרי לי, תעשי משהו, ולא יכולתי לראות אותו ככה. לא הצלחתי. ואז הרופאים הוציאו אותי מהחדר.

"הארון היה אמור להתחתן בחודש הבא. בנינו לו בית, רצינו שיגור לידנו, פה, באל-רכיז. שני חדרים, ומטבח, ושירותים. בית יפה. לפני חודש וחצי הגיע חייל מהמינהל האזרחי, ונתן לנו צו של 96 שעות. אמר: או שתהרסי את, בידיים שלך, או שאני אהרוס לך. ואחרי ארבעה ימים, בחודש נובמבר, הצבא הגיע והחריב את הבית.

"זו האדמה שלנו. לאן נלך? איפה נגור? ויש לנו אישור בטאבו, מהצבא, שזו אדמתנו הפרטית. הלכנו להביא אותו מעציון. זה מסמך רשמי, ישראל מכירה בעובדה שזו האדמה שלנו. כל הפלסטינים פה על אדמתם הפרטית, הרשומה בחוק. ובכל זאת – לא נותנים היתרי בנייה. כלום. מונעים מאתנו לבנות. אפילו אוהל, אם אנחנו מניחים, מגיעים פועלים, הורסים את האוהל, מעמיסים על אוטו ומחרימים. כמו הגנרטור.

"אני רוצה שאנשים יגיעו לכאן. הקמנו מאהל סולידריות. אני רוצה שיבואו אנשים, שיבואו כל יום שישי, כל יום. שיראו את המצב שלנו, את החיים שלנו. אנחנו מדברים ומדברים ולא מאמינים לנו. הצבא לא רואה אותנו. כל שבוע הורסים פה באזור בית. אני מבקשת שאנשים יבואו לראות בעצמם".

דובר צה"ל מסר בתגובה לאירוע כי "במהלך משימה שגרתית של החרמה ופינוי של מבנה בלתי חוקי שערכו כוחות צה"ל ומג"ב בכפר א-טוואני, התפתחה הפרת סדר אלימה בהשתתפות של כ-150 פלסטינים שכללה יידוי אבנים מסיבי. לוחמי צה"ל הגיבו באמצעים לפיזור הפגנות וירי באוויר. במהלך הפרת הסדר אירעה תקרית אלימה שבה הופעלה אלימות כלפי הכוח על ידי מספר פלסטינים".

בהמשך פורסם תחקיר של האירוע שביצע צה"ל, שבו נטען כי הכוח "היה בסכנת חיים". מהצבא נמסר כי "בשל כך, ולאחר שהפלסטינים סירבו להתפנות מהמקום והמשיכו לתקוף את החיילים, מפקד הכוח החל בנוהל מעצר חשוד, שכלל ירי לאוויר. תוך כדי הירי, שני פלסטינים תקפו באלימות את מפקד הכוח. פלסטיני אחד משך בכוח את המפקד, ופלסטיני אחר תפס את נשקו בפראות. בשל כך, נורה ירי לא מכוון, שפגע בפלסטיני אחר שנמנה על מפרי הסדר האלימים".

כאמור, גרסתה של אמו של הארון, שהיתה במקום, וגם הסרטון שמתעד את האירוע, סותרים את הדברים.

מחאה לא אלימה בדרום הר חברון

עקב בקשת המשפחה, ויחד עם אקטיביסטים צעירים מאזור דרום הר חברון, מתארגנת בימים אלו מחאה לא אלימה שמבקשת להשמיע קול נגד מדיניות הצבא בשטחי C, שם גר הארון.

הצבא מסרב ל-98.6% מבקשות של פלסטינים להיתרי בנייה בשטחי C – על אף שהם יושבים על אדמתם הפרטית. זו הסיבה שהגיעו להחרים את הגנרטור מלכתחילה. הצבא נוהג להחרים ציוד שיכול לשמש לבנייה – שקי מלט, קורות עץ, וגם גנרטורים.

עושים את זה כי מנסים לגרש את הפלסטינים משטחי C, בהם ישראל מעוניינת – אל שטחי A, ערים גדולות כמו יטא או יריחו – בהם ישראל לא מעוניינת. אבל אי אפשר לגרש ממש, בכוח, עם צו פינוי, כי זו אדמתם הפרטית – אז אומרים להם: אין בעיה, תגורו באדמה שלכם, בשטחי C, אבל נמנע מכם הכל. לא תקבלו היתר לכלום. אין תוכנית מתאר. אין חיבור לחשמל. אסור לסלול דרך. עד שתתייאשו ותעזבו.

וזה המצב של 213 יישובים פלסטינים בשטחי C! בלתי אפשרי לקבל שם היתרי בנייה. עשרות אלפי בני אדם שדנו אותם להיות פושעים, כי כל מה שיבנו, בהגדרה – אינו חוקי.

הדרך לפתור את זה פשוטה: הצבא צריך לאשר תוכנית מתאר ליישובים האלו. אבל מסרבים לעשות את זה.

נראה לך עוזר שישראלים באים לכאן? הבולדוזרים הורסים בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

בולדוזרים הורסים בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

מדהים בעיני עד כמה זה לא מזיז לרוב האנשים פה. מספיק שימלמלו: "הם פושעי בנייה", והנה, תוך רגע, המצפון שקט, יש הצדקה – ברור למה הרסו להם, הם הרי פושעי בנייה. מספיק שיגידו: הכוח חש בסכנת חיים – והנה, המצפון שקט, ברור למה ירו בהארון, יש כאן הרי שיקול ביטחוני, כל הכבוד לצה"ל.

לצבא כל כך קל לשקר לנו כי רובנו רוצים להאמין לשקר הזה. כי זה נוח יותר. אבל האמת היא שאמא של הארון אינה פושעת בנייה – אין לה שום אפשרות לבנות באופן חוקי כי היא פלסטינית, ומנסים לגרש אותה מאדמתה דרך מניעה של תוכניות מתאר והיתרי בנייה. והאמת היא שהירי בהארון לא מוצדק – אין שום הצדקה לשימוש באש חיה במצב כזה, מטווח אפס, כאשר הארון אינו חמוש.

השקר כולא גם אותנו הישראלים במעגלי אלימות ללא אופק. כולא אותנו בחברה צבאית, פטריארכלית, אנטי ערבית, שבנויה על מחיקה מתמשכת של עם אחר.

אני פונה אל כל מי שמצליח לדמיין מציאות אחרת, אלימה פחות: כתבו לנו במייל stopdemolitions@gmail.com. הצטרפו למחאה בדרום הר חברון. גם אם זה קצת מפחיד או קשה. בואו להשמיע קול אחר ביחד אתנו, קול של שותפות בין פלסטינים וישראלים – למען עתיד שוויוני וצודק בארץ הזו, למען כולנו, למען הארון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf