newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סמל של הפרדה והפקעה: כביש 60 כמכשיר לאפרטהייד

מיד אחרי 1967, ישראל חסמה את הגישה של תושבי מחנה הפליטים דהיישה בבית לחם לכביש לירושלים העובר לידם. החסימה הפכה עם השנים למנהרות וחומות, המסמלות את השימוש שעושה ישראל בכבישים לייצור מציאות של מדינה אחת

מאת:

בזמן שמגיפת הקורונה התחילה להשתולל בעולם במרץ, הרשויות בישראל היו עסוקות בשורה של פרויקטים של תשתית ברחבי הגדה המערבית הכבושה. בין השאר, כללו הפרויקטים הקמת חלק חדש של חומת ההפרדה, בניית גשרים עוקפים עבור מתנחלים ישראלים, חפירת מנהרות ומתן אישורים לכבישי הפרדה לפלסטינים בלבד במקומות שונים מזרחית ודרום-מזרחית לירושלים.

עובר על אדמות שהופקעו מבעליה הפלסטינים. כביש המנהרות (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

עובר על אדמות שהופקעו מבעליה הפלסטינים. כביש המנהרות (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

באמצעות היוזמות האלה, ישראל מקדמת את מימוש החזון הגיאוגרפי והדמוגרפי העתידי שלה לגדה המערבית – להפוך את מה שרבים תיארו כ"כיבוש זמני" למציאות קבועה של אפרטהייד.

אחד הפרויקטים האלה היה הרחבה של כביש 60 – שמוכר בכינוי "כביש המנהרות" – הכביש העיקרי שמוביל מירושלים דרומה להתנחלויות בגדה המערבית בין בית לחם לחברון. הכביש, החולף בין בית ג'אלא לבית לחם, עובר בין שתי חומות בטון עצומות ונוסעות בו מכוניות עם לוחיות רישוי צהובות (ישראליות) בלבד.

הרחבת הכביש, שהתחילה לפני כשנה וצפויה להסתיים ב-2025, כוללת הוספה של שני נתיבים ובניית שתי מנהרות לצד המנהרות הקיימות. המטרה היא להכפיל את מספר המתנחלים שמגיעים לירושלים מאזור גוש עציון, דרומית לבית לחם. כדי להרחיב את הכביש, המינהל האזרחי – הזרוע של הממשל הצבאי הישראלי שמנהלת את חייהם של 2.8 מיליון הפלסטינים בגדה המערבית הכבושה – הפקיע כ-11 דונם של קרקע מהכפר הפלסטיני אל ח'דר והעיר בית ג'אלא.

כעת, אחרי שהסיפוח הוקפא זמנית, הימין המתנחלי מקווה להמשיך בקידום של סיפוח זוחל בפועל, ולהגדיל את אוכלוסיית המתנחלים למיליון איש. כפי שמסביר דניאל זיידמן, עו"ד שמתמחה בגיאופוליטיקה של ירושלים, פרויקטי התשתית "נועדו למחוק את הקו הירוק ולשלב את ההתנחלויות בגדה המערבית [בתוך ישראל]".

לפי חברת מוריה לפיתוח ירושלים, גוף שהקימה עיריית ירושלים כדי לפתח את התשתיות בעיר, הפרויקט בשווי מיליארד שקל צפוי לשפר את יכולת התנועה של אזרחי ישראל בין ירושלים להתנחלויות אחרות בדרום הגדה המערבית, כמו גוש עציון, אפרת, קרית ארבע ועוד.

הסימולציה הווירטואלית שפירסמה החברה מראה כלי רכב ישראליים בלבד נעים בכביש המורחב, בלי להזכיר כלל את היישובים הפלסטינים הסמוכים והבלתי נראים ששוכנים בין שתי החומות שמקיפות את הכביש. אף שנסלל בשנות ה-90 על קרקע פרטית שהופקעה מפלסטינים, פלסטינים מהגדה המערבית אינם יכולים להיכנס לכביש המנהרות. רק תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים, שמורשים לנסוע במכוניות עם רישוי ישראלי, יכולים להשתמש בו.

אבו עג'מיה זוכר כיצד הצבא הישראלי התקין גדר סביב המחנה, ולא איפשר לפליטים שחיו בדהיישה להשתמש בכביש

לפי המכון למחקר יישומי (ARIJ), ארגון לא ממשלתי פלסטיני שמדווח על פעילות ההתנחלות ברחבי הגדה המערבית, מטרתו העיקרית של הכביש היא לעקוף את בית ג'אלא ובית לחם, ולספק למתנחלי גוש עציון ואזור חברון כניסה נקייה מפלסטינים לירושלים מכיוון דרום מערב. בעבר, הפלסטינים יכלו לנסוע מבית לחם לירושלים; כיום, בית לחם מוקפת בחומת ההפרדה.

הפלסטינים לא יכולים לנסוע על כביש שעובר באדמות שנלקחו מהם

סיפורו של הכביש מתחיל ביולי 1948, כשהכוחות הישראלים כבשו כ-45 כפרים פלסטיניים באזור ירושלים. אלפי פלסטינים גורשו מביתם, ואחרים ברחו לשטח שיהפוך בהמשך לגדה המערבית.

כ-15 אלף מהפליטים האלה התיישבו במחנה הפליטים דהיישה, שהוקם ב-1949 דרומית לבית לחם, לצד הדרך שחיברה בין ירושלים, בית לחם וחברון. כשישראל הרחיבה את הפרויקט הקולוניאליסטי לשאר הגדה המערבית ב-1967, הרשויות הישראליות התחילו לשרטט תוכניות שיאפשרו למתנחלים להשתמש בכביש בביטחה כדי להגיע להתנחלויות שלהם בחברון ובדרום בית לחם.

הפלסטינים יכולים להסתכל על הכביש אבל לא לנסוע בו. שכונות בבית ג'אלה על רקע כביש המנהרות (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

הפלסטינים יכולים להסתכל על הכביש אבל לא לנסוע בו. שכונות בבית ג'אלה על רקע כביש המנהרות (צילום: אחמד אל-באז / אקטיבסטילס)

במהלך השנים, ישראלים שהשתמשו בכביש 60 היו מטרה לזריקת אבנים ובקבוקי מולוטוב על ידי פליטים פלסטינים שישראל מנעה מהם את הזכות לשוב לביתם.

"הצבא הישראלי הגביל את הגישה שלנו לכביש הראשי בכך שחסם את כל היציאות פרט לאחת", אומר חייתם אבו עג'מיה, בן 49, תושב דהיישה שמשפחתו סולקה בזמן הנכבה ממוע'ליס, כפר שנמצא מערבית לירושלים.

אבו עג'מיה זוכר כיצד הצבא הישראלי התקין גדר סביב המחנה, ולא איפשר לפליטים שחיו בדהיישה להשתמש בכביש בין השנים 1986 ל-1995. "רק אנשי אונר"א יכלו להיכנס ולצאת. הפליטים נהגו לצאת ברגל אחרי שנבדקו על ידי חיילים בשערים המסתובבים", הוא נזכר.

תושבי המחנה עדיין זוכרים את התקופה שבה הממשל הצבאי הישראלי תכנן להרוס חלק מיחידות הדיור בדהיישה, כדי להשאיר אזור חיץ של 30 מטר בין המחנה לכביש לצורך אבטחת האזרחים הישראלים. הרעיון הזה לא התממש, אבל לרשויות הישראליות היתה תוכנית אחרת בקנה.

בסוף שנות ה-80, הצבא הישראלי הודיע לפלסטינים שחיים בצד המערבי של בית ג'אלא שהבתים שלהם ייהרסו, אף שהם נבנו באישור הרשויות הצבאיות. הסיבה היתה החלטה שקיבלה ישראל לסלול מחדש את כביש ירושלים-בית לחם-חברון, כך שאזרחים ישראלים יוכלו לנסוע בו בלי לעבור ליד מחנה הפליטים דהיישה.

"הם אמרו לנו שיהיה כביש חדש שיעבור דרך האדמה שלנו", אמר נסים דוקמק, אחד התושבים שמתגורר בבתים המיועדים להריסה. אף שעורך דינו של דוקמק הצליח למנוע את הריסת ביתו, הפרויקט עצמו לא בוטל.

כיום, המנהרה הדרומית של הכביש, המאפשרת לכלי רכב ישראלים להימנע מכניסה לבית לחם בדרך לירושלים, עוברת ממש מתחת לביתו של דוקמק. אחרי שיוצאים מהמנהרה, עוברים בגשר מוקף בחומה מעל בתיהם של התושבים הפלסטינים של בית ג'אלא וביר עונה. הגשר מתחבר עם המנהרה הצפונית של הכביש שמובילה לתוך ירושלים. התושבים הפלסטינים עצמם, כאמור, אינם יכולים להשתמש בכביש.

בזמן האינתיפאדה השנייה, הצבא הישראלי הקים מחסום בכניסה לכביש, שמנע מפלסטינים להשתמש בו כדי לנסוע לירושלים. המחסום נותר במקומו, אף שההתנגדות המזוינת באזור שככה מזמן. אפילו פלסטינים שמחזיקים באישורי מעבר יכולים להגיע לירושלים רק ברגל דרך מחסומים מסוימים שמיועדים לפלסטינים בלבד.

מאז, השיטה של סלילת כבישים מחדש כדי שישרתו את המתנחלים הפכה נפוצה יותר ויותר. כיום, יש עשרות כבישים כאלה שמאפשרים למתנחלים לנוע ברחבי הגדה המערבית ומסייעים להם להימנע מלעבור באזורים שנמצאים בשליטה פלסטינית.

רשת כבישים לישראלים בלבד

כביש המנהרות הוא דוגמה מרכזית לשיטה אחת מיני רבות שבה משתמשת ישראל כדי לקבע בשטח מציאות של מדינה אחת, מדינת אפרטהייד. "תוכנית השלום" של הנשיא דונלד טראמפ, שנתנה לישראל אישור לספח חלקים גדולים מהגדה המערבית, אולי לא התרוממה, אבל לממשלת ישראל יש אמצעים רבים אחרים שמאפשרים לה לבצע סיפוח הדרגתי של שטח במשך עשורים.

כפי שהראו ארגוני זכויות אדם, בין השאר בדו"ח חדש שפירסמו החודש שוברים שתיקה והמרכז הישראלי לענייני ציבור, בניית כבישים, בעיקר מעקפים, מילאה תמיד פונקציה מרכזית בקולוניזציה של קרקע פלסטינית.

בשנות ה-70, ישראל הבינה שסלילת כבישים למתנחלים בתוך הגדה המערבית תאפשר לחבר אותם לאזורים המטרופוליניים בתוך ישראל. כשבהסכמי אוסלו נקבעו האזורים האורבניים הפלסטיניים, כמו בית לחם ומחנה הפליטים דהיישה, כשטחי A שנמצאים תחת שליטת הרשות הפלסטינית, ממשלת ישראל החליטה להשקיע במרץ בכבישים העוקפים כדי להבטיח שהמתנחלים יישארו בשטח C בזמן שהם נוסעים בגדה המערבית.

תוכנית לרשת הגדה בכבישים עד 2045. ראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע כביש בגין בירושלים (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

תוכנית לרשת הגדה בכבישים עד 2045. ראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע כביש בגין בירושלים (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

הכבישים העוקפים איפשרו גם פירוור של ההתנחלויות בגדה המערבית, בעיקר אלה הנמצאות באזור ירושלים, בהתבסס על מה שבשוברים שתיקה מכנים "תשתיות בהפרדה מלאה". לפי דיווחים בתקשורת בדצמבר, ישראל עובדת כיום על כמה כבישים עוקפים חדשים, כולל אחד שאמור לעקוף את מחנה הפליטים אל-ערוב, שנמצא באמצע הדרך בין בית לחם לחברון, כמו גם על כביש שיאפשר לעקוף את העיירה הפלסטינית חווארה ליד שכם.

למרות ההשקעה הישראלית בתשתיות בגדה המערבית במהלך השנים, מנהיגי המתנחלים הרגישו שהממשלה לא מוציאה מספיק כסף כדי לאפשר גידול של אוכלוסיית המתנחלים בשטח. כוחם הגדל של המתנחלים בחמש השנים האחרונות, שהשתלב עם התמיכה של ממשל טראמפ במאמצי ההתרחבות הישראליים, הובילה אותם לדרוש – באמצעות מחאה ואפילו איום בשביתת רעב מחוץ למשרד ראש הממשלה ב-2017 – לקבל עוד תקציבים לתשתיות. המחאה עבדה, ומנהיגות המתנחלים קיבלה 200 מיליון שקל ב-2018 למטרה הזאת.

ההשקעה הזאת הגיעה לשיא השנה, כששרת התחבורה מירי רגב הודיעה על פרויקט תשתית גדול שיושלם עד 2045, שבמסגרתו תוקם רשת מקיפה של כבישים ברחבי פלסטין-ישראל, שמיועדת לאזרחים ישראלים בלבד, ותאפשר לנהגים לנסוע בלי לעבור או אפילו לראות מובלעת פלסטינית אחת.

רגב אמרה כי התוכנית היא "יום מרגש עבור ההתיישבות ועבור מדינת ישראל, הבונה ונבנית בכל חלקי המולדת". לדברי השרה, התוכנית מציעה "חזון הוליסטי" ל"תוכניות הפיתוח העתידיות של האזור".

לא ברור עדיין כמה מהתוכנית הזאת ייושם בפועל, אך פרויקטי תשתית עצומים שנועדו לסייע למתנחלים כבר יצאו לדרך באזור ירושלים. הם כוללים פרויקט בהתנחלות מעלה אדומים, שבמסגרתו ישראל מתכננת להקים 19 אלף יחידות דיור חדשות ולסגור את האזור לתנועת פלסטינים באופן שיאפשר למתנחלים להגיע לירושלים מבלי לעבור במחסום אחד.

אחמד אל-באז הוא עיתונאי ויוצר סרטים דוקומנטריים משכם, וצלם באקטיבסטילס מאז 2012. עדו קונרד הוא עורך מגזין 972+, שם התפרסם המאמר במקור. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf