כשהשמאל הציוני ראה התנחלויות, עזרא נאווי ראה את הפלסטינים

"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהילים כג 4).
לזכרו של עזרא נאוי 1952-2021

עם פרסום מותו של עזרא נאווי היו שכינו אותו "צדיק", בעוד שאחרים התרעמו על תיאורו כ"איש שמאל רדיקלי". על אף שישנם אנשים שהכירו אותו טוב בהרבה ממני, אני מרגיש די כשיר כדי להעיד שעזרא נאווי לא היה צדיק, אבל בהחלט כן היה אדם רדיקלי.

עזרא נאווי היה רדיקלי במחויבות שלו לאנשים ולערכים שדגל בהם. רדיקלי באומץ לבו. רדיקלי בנדיבותו ובנתינתו. רדיקלי בכריזמה שלו. רדיקלי באהבותיו. רדיקלי בשנאותיו. רדיקלי בהומור והאירוניה (גם העצמיים) שלו. רדיקלי באנרכיזם שובר הגבולות, החוקים והמוסכמות שלו.

כדרכם של אנשים רדיקליים, עזרא נאווי שילם מחירים אישיים כואבים מאוד, שהעמידו מול כל אחד מאתנו, האנשים שפעלו במעגלים שונים יחד אתו, שאלות מסוג עד כמה רחוק כל אחד מאתנו מוכן ללכת עם אמונותיו וערכיו? היכן נמתח הגבול שבין צורכי הכלל וחיי הפרט? ומה הן המטרות שמקדשות אלו אמצעים?

עזרא נאווי היה אדם רדיקלי במובן אחד נוסף, מקומי מאוד: הוא היה רדיקלי בגישתו המובנת מאליה לחיים דו לשוניים ודו לאומיים, במקום שקיומו מושתת על נישול וסגרגציה של ילידי הארץ. החיים הדו לאומיים שאותם חי, ביטאו צדדים שהסתופפו בתוכו באופן שבניגוד לכמה פעילות ופעילים ממוצא מזרחי שמנהלים בשנים האחרונות רומן פומבי עם ה"ערביות" שלהם, לרגע לא נראה אצלו מעושה או מאולץ.

עזרא גדל בבית שבו התרבות והשפה הערבית העיראקית היתה עדיין חיה ונוכחת. אך הברכה הזו גזרה עליו גם סוג של גלות פנימית כפולה. מסתבר שחברות שמצויות במצב של קונפליקט פנימי מתמשך מתקשות לעכל בתוכן אנשים בעלי זהות מורכבת.

עזרא נאווי היה אישיות רבת צדדים וגוונים, שחלקם כטבעם של בני אדם, אף היו סותרים. אבל דבר אחד הוא לא היה: הוא ממש לא היה דומה לפעילי השמאל שהכרתי עד אז, שצמחו בערוגה הפוליטית של השמאל הציוני-ממסדי שרובו המכריע כידוע היה ונותר בעל אורינטציה אשכנזית.

בשנותי בשלום עכשיו (2002-2007) הפעילות שלי התאפיינה במה שבמבט לאחור ניתן להגדיר כסכיזופרניה מרחבית: מחד, היכרות אינטימית עם קרבי קרביה של כל התנחלות וכל קראוון באחרון המאחזים; מאידך, עיוורון קרוב למוחלט לשכבה העבה מאוד של נוכחות פלסטינית, שבשנות האינתיפאדה השנייה נקרעה על ידי ישראל למאות איים מבודדים. התמונה שעזרא ראה כשהוא היה בגדה היתה תמונת הנגטיב. נשוב לזה בהמשך.

גם ההיכרות האינטימית עם ההתנחלויות וגם העיוורון כלפי הנוכחות הפלסטינית אינם מקריים. שניהם מאפיינים מובהקים של המסגרת הפוליטית שבתוכה צמחתי, שמקדשת את ההעמקה והשליטה בפרטים שחיזקו את הטענה שמפעל ההתנחלויות הוא בראש ובראשונה, אם לא רק אזי בעיקר, עניין "פנימי" שמאיים על נשמתה "הזכה" ו"הצודקת" של התנועה הציונית.

מדינה "יהודית ודמוקרטית" קוראים לזה כאן בלשון מעודנת, אבל יאיר לפיד תימצת פעם את העניין באופן קצת פחות מעודן ויותר מדויק כאשר אמר: "לא אצטרף לגוש חוסם עם הזועביז". שורות אלה אגב אינן נכתבות בציניות או בביטול מאמציו וכמה מהישגיו של מה שנהוג לכנות לא פעם, בבוז לא מוצדק לטעמי, "השמאל הציוני", כי אם מתוך בחינה ביקורתית ואני מקווה שגם מפוכחת, של מגבלות השיח הפוליטי שמתקיים בתוכו.

סביב שנת 2004 עזרא הזמין אותי לראשונה להצטרף אליו לסיור בדרום הר חברון. את ההתנחלויות והמאחזים של דרום הר חברון הכרתי באותה עת כבר לא רע, אבל בסיור הזה מצאתי את עצמי לראשונה יושב על מזרון בבית פלסטיני מלבני פשוט – אופייני מאוד לאזור זה של הגדה המערבית – בקצה הכפר א-טוואני, מאות מטרים בודדים מהמאחז חוות מעון, שכבר אז היה ממוקם גבוה בליגת העל של מוקדי אלימות המתנחלים בגדה.

העולם שנגלה לי מהזווית הזו היה מאוד שונה מכל מה שהכרתי עד אז. השיחה בין עזרא לבעל הבית התנהלה בערבית, ואני נאלצתי להסתפק בפירורי תרגום שעזרא זרק מדי פעם. עד היום בכל פעם שאני מוצא את עצמי מתרגם לאחרים, אני מחייך כאשר אני נזכר בתרגומים של עזרא, שבדיעבד הבנתי שהיה בהם קצת מהטקסט המקורי והרבה תוספות פרשניות שלו.

משם המשכנו לכפר השכן אלמופקרה, ושוב אותו טקס: יושבים על מזרון דקיק בתוך מבנה דל ושותים תה מתוק. שיחה עם בעל הבית בערבית ופירורי תרגום של עזרא. אלו לא היו הפעמים הראשונות שבהן הייתי בבית פלסטיני, אבל אחרי הביקור הזה ידעתי שאין דרך שאמשיך לעבוד בשטח או אפילו לחיות כאן בארץ בלי ללמוד ערבית.

עבור רבים מהפעילים שהתבגרו פוליטית בשנים שבהן ישראל עמלה בנחישות על חיסול אופציית שתי מדינות, לימוד השפה הערבית הפך לעניין הכרחי שביטא את השינוי שחל בנו כלפי הפלסטינים. ממושאיו של מאבק שחרור לאומי הם הפכו לשותפים בתהליך ניסוח חזון של מרחב משותף.

והיחס אליהם, שנע עד אז על המנעד שבין ביטול שחצני והתבטלות מתנצלת, הומר לטובת שיח שוויוני ובוגר יותר, שיש בו פחות ביטויי צער על מה שהיה ויותר לקיחת אחריות על מה שקורה. יחסיו של עזרא נאווי עם הפלסטינים, נחקקו אצלי, ואני בטוח שגם אצל לא מעט אחרים, כמודל שונה מאוד של קשר עם פלסטינים מזה שהכרתי עד אז.

קורט טוכולסקי, שהיה אף הוא יהודי בעל זהות מרובדת, טען (בתרגום חופשי מגרמנית) ש"אין דבר קשה יותר ואין דבר שדורש יותר 'אופי' (או אומץ) מאשר לעמוד במפגיע מול רוח הזמן בו אדם חי, ולומר בקול רם: לא". טוכולסקי שמת ב-1935, לא הכיר את עזרא נאווי, אבל הוא הכיר היטב את חומר הבערה הפנימי שמניע אנשים מסוגו – דחייה נחרצת של אלימות אדונים ועמידה גאה ועיקשת למול השררה. תמיד היה ויהיה מחסור באנשים כאלה. לאחר מותו של עזרא נאווי, חסרונם יורגש יותר.

דרור אטקס חוקר את מדיניות האדמות הישראלית בגדה המערבית ומנהל את ארגון כרם נבות