המחזרים החדשים של הנשים הערביות בבחירות 2021

אחרי ההישג המרשים של הרשימה המשותפת בבחירות האחרונות, נשים נכנסו לכל המפלגות הערביות. גם במפלגת כחול לבן/יש עתיד התברגה אישה ערביה, ע'דיר כמאל מריח, אמנם על תקן הדרוזית ופחות הפלסטינית, ובלטה בסרבנותה העיקשת להיכנע ללחצים לחבור לממשלתו של בנימין נתניהו.

כעת, כמאל מריח הודיעה שהיא פורשת מהחיים הפוליטיים (הקצרים). ובגלל הפיצול המבצבץ באופק של הרשימה המשותפת, סונדס סאלח (תע"ל) ואימאן יאסין ח'טיב (רע"ם) עלולות להיפרד ממשכן הכנסת ולהשאיר שם רק את חברות הכנסת עאידה תומא סלימאן (חד"ש) והיבה יזבק (בל"ד).

אך במקביל, דווקא המפלגות הציוניות ממה שנקרא "מרכז-שמאל" גילו פתאום את הפוטנציאל הטמון בהנכחת נשים ערביות ברשימה. מסע החיפושים של מרצ הניב פירות בשבוע שעבר כאשר ג'ידא רינאווי זועבי שוריינה במקום הרביעי ברשימה.

מפלגת הדמוקרטים של אנשי מחאת בלפור גייסה את הפעילה החברתית מהדרום חנאן אל סאנע. רון חולדאי מחפש מועמדת ערבייה לרשימתו החדשה, הישראלים, והרבה שמות עלו בפני היועצים. גם יונה יהב, אברום בורג ועפר שלח עדיין מחפשים את האישה הערבייה שלהם. אם כל המאמצים האלה יניבו פירות, מספר הח"כיות הערביות מטעם מפלגות לא ערביות יהיה גדול בהרבה ממה שיישאר לנו במשותפת.

לרוב, כאשר מפלגה יהודית מגייסת מועמד ערבי חושבים על החמולה שלו, על הכפר שלו, על האזור שבו הוא יפעל. אפשר להעלים קצת עין מהפטריארכיה, הגבריות הערבית ועיסוקי הכבוד, ובכללי מרמת הטסטוסטרון הגבוהה, כדי לזכות בכמה עשרות אלפי בוחרים שינהרו לקלפי.

זה לא המצב כשמדובר בנשים ערביות. הרי נשים ערביות לא מצליחות כל כך להשתלב או להתברג בפוליטיקה הפנים-ערבית המפלגתית, וגם לא בפוליטיקה המקומית ברשויות. בקושי התחלנו להשתלט על ועדי ההורים בבתי הספר השכונתיים בכפרים. אז מה פשר החיזור הזה אחרי נשים ערביות "מרשימות"?

הפוטנציאל האלקטורלי של אישה ערבייה ברשימה של מפלגה יהודית, מסתבר, הוא לא קטן. אך הוא לא נמצא בקולות של החברה הערבית עצמה. הפוטנציאל הזה נמצא בקולות של יהודים שרוצים להיראות ולהרגיש ליברליים ורב תרבותיים.

בנוסף, ההשתלבות של נשים ערביות בולטות ברשימות השמאל-מרכז הציוני או ביוזמות חדשות להקמת מפלגות משותפות יהודיות-ערביות יכולה להיות סידור מתאים לשני הצדדים. כך, המפלגה שרוצה להיראות פלורליסטית ומתקדמת יכולה להתפאר בשילוב ערבים ונשים – אישה ערבייה זה שתי ציפורים במכה אחת, והאישה יכולה להגשים את שאיפתה להיכנס לחיים הפוליטיים אחרי קריירה חברתית או אקדמית מוצלחת.

אך יש בכך גם מלכודת. כשאישה משתלבת ברשימה על תקן ייצוג של מיעוטים ונשים, אתם יכולים לתאר לעצמכם במה מצופה ממנה לעסוק. ובאמת, לא חסרות בעיות בקרב נשים ערביות, בין אם מדובר בתעסוקה, אלימות מגדרית, השכלה ועוד. האם הערבייה של חולדאי תעסוק למשל בגדר ההפרדה הגזענית, בסיום הכיבוש, או בהרס בתים וברדיפת פלסטינים בידי קק"ל ונישולם מאדמתם? סביר שלא.

הרי ראינו את זה כבר קורה, כשאת הנושאים האלה הותירה האישה הערבייה ששובצה ברשימת מרצ לחברים היהודים. רינאווי זועבי בחרה לדבר בראיונות הבכורה שלה על המשכילות הערביות מהצפון שעובדות בדרום, על רצח נשים ועל עוד בעיות ואתגרים חברתיים-כלכליים.

אלה נושאים חשובים מאוד, כמובן, אבל הם מעידים על הכיוון. גם שם, בתוך השמאל הציוני הליברלי, הערבייה נכנסת לשבלונה מאוד מסוימת, למשבצת קבועה שהיא יותר נשית ופחות ערבית, ובוודאי שלא לאומית פלסטינית ברורה.

רובד נוסף של מורכבות

קשה להאשים את החברה היהודית שגילתה את המטמון עכשיו. ואני האחרונה שתבוא בטענות לנשים ערביות שמבקשות להשיג כוח פוליטי והשפעה כדי לקדם את האג'נדות שלהן. כן ירבו נשים כאלה.

עם זאת, בהחלט אפשר לבוא בטענות לפוליטיקה הצרה בתוך החברה הערבית שאינה מאפשרת לנשים כאלה להשתלב במסגרתה. לאישה ערבייה, משכילה ושאפתנית ככל שתהיה, אין סיכוי בתוך הקטטה ההמונית המבישה שמתרחשת בין מרכיבי המשותפת. וגם אם הרשימה המשותפת תצליח איכשהו לשמור על עצמה מלוכדת ומתפקדת, לאנשים עצמאים טובים, נשים וגברים כאחד, אין סיכוי להיכנס לרשימות הסגורות של ארבע המפלגות שמרכיבות אותה.

באופק שלנו לא נראית מפלגה ערבית חדשה, שתעמיד אלטרנטיבה אידיאולוגית לרשימה המשותפת המתפוררת, שנמצאת כיום בשליטה של גברים ערבים בלבד. לא נראים ניצנים של מפלגה שתפיח תקווה בצעירים, בנשים, בשכבת המשכילים והאופטימיים (ואני ביניהם) שנתנו צ'אנס פעם אחר פעם לפרויקט האחדות הזה שנקרא "משותפת" והאמינו שממנו יצמח שמאל חדש, דמוקרטי, רדיקלי, לא ציוני, שייצוג הנשים בו יהיה הולם ומשמעותי.

בחד"ש כיום המועדון סגור, ושתי המועמדות שיתמודדו מול תומא סלימאן הן כבר מוכרות ומוכנות. גם בבל"ד אין הרבה נשים שמאיימות על המנדט של היבה יזבק. בתנועה האסלאמית עוד לא התעוררו מהאופוריה של בחירת יאסין ח'טיב, ותנועת הנשים של תע"ל לא בדיוק קיימת. ברור וטבעי שכאשר נפתחת אופציה במפלגה ציונית כמו מרצ, תהיה מישהי שתזהה את ההזדמנות ותקפוץ עליה.

נכון, פה ושם צצות יוזמות חדשות להקמת מפלגות משותפות, שוויוניות ודמוקרטיות יותר, על בסיס קונספט ה"אזרחות". גם מועמדות נשים וגם מועמדים גברים ירגישו נוח להגדיר את עצמם שם כפלסטינים, והיהודים יכולים לחיות עם גרסת הפלסטיני לייט, כמו ביוזמה של אברום בורג ושותפיו, יונה יהב, הדמוקרטית וכו'. אף שחלק מהיוזמות האלה הוא בהחלט מעניין מבחינה אידיאולוגית ופוליטית, לצערי לא נראה כי אף אחת מהן תבשיל לתנועת שמאל ערבית יהודית חזקה, בטח לא בסבב הבחירות הקרוב.

אך אף שהרשימה המשותפת עצמה מתנהלת כמועדון סגור בפני כוחות חדשים, בוודאי שבפני נשים חדשות, לדעתי היא בטעות הכשירה וסללה את דרכם של מועמדים מהחברה הערבית היישר אל חיק המפלגות החדשות שנולדות כאן כל שני וחמישי.

ארבעת הגברים הערבים שמובילים כיום את הרשימה המשותפת חצו כבר בעצמם את הקווים שנחשבו פעם לקווים אדומים בין פוליטיקאים פלסטינים לפוליטיקה היהודית-ציונית. הם המליצו פעמיים על בני גנץ לראשות הממשלה, שיתפו פעולה בהצבעות, השתתפו בוועדות שאינן קשורות רק לחברה הערבית והעבירו את הרושם שהם מעוניינים "להשתלב" בפוליטיקה הישראלית עד הסוף.

יו"ר רע"ם מנסור עבאס אף לקח את זה רחוק מדי, והגיע עד למחוזות הליכוד כדי להשפיע כפי שהבטיחו. אז למה להם מותר ולנשים אסור?

ערב הבחירות הרביעיות מזה שנתיים גילינו, כנשים ערביות, רובד נוסף של מורכבות בזהות שלנו – כנשים, כפלסטינית, כאזרחיות במדינה הזאת. אבל לי ברור היום גם אם כרגע היא מחבקת וחמה כלפינו. שהמאבק שלנו בפטריארכיה בכלל, ובגבריות הערבית הכוחנית בפרט, לא יעבור דרך העליונות היהודית-הציונית-הליברלית, משם לא תגיע הישועה, ואני כלל לא בטוחה שכנסת ישראל היא הזירה.