הפעיל הפלסטיני שהורשע כי העיז ללכת ברחוב השוהדא
עיסא אמרו הורשע בבית משפט שבו התובע והשופט לובשים את אותם המדים, כיוון שהעז לצעוד ברחוב אפרטהייד שאסור לתנועת פלסטינים בעירו חברון, ולא ביקש את רשותו של הכובש למחות
ב-20 במרץ 2013 הגיע נשיא ארה"ב דאז, ברק אובמה, לביקור בישראל. בשעה שמטוסו נחת בבן גוריון, פעילים פלסטינים קיימו מחאה נגד הכיבוש וההפרדה הגזענית ברחוב השוהדא בחברון, הסגור לכניסת פלסטינים מאז טבח גולדשטיין ב-1994.
הפעילים הפלסטינים, שהגיעו ביחד עם פעילים ישראלים, נכנסו לרחוב מסמטה צדדית כשהם חובשים מסכות של אובמה ומרטין לותר קינג ולובשים חולצות שעליהם נכתב I Have a dream. לא עברה דקה מתחילת המחאה, ולאחר שהמפגינים צעדו כמה עשרות מטרים בלבד, חיילים החלו להדוף אותם. מתנחלים מבית הדסה הסמוך התנפלו על המוחים, שהיו מלווים בכלי תקשורת מקומיים ובין לאומיים.
חיילים עוצרים את עיסא אמרו, עם מסכה של מרתין לותר קינג, ברחוב השוהדא בחברון בזמן ביקור אובמה בישראל, מרץ 2013 (צילום: אקטיבסטילס)
המתנחלים, שהבינו היטב את הפוטנציאל התקשורתי בצילום של חיילים עוצרים את ״אובמה״ או ״לותר קינג״, קודם כל תלשו את המסכות מפניהם של המוחים. חיילים, המוצבים דרך קבע במקום, פיזרו את המפגינים ועצרו כמה מהם.
אחד מהעצורים היה עיסא אמרו, מייסד תנועת Youth against settlements (צעירים נגד התנחלויות), שהיה ממובילי הפעולה ואקטיביסט מוכר ונמצא כבר מזה זמן רב על הכוונת של המתנחלים, הצבא והמשטרה. בראיון לאחר מעצרו הוא סיפר לי, שכאשר היה אזוק בתחנת המשטרה, הוא ראה בטלוויזיה את תיעוד הפעולה שבה השתתף. ״הבנתי שהצלחנו, המסר עבר לכל העולם״.
על מעצרו בהפגנה הזו, ועל עוד על שורת הפגנות לא אלימות שבהן השתתף, הרשיע בשבוע שעבר בית המשפט הצבאי את אמרו. הטיעונים לעונש יוצגו בתחילת החודש הבא. אמרו הורשע בסעיף אחד של תקיפה, שני מקרים של השתתפות בתהלוכה לא חוקית, שני מקרים של הפרעה לחייל ומקרה אחד של השתתפות בהפגנה לא חוקית. כל העבירות התרחשו במהלך הפגנות שבהן השתתף אמרו בחברון, כשבחלק מהמקרים הוא סבל מאלימות של שוטרים וחיילים בזמן מעצרו.
אך אמרו גם זוכה מ-12 סעיפי אישום אחרים, אחרי שהתביעה הצבאית לא הצליחה להביא ראיות שיתמכו באישומים – כמו תקיפת עובד ציבור, תקיפת חייל, גרימת נזק לרכוש והפרת שטח צבאי סגור. הכרעת הדין משתרעת על 99 עמודים ומספקת הצצה מרתקת לאופן שבו מתבצעת הפללתם של פעילים פוליטים פלסטינים.
לבקש אישור מהכובש למחות נגד הכיבוש
אמרו הוא פעיל ותיק נגד הכיבוש והוכר על ידי האו״ם כמגן זכויות אדם. עוד לפני המשפט הנוכחי, אמרו סבל מהצקות בלתי פוסקות מצד הצבא, המשטרה והמתנחלים בחברון שלא אהבו את פעילותו ובמיוחד לא את המרכז שהקים בשכונת תל רומיידה, הסמוכה לרחוב השוהדא.
המרכז פעל כדי להיאבק בניסיונות הגירוש של הפלסטינים מהשכונה, ואמרו אירגן פעילות לבני נוער ולמבוגרים, ערך סדנאות תיעוד ואירח אלפי ישראלים ופעילים בין לאומיים שהגיעו לסייר בעיר. בשלב מסוים המרכז הוכרז כשטח צבאי סגור כדי למנוע את הביקורים. בשנת 2017 נעצר אמרו על ידי הרשות הפלסטינית בעקבות ביקורת שהעביר על הרשות ברשתות החברתיות.
ביוני 2016 הוגש נגדו כתב אישום שכלל 18 סעיפי אישום על אירועים שהתרחשו בין השנים 2010-2016. בפסק הדין שניתן בשבוע שעבר, בית המשפט דחה את טענות ההגנה כי חלק מהאישומים הוגשו עד שש שנים לאחר האירועים. השופט, סא"ל מנחם ליברמן, ציין כי רשויות התביעה נמנעו במהלך השנים להגיש כתבי אישום, "אך לאחר שמצאו כי מעשיו של הנאשם הגדישו את הסאה, מצאו להגיש כתב אישום בגין כל האירועים בעשור האחרון".
לפלסטינים בגדה המערבית אין חופש הפגנה, וכל מחאה של יותר מעשרה אנשים אסורה ודורשת אישור מהרשויות הישראליות – אישור שפעילים פוליטיים פלסטינים אינם מבקשים מסיבות עקרונית, אך גם לא ברור האם בכלל ניתן להגיש בקשה כזו. גם מחאות קטנות יותר מפוזרות בכוח.
לכן, אמרו הורשע בהשתתפות בתהלוכות והפגנות ״ללא רישיון״. באופן חריג, השופט התגאה בכך שכתב סיכום קצר באנגלית לכבוד הדיפלומטים והכתבים הזרים שהגיעו לדיונים, ועותקים של התרגום חולקו לאחר הדיון.
עורכות דינו של אמרו, גבי לסקי וריהאם נסרה, טענו כי מדובר באכיפה בררנית, משום שרק נגד אמרו הוגש כתב אישום, ואילו נגד מפגינים אחרים שנעצרו באותם אירועים, ובהם גם פעילים ישראלים, לא הוגשו כלל כתבי אישום. השופט דחה טענה זו. "בכדי לעמוד בדרישות הפסיקתיות להוכחת אכיפה בררנית, יש להראות שהרשות פעלה על יסוד שיקול זר או להשגת מטרה פסולה, דברים שלא הוכחו בנדון", כתב השופט בהכרעת הדין.
פורמלית, בתי המשפט הצבאיים מוסמכים לשפוט כל מי שעבר עבירה בשטחי הגדה, לרבות מתנחלים, אזרחים ישראלים וזרים. אך כבר בתחילת שנות השמונים קבע היועץ המשפטי לממשלה דאז כי אזרחים ישראלים יישפטו במערכת המשפט האזרחית שבתוך ישראל, על פי חוקי העונשין הישראלים, גם אם הם גרים בשטחים הכבושים והעבירה בוצעה בשטחים נגד תושבים פלסטינים.
עיסא אמרו במרכז שהקים בתל רומיידה בחברון, 2014 (צילום: אורן זיו)
השופט אף התייחס באופן כללי בהכרעת הדין לעניין הפוליטי – אותו הוא מכנה "מדיני". בעודו יושב בבית משפט צבאי, הממוקם בגדה המערבית, לבוש מדים ושופט נתין פלסטיני שהעז למחות נגד הכיבוש, קובע השופט כי "אין, ככלל, מתפקידו של בית משפט זה לרדת לזירה המדינית ולבחון כתבי אישום המוגשים לו בראי זה".
השופט ציין כי המפקד הצבאי "בתוקף סמכויותיו וחובותיו בהתאם למשפט הבין לאומי, הקים באזור בתי משפט צבאיים במסגרת שמירה על ביטחון האזור והסדר הציבורי". השופט מדגיש כי השאלה היחידה שבית המשפט צריך להשיב עליה היא "האם התביעה הוכיחה את האשמותיה מעבר לספק סביר. במידה שכן, בית משפט יבחן אם להטיל עונש. במידה שלא, הנאשם כמובן יזוכה".
מה שלא מציין השופט הוא ששיעור ההרשעה של פלסטינים בבית המשפט הצבאיים עמד על 99.7 אחוזים בבדיקה שנעשתה לפני כעשור. על פי ארגוני זכויות אדם, שיעורי ההרשעה של כמעט מאה אחוז נותרו דומים גם בשנים האחרונות.
"הגבול" שמעברו המתנחלים
בחזרה לאירוע המחאה בזמן הגעת אובמה לישראל, המסכם היטב את היחס של מערכת המשפט הצבאי למחאות נגד הכיבוש ולפעילים המובילים אותן. בכתב האישום פורטו חמש עבירות שונות: נטילת חלק בתהלוכה ללא רישיון עבירה לפי סעיפים 3 ו-10 לצו בדבר הסתה; תקיפת חייל, עבירה לפי סעיפים 199ג ו-215 (א+ב) לצו; עבירה שלישית של הפרעה לחייל; תקיפה, עבירה לפי סעיפים 199ג ו-211(א) לצו; והיזק לרכוש בזדון, עבירה לפי סעיפים 199ג, 236(א) ו-333 לצו.
באותו בוקר במאי 2013 נכחתי במקום ביחד עם עיתונאים נוספים. אמרו נעצר ראשון, דקות בודדות לאחר תחילת המחאה, אחרי שהחיילים זיהו אותו. הוא לא הספיק לצעוד יותר מכמה עשרות מטרים ברחוב השוהדא. כפי שנראה היטב בתיעוד האירוע של הצלם ישראל פוטרמן, לפני שהחיילים הפילו אותו על הקרקע ולאחר מכן לקחו אותו הצידה כשהם מסירים את המסכה של מרטין לותר קינג שחבש. במקום היו 10-15 פעילים ועוד מספר דומה של אנשי תקשורת וצלמים.
בחרתי להתמקד באירוע הזה, אך כל פסק הדין מדגים היטב כיצד פועלת מערכת המשפט הצבאית ומה הסיכוי של פלסטינים, גם אם הם פעילים לא אלימים ומגני זכויות אדם, לצאת זכאים. במהלך המשפט, כאשר התביעה לא הצליחה להביא ראיות לשתי העבירות של "תקיפה" ו"נזק לרכוש בזדון", היא חזרה בה מהאישומים הללו ולכן אמרו זוכה מהן. למה הן הופיעו מלכתחילה בכתב האישום? בפסק הדין השופט לא הביע על כך ביקורת כלשהי.
אחד העדים במשפט, שעדותו מוזכרת גם בפסק הדין, הוא אופיר בן משה, אז חייל ששירת בחברון והיה בין הראשונים להגיע למקום בג'יפ צבאי.
״זה בעצם היה יום שאובמה הגיע לארץ והיינו בכוננות ובעצם הוקפצנו לגזרה עם המ"פ וזיהינו כ-50-60 איש מתקדמים לכיוון שטח שאסור בעצם להגיע אליו ובעצם חוצים גבול. לאחר מכן פרקנו מהרכב והייתי עם המ"פ ופשוט עצרנו את האירוע כדי שהם לא יגיעו לאזורים שבהם גרים יהודים״.
כשבן משה מדבר על "אזור אסור", הוא מתכוון לרחוב השוהדא, שלפלסטינים אסור לדרוך בו. כשחייל אומר "בעצם חוצים גבול", הוא חושף פעם נוספת שבשביל החיילים, נקודה שמעברה השני יש מתנחלים היא לא פחות מגבול, וברור מה נדרש מחיילים לעשות למסיגי גבול.
העדות של החייל היא לא מקרית. חייל בדרגת סגן ששירת במנהל האזרחי בעיר בין השנים 2001-2004 סיפר בעדותו לשוברים שתיקה: ״כשאתה מגיע, השוהדא סגור לתנועה רגלית של פלסטינים. זה… זה מצב נתון. כשאתה הגעת, מי הסביר לך? לא הסבירו לי, זה דבר שראית בעיניים. אף אחד לא ישב וראה איתך את זה״.
בן משה המשיך בעדותו ותיאר את אותו היום: ״הם היו לבושים במסכות של אובמה ושלטים ובעצם עיסא שהוא בעצם היה עם הכרז, הוא ארגן את האירוע עצמו ואיחד את כולם, במהלך ההליכה שלהם בלמנו אותם וקיבלתי הנחייה לקחת אותו הצידה ולאחר מכן הגיעו עוד כוחות ועצרנו אותו. יש לציין במהלך האירוע שהיו דחיפות, קללות והיו בסך הכל שני חיילים, אני והמ"פ, ולהשתלט על כמות כזאת – קיבלנו הרבה דחיפות״.
תיעוד ההפגנה בחברון בה נעצר אמרו ביום הגעתו של אובמה לישראל:
"החוק מאוד לא ברור"
עדותו של אמרו נשמעה לאחר כל העדויות האחרות, במרוכז, לגבי כל המקרים שבגינם הואשם, ונמשכה כחמש שעות. בעוד שבדרך כלל עדויות של פלסטינים נשמעות בערבית בעזרת מתרגם, באופן חריג אמרו העיד באנגלית, בהסכמת כל הצדדים, כשהפרוטוקול נרשם סימולטנית בעברית. פעמים רבות התרגום לעברית מקוטע, לא מדויק ונפסק כשיש דיונים על עניינים טכניים בין השופטים, עורכי הדין והתביעה הצבאית.
אמרו סיפר בעדותו: "אני לא יודע מה ההבדל בין מחאה חוקית או לא חוקית. מחאנו באופן חוקי […] שלפלסטינים יש חלום כמו הישראלים לחופש, שוויון וצדק ואני דואג לעשות את זה בלי להעליב או לתקוף חייל או מתנחל בשכונה שלי, איפה שנולדתי, איפה שאני גר עכשיו. הותקפתי בידי המתנחלים, שאחד מהם התקרב אליו והוריד לי את המסכה של מרתין לותר קינג מהפרצוף שלי ונעצרתי במקום שמותר לי להיות ונלקחתי מהמקום בידי החיילים. החוק מאוד לא ברור, אתה לא יודע בדיוק מה מותר לך ומה אסור לך והיישום שלו הוא לפי מצב רוח. אם זה לא היה חוקי, למה לא האשימו את הישראלים כמו שהאשימו אותי".
במהלך חקירתו, שאל התובע הצבאי את אמרו על כך שכשנה לפני האירוע, במאי 2012, המשטרה הציגה בפניו מפה "כדי להראות בדיוק איפה מותר ואיפה אסור ללכת ברחוב השוהדא".
אמרו הגיב: "מה שאני זוכר זה שפעם שופט ביקש מהמשטרה לשים שלטים ברחוב, איפה מותר ואיפה אסור ללכת".
ש: "אז אתה לא זוכר שישבת עם המשטרה והם הראו לך איפה מותר ואיפה אסור ללכת?"
ת: "אני לא זוכר. אני רק זוכר שהבית משפט הורה למשטרה לשים שלטים. לדוגמה יש לי אישור מהיועמ"ש שהכביש נסגר בטעות. אני אביא את זה לדיון הבא".
עדלאידע ברחוב השוהדא חברון, 10 במרץ 2020. לפלסטינים הכניסה אסורה (צילום: אורן זיו)
הרחוב שבו הפגין אמרו, רחוב השוהדא, נסגר לתנועת רכבים ב-1994 לאחר הטבח במערת המכפלה, ונסגר לגמרי לפלסטינים ב-2001. לתושבים שגרים על הרחוב אסור לצאת אליו והם יוצאים מהגגות לכיוון הקסבה.
ב-2004 עתרה עיריית חברון לבג״ץ בנושא, והצבא טען שהרחוב לא סגור. ב-2006 צורפו ראיות וידאו לסגירת הרחוב לפלסטינים, ואז טען היועץ המשפטי בגדה שהיה מדובר בטעות שנמשכה שש שנים. לאחר מכן הרחוב נפתח לשלושה ימים, ואז אסר המפקד הצבאי שוב את כניסת הפלסטינים לרחוב, חוץ ממי שגר ברחוב.
ב-2007 התקיים דיון נוסף בבג"ץ. צה"ל פתח דלתות מרותכות לקראת הדיון ונתן למשפחות אישור לצאת מהן ולפנות רק שמאלה. זה היה אפשרי לתקופה של שלושה חודשים, שאחריהם האיסור חזר – עד היום. ב-2011 בג"ץ דחה את העתירה מכיוון שהשתכנע ששתי ההקלות ההומניטריות, שניתנו לפלסטינים מלמדות על רצון טוב ועל היכולת לפתור את העניין מחוץ לבית המשפט.
בחזרה למשפטו של אמרו: לאחר שהשופט דחה את טענות עורכות הדין של אמרו על אכיפה בררנית, הוא קבע ביובש כי יש צורך רק להוכיח מספר דברים, כדי להרשיע את אמרו בהשתתפות בתהלוכה ללא רישיון: "(א) השתתפות בתהלוכה, (ב) שנכחו בה 10 אנשים או יותר, (ג) למטרה מדינית או שניתן לפרשו כמדינית, (ד) ללא היתר".
לאחר מכן הוא ציין כי "מבחינה עובדתית, כפי שעוד יובהר, אין מחלוקת שהנאשם השתתף בתהלוכה בזמן ובמקום המופיעים בכתב האישום ושלא היה לה אישור". לגבי מספר המשתתפים, השופט ציין כי למרות המחלוקת בעניין, מצפייה בסרטונים עולה כי היו במקום מפגינים "מעל הכמות המותרת". הוא לא התייחס לכך שחלק מהמצולמים היו עיתונאים ומתנחלים.
כשהשופט והתובע לובשים את אותם המדים
למרות שאמרו נעצר כי צעד ברחוב השוהדא, שכאמור אסור לכניסת פלסטינים, השופט קבע כי "עילת המעצר לא היתה איפה נמצא הנאשם, אלא עם מי נמצא ומה עשה. החוק כאמור מחייב אנשים המבקשים להתקהל ביחד למטרה מדינית, ובמקרה הזה אין ספק שמדובר בהתקהלות שנועדה לקדם מטרה מדינית של פתיחת רחוב לנסיעת פלסטינים, לקבל על כך אישור מראש, גם אם ההתקהלות מתרחשת במקום שבו מותר לאותו אדם לשהות". השופט לא התייחס לעובדה שפלסטינים עוכבו ונעצרו כשצעדו לבד או בקבוצות של פחות מעשרה אנשים ברחוב.
טענה נוספת שהעלתה ההגנה היתה כי במהלך אירוע המחאה, החיילים לא הכריזו על התקהלות בלתי חוקית. עורכות הדין טענו שרק לאחר הכרזה וסירוב להתפנות, מתקיימות "דרישות היסוד הנפשי של התקהלות בלתי חוקית".
בתוך ישראל שוטרים חייבים להכריז על התקהלות בלתי חוקית לפני פיזור מחאה ולתת זמן סביר להתפנות. הדבר רלוונטי במיוחד כשאירועים כאלה מגיעים לכדי כתב אישום, אז המשטרה נדרשת להוכיח בבית המשפט שהודיעה על כך למפגינים. אך לגבי אמרו, השופט קבע כי "ספק בעיני אם דרישה שהמשטרה (או כוחות ביטחון אחרים) יכריזו על התקהלות כבלתי חוקית על מנת שזו תיחשב ככזו, מושתת על יסודות משפטיים איתנים".
עיסא אמרו בחברון, 2016 (צילום: אורן זיו)
לגבי טענת עורכות הדין של אמרו שלפיה בית המשפט צריך להגן על הזכות להפגין, גם בגדה המערבית, קבע השופט כי במקרה הנוכחי אין צורך לעשות כן, כי אמרו לא עשה מאמץ לקיים מחאה חוקית. במילים אחרות, מכיוון שאמרו לא הלך לבקש אישור מהרשויות שנגדן הוא מפגין, בהליך שספק אם קיים בכלל, אין לו זכות לבקש הגנה בבית המשפט.
סעיף נוסף בכתב האישום התייחס ל"הפרעה לחייל בעת מילוי תפקיד". ההגנה טענה כי לא מתקיים היסוד של הפרעה לחייל "במילוי תפקידו", מכיוון שהחיילים פעלו מחוץ למסגרת תפקידם. עורכות הדין ציינו כי לא הוצגה כל ראיה המצדיקה את הקריאה למעצרו של אמרו באירוע, ובהעדר עילה למעצרו, אין עבירה של הפרעה לחייל אשר מתבססת על התנגדותו למעצר.
השופט ציין בפסק הדין כי יש לפרש את הביטוי "במילוי תפקידו" בגדה המערבית "בשונה מהפרשנות הניתנת לו בישראל". לדבריו, אם הוכחו הטענות לגבי התקהלות אסורה, די היה בכך כדי לעצור את אמרו.
השופט הוסיף, יש לומר בכנות, כי "הרף הנדרש להרשעתו של אדם בעבירה של הפרעה לחייל אינו גבוה במיוחד", ולאחר מכן הוסיף: "סירוב של אדם להתלוות לשוטר המבקש לעוצרו ולהביאו לתחנת משטרה, הפרעה מהווה". כלומר ההפרעה היא גם אם הנאשם היה פסיבי לחלוטין ולא אלים.
נקודה מעניינת נוספת בהכרעת הדין, שנוגעת לכל האישומים ולא רק למחאה בזמן ביקור אובמה, היא התייחסות השופט לחוק הבין לאומי. יתכן שבגלל נוכחותם של דיפלומטים לאורך כל המשפט, השופט מצא לנכון להתייחס לאמנה הבין לאומית לזכויות פוליטיות ואזרחיות משנת 1966, שעליה חתומה ישראל, בדגש על סעיף 21, שעוסק בחופש הביטוי, כולל חופש ההפגנה.
השופט חוזר על העמדה הרשמית של ישראל, שלפיה האמנה לא חלה ב"אזור", כלומר הגדה המערבית, מכיוון שבתקופה שבה הירדנים שלטו על הגדה המערבית, האמנה לא אושררה על ידם ולאחר הכיבוש ב1967, גם המפקד הצבאי לא אישרר אותה.
בכך בעצם מסכם היטב השופט את עשרות שנות כיבוש הגדה המערבית. ישנו חוק בין לאומי שישראל חתומה עליו, אך הוא לא חל בגדה, כי ישראל עצמה לא אישרה אותו כדי שיחול על הנכבשים.
מדהים לראות כיצד בעזרת קרוב ל-100 עמודים של הכרעתו במשפט, השופט עשה מאמץ ניכר להסביר את הבחירה להרשיע את אמרו, וגם לזכותו בשני שליש מהאישומים, במעין ניסיון נואש להראות שמתקיים בשטחים "משפט צדק".
במסגרת אותו מצג שווא השופט טרח לענות לכל טענות ההגנה, לדבר על החוק הבין לאומי ועל חופש ההפגנה, אך נמנע מלתת מענה ראוי לטענה העקרונית: במשפט של פעיל פוליטי פלסטיני בבית משפט צבאי ישראלי, כשהשופט והתובע לובשים אותם מדים, לא יכול להיות משפט צדק, והוא תמיד יהיה משפט פוליטי, גם אם השופט מסרב להודות בכך.
בסופו של יום, אמרו הורשע כי העז לצעוד, ביחד עם קומץ אנשים, ברחוב שנסגר לתנועת התושבים הפלסטינים ומסמל אולי יותר מכל את מערכת האפרטהייד בגדה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
