newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"פינו אותנו כמו זבל": המשפחות שבתיהן נהרסו במזרח י-ם מדברות

בשנה האחרונה ישראל הרסה מספר שיא של בתי פלסטינים בירושלים המזרחית. מאחורי כל בית שנהרס ישנה משפחה שחייה חרבים, לעתים ללא יכולת שיקום. יובל אברהם שוחח עם שלוש מהן על החיים החדשים בצל התסכול, החורבן והזעם

מאת:

הנה נתון יבש: על פי נתוני ארגון "עיר עמים", למעלה מ-140 משפחות איבדו השנה קורת גג בירושלים המזרחית. מדובר בשיא של כל הזמנים. בשנה שעברה ישראל הרסה בית ל-72 משפחות, ובזו הקודמת – ל-59. רוב האנשים האלו, שהביטו על בולדוזר צהוב כותש את קירות ביתם, נותרו עלומים בעיני הציבור הישראלי. הפכו לנתון.

הריסת בית בכפר עיסאוויה בירושלים המזרחית,2017 (צילום: עפיף עמירה / פלאש 90)

אבל כל חורבן שכזה, כל בית הרוס, גורר עמו טלטלה משפחתית נוראית, עם השלכות שנמשכות שנים, הרבה מעבר ליום ההרס עצמו. ואני אומר לעצמי, אולי בנאיביות, שאם ישראלים היו מודעים לטלטלה הזו, וגם מרגישים, באמת מרגישים – אז בטח היו מפסיקים עם מדיניות ההרס. נדמה לי שאי אפשר להמשיך אחרי שמרגישים.

יש שלוש משפחות, שלושה אנשים בירושלים, שפגשתי רגע אחרי שהרסו את בתיהם – לפני חצי שנה או יותר. היום שוחחתי אתם שוב, לשמוע מה קרה בחייהם מאז יום החורבן.

אבל לפני שאספר עליהן, חשוב לציין: לא מדובר בפושעים. לא מבחינתי. אלו אנשים שבנו בית על אדמתם הפרטית, אשר לרוע מזלם נמצאת באזור שבו ישראל מעוניינת לצמצם נוכחות ערבית משיקולים דמוגרפיים. וכאשר ישראל מעוניינת לפנות ערבים מאדמתם הפרטית, היא חוסמת בפניהם כל אפשרות לקבל היתר בנייה חוקי, דרך מניעה של תוכנית מתאר שתייעד את אדמתם לבנייה.

משפחת עבדייה

אסמעיל עבדייה נולד וגדל בשכונת צור באהר בירושלים. כאשר רצה לבנות בית לילדיו על אדמתו, גילה שאין אפשרות לקבל היתר בנייה: תוכנית המתאר של שכונת צור באהר, שעליה אחראית העירייה ומוסדות התכנון, אינה מייעדת את הקרקע שלו לבנייה.

כך נראות תוכניות המתאר במזרח העיר: רובן לא עודכנו יותר מ-20 שנה, וקשה מאוד לקבל היתרי בנייה על בסיסן, כי הן תוכננו מראש על מנת להגביל את התרחבות השכונה.

אסמעיל לא רצה לקחת סיכון ולבנות בלי היתר, כפי שעושים רבים במצבו, והחליט להגר מהאדמה שלו ולרכוש אדמה באזור אחר, ואדי אל-חומוס, עשר דקות נסיעה מאדמתו, ומחוץ לגבולות המוניציפליים של ירושלים כפי שהגדירה אותם ישראל ב-1967. הוא בנה שם בית על פי חוק, וקיבל את כל האישורים הנדרשים מהרשות הפלסטינית, האחראית על היתרי בנייה בשטחי B – שם רכש את האדמה.

לאחר שהבית נבנה, בהשקעה ניכרת שהכניסה אותו לחובות, אסמעיל גילה על קיומו של צו צבאי שאוסר על בנייה בסמוך לגדר ההפרדה, שאותה הקימה ישראל כמה עשרות מטרים משם.

המאבק המשפטי לא עזר לו. הייתי יחד אתו בלילה שבו נהרס הבית, לפני שנה וחצי. "החיילים נכנסו והרמתי ידיים מיד, כי שניים מהילדים שלי היו בפנים, ולא רציתי שתהיה אלימות", סיפר לי אסמעיל.

"בהתחלה, כשהלמו בדלת, לא הסכמנו להתפנות, כי זה הבית שלנו, אבל מהרגע שהם פרצו אותה, רציתי לקחת את כולם ולצאת. אבל הם נכנסו עם אגרופים, חילקו מכות לכל עבר, בלי לראות בעיניים, פינו אותנו כאילו אנחנו זבל".

"כלכלית אנחנו בקושי מתפקדים. עכשיו תקופת קורונה, אז אני מובטל. נאלצתי להחליף לילדים בית ספר, מסיבה כלכלית, והציונים שלהם ירדו משמעותית מאז. לפני חודש העירייה שלחה לי קנס: 27 אלף שקל, על ההרס - על הכוחות שהגיעו להרוס לי את הבית. אני לא יודע מה לעשות עם זה"

הייתי עם אסמעיל ברגע המפחיד הזה, כשהוא נזרק החוצה. אני זוכר אותו יושב על הכביש, עם עיניים נפוחות, מתנשף לצד בנו הבכור, שהשתעל מהגז המדמיע שהושלך דקות ספורות קודם לכן.

אסמעיל מלמל: "תסלח לי, תסלח לי", והביט בבן שלו. אני זוכר את האופניים הכחולות של היבא, בתו בת הארבע, שנקברו מנופצות תחת ההרס.

בחודשים הראשונים שלאחר מכן שמרתי אתו על קשר הדוק. הרגשתי אחריות כי כתבתי עליו וצילמתי אותו. פניתי לכל מני עמותות וארגוני סיוע, לעורכי דין, למי לא. חלקם הבטיחו עזרה כלכלית או משפטית, אבל לא עשו הרבה. אין ממש מה לעשות.

חודש לאחר ההרס, כשהגעתי לבקר אותו, הוא אירח אותי בבית של אמא שלו – לשם עבר עם חמשת ילדיו. אחר כך הלכנו יחד אל אתר ההרס, ואסמעיל סיפר שהוא מגיע לשם בכל יום, פשוט כדי להסתכל. חפצי המשפחה עדיין היו קבורים שם, מתחת לערימת האבנים.

"הם נכנסו עם אגרופים, חילקו מכות לכל עבר, בלי לראות בעיניים". אסמעיל עבדייה (צילום: רחל שור)

"הם נכנסו עם אגרופים, חילקו מכות לכל עבר, בלי לראות בעיניים". אסמעיל עבדייה (צילום: רחל שור)

עם הזמן דיברנו פחות. לא רציתי לוותר. חשבתי שאולי, אם נספר ליותר אנשים, איך מאז ההרס חמישה ילדים מצטופפים בחדר קטן, בבית שאינו שלהם, על מזרונים – הם יתגייסו לעזור.

בשיחות עם אסמעיל הצעתי לעשות קמפיין מימון המונים. שנפנה לציבור. אבל הוא סירב בתוקף. בהתחלה אמר שזה לא משנה כלום, כי גם ככה אין איפה לבנות באופן חוקי, גם ככה העירייה לא מנפיקה היתרי בנייה, והוא מפחד לבנות בלי היתר אחרי הטראומה שעבר.

בפעם אחרת אמר: "זה משהו פיזי. בגוף שלי. אני לא מסוגל. לא יכול להושיט יד ולבקש מזרים כסף". לאט לאט הפסקתי לשמוע ממנו, וגם אני הפסקתי להתקשר.

בחודש יולי השנה, בדיוק בתאריך שבו נהרס ביתו שנה קודם לכן, הוא צילצל. שאלתי איפה הוא. "אני ברכב", אמר. שאלתי איך הוא. למה הוא לבד במכונית. והוא אמר: "נסעתי רחוק. אני לא נושם יותר. אין לי כלום להפסיד יותר".

הוא סיפר שהבת שלו חגגה יום הולדת חמש בשבוע שעבר. "הגיעו לבקר חברים שלה, ילדים קטנים. צחקו עלינו, שאנחנו ככה, עלובים. גרים בחדר בבית של אמא שלי. עמדו לידי. והיא צעקה עליהם: אל תתקרבו לאבא שלי, הוא רק שלי. הוא רק שלי. אני אוהבת אותו".

"היא מפחדת עלי יותר משאני מפחד עליה. בלילה היא נצמדת אלי. בימים יושבת לידי ושותקת. כל החיים ניסיתי לדאוג לה, להיות אבא טוב, ובסוף היא דואגת לי". ככה הוא סיפר.

אחרי השיחה הזו הצעתי לו שוב, אולי נעשה קמפיין גיוס כספים. את כל כספו אסמעיל השקיע בבית שנהרס, והוא קורס תחת חובות, בקושי מצליח לשלוח את הילדים ללימודים. אבל הוא סירב. "אם אעשה את זה, מה ההבדל ביני לבין קבצן?" שאל.

ואז ביקש: "אני רוצה שתקשר אותי עם עופר הינדי, הקצין שחתם על צו ההרס של הבית. אני רוצה שהוא יכיר אותי, שידע מי אני. אני אבקש ממנו לבנות בית קטן יותר, על האדמה שלי שם, עם גדר גבוהה, שלא תהיה סכנה ביטחונית בגלל הקרבה לחומה, מה שירצה, רק תקשר אותי".

משפחת עלי

בחודש יוני השנה הרסו את ביתו של איהאב חסן עלי במחנה הפליטים שועפאט. עבורו, מדובר בגירוש שלישי. "לפני 1948 גרנו ליד אבו גוש, בכפר שנקרא בית תול. גירשו את ההורים שלי משם בנכבה, הרסו את הבית, ומאז אנחנו משפחה של פליטים," אמר. "בזמנו הורי עברו לעיר העתיקה, אבל ב-1967, בשבועות שאחר הכיבוש, הוציאו אותם גם משם. זו הסיבה שהגענו למחנה שועפאט".

בשנים האחרונות פלסטינים רבים בירושלים נדחקים אל מחנה הפליטים שועפאט, מעבר לחומת ההפרדה, משום שאינם יכולים להוציא היתרי בנייה בתוך העיר או משום שביתם נהרס, כמו במקרה של איהאב.

העירייה כמעט לא מספקת שירותים למחנה. הבנייה בו נעשית ללא פיקוח, בלי היתרים, בצורה מסוכנת, לגבהים אדירים, והוא צפוף להחריד. איהאב בנה שם בית לפני יותר מ-30ם שנה, עוד כשהמחנה היה מיושב בדלילות. הוא גר שם עם ילדיו ונכדיו.

בשנות ה-80, כאשר איהאב בנה את הבית, הוא ניסה להוציא היתר בנייה, אך קיבל תשובה מהיחידה למעקב ולמידע תכנוני בעיריית ירושלים, שבה רק משפט אחד: "בשטח שבנדון אין תוכנית מאושרת ולא ניתן לקבל היתר בנייה". הוא שמר את המסמך.

איהאב מספר שעמדו בפניו, כמו בפני פלסטינים רבים בעיר, רק שתי אפשרויות: לעזוב את ירושלים, או לבנות בלי היתר.

"המשפחה שלי לא התאוששה נפשית, וגם אני לא". איהאב חסן עלי, מחנה הפליטים שועפאט (רחל שור)

"המשפחה שלי לא התאוששה נפשית, וגם אני לא". איהאב חסן עלי, מחנה הפליטים שועפאט (רחל שור)

יותר מ-30 שנה לאחר מכן, בחודש יוני השנה, הגיעו כוחות משטרה גדולים והרסו לו את הבית. מבנה גדול, בעל שתי קומות, שלצדו סופרמרקט משפחתי. נציג העירייה אמר לאיהאב שזה קורה עכשיו, אחרי 30 שנה, משום שהבית קרוב מדי לגדר ההפרדה.

"בניתי את הבית הזה למשפחה שלי הרבה לפני שבנו את הגדר. הפועלים שבנו את הגדר נחו אצלי בגינה. הייתי מגיש להם תה. אם הגדר קרובה לבית שלי, זה כי ישראל בנתה את הגדר קרובה לבית שלי", איהאב אמר.

מאז חלפה חצי שנה. כאשר התקשרתי אליו היום, סיפר: "המשפחה שלי לא התאוששה נפשית. וגם אני לא. מנסה להבין מה לעשות מבחינה כלכלית עכשיו. כשהייתי צעיר, עבדתי כפועל, בבנייה, אבל בשנות הארבעים לחיי הפסקתי – לקחתי את כל החסכונות ופתחתי סופרמרקט קטן. עכשיו, אחרי שהרסו, חזרתי לעבוד כפועל, בלי שקל, אבל הגוף שלי לא כמו שהיה, ואני מסיים את הימים והרגליים שלי שורפות".

"אני לא מביע את הקושי הזה מול הילדים והנכדים שלי, כדי לא לפגוע במורל שלהם. אני אומר להם אל תדאגו, אתם יודעים, ככה זה, בעתיד נקנה אדמה אחרת, נחיה כמו שאר האנשים, נבנה בית עם אותן מרצפות וחלונות שהיו לנו. ביום יום, אני מנסה שהם לא יעברו ליד ההרס, שעדיין נמצא שם, בתוך המחנה. אני נוסע בדרכים עקיפות, אבל זה קשה, כי בית הספר שלהם קרוב לשם".

"אני אזרח על הנייר, אבל אין לי זכויות. העירייה מגיעה כל יום למחנה פליטים, רק מחלקים דוחות וצווי הריסה, במטרה שנעזוב את העיר. אתה יודע, זה תהליך שהתגבר בעשרים השנים האחרונות. לפני אוסלו זה לא היה ככה. הכל התחיל להשתנות ב-1994. הם הגבירו בצורה משמעותית את האכיפה נגד בנייה של פלסטינים בירושלים, בלי לספק תוכניות מתאר שיאפשרו לבנות באופן חוקי.

"לדעתי, הביאו את החבר'ה של הרשות הפלסטינית, באוסלו, ואמרו להם: תנוחו בערים הגדולות שלכם – בשכם, ברמאללה, בשטחי A, בכל המקומות שאנחנו לא רוצים. ניתן לכם כסף, ונשק, ומכוניות, ותעודות VIP – רק פה, בירושלים, נעשה מה שנרצה, וככה בכל מקום שאנחנו מעוניינים לספח, נמחק את העם הפלסטיני – ואתם תשתקו. תנוחו בערים.

"תאמין לי, השלום עשה מלחמה יותר משלום".

לפני חודשיים העירייה שלחה לאיהאב זימון לבית משפט, כדי להודיע לו כמה כסף הוא יצטרך לשלם על ההרס של ביתו. "מישהו מרביץ לך עם מקל, ואתה משלם את המחיר של המקל", אמר.

"להערכתי הקנס יהיה משהו כמו חצי מיליון שקל, כי הגיעו המון חיילים וכלי הרס כבדים. אתה מבין? זה יעלה כמו הבית. אתה קונה מהם את מה שהם הרסו".

משפחת אבו דיאב

לאחמד אבו-דיאב הרסו את הבית בסילוואן בחודש יוני השנה. תוכנית המתאר של האזור שבו חי הגדירה את האדמה שלו, משום מה, כאדמה ירוקה – כלומר, כזו שאינה מיועדת לבנייה. "מה הם חושבים, שזה שטח לגידול תפוזים? לימונים?" הוא שאל, "זו אדמה פרטית, קטנה, שרשומה על שמי. אין לי מקום אחר לבנות בו בית בעולם".

"שאלתי את העירייה למה לא הופכים את האדמה שלי לצהובה, לכזו שאפשר לבנות בה, והם אמרו שאני צריך לדאוג לזה בעצמי – וביקשו שאממן מהנדס ועורך דין, ואצלם ברחפן את כל הבתים בשכונה מלמעלה, ואמפה את האדמה של השכנים. רק כך הם יוכלו לבדוק אם אפשר לעדכן את תוכנית המתאר באזור. אבל זו אחריות שלהם! אני, מאיפה יש לי מאות אלפי שקלים לעשות דבר כזה?" אמר.

"אם היינו יהודים, היה מותר לבנות". אחמד אבו-דיאב וילדיו (צילום: רחל שור)

"אם היינו יהודים, היה מותר לבנות". אחמד אבו-דיאב וילדיו (צילום: רחל שור)

"אם היינו יהודים, הכל היה נהיה צהוב, היה מותר לבנות. וזה לא רק בעיה שלי. כל סילוואן ככה, מלאה בצווי הריסה, אנשים שבנו על אדמתם בלי היתר כי אין להם אפשרות להוציא היתר. מי שמקבל צו הריסה, ויש לו מספיק כסף, משלם לעורך דין – שמגיש ערעורים, וככה הוא דוחה את ההרס שוב ושוב, אבל בסוף הורסים לו בכל זאת. ככה מרוויחים זמן. לי לא היה כסף אפילו לעורך דין, אז לא הרווחתי זמן".

בחודש יוני השנה הרסו לאחמד, אשתו, וחמשת ילדיו את הבית שבו התגוררו במשך שבע שנים. "אחרי ההרס עברנו לגור בסלון, בבית סמוך של קרובי משפחה", הוא מספר. "חודש גרנו שם, כולנו בחדר אחד".

"חברים הציעו לי לעבור מעבר לגדר, למחנה שועפאט, אבל לא רציתי. אני מסילוואן, סבא של סבא שלי קבור כאן, זה השורשים, כל המשפחה שלי גרה פה קרוב, בחג לוקח לי רק שעה לבקר את כולם. אני לא רוצה לעבור. חיפשתי בית להשכרה, אבל זה נורא קשה, כי אין בתים, וכשמצאתי משהו, אנשים סירבו, כי יש לי חמישה ילדים קטנים והם פחדו שנהרוס את הבית. בסוף איתרתי דירה אחת להשכרה בסילוואן, ושם אנחנו גרים עכשיו".

"החיים של כל המשפחה השתנו מקצה לקצה. במיוחד של הבת הבכורה שלי, מנאל, שבכיתה ב'. כל השאר קטנים מדי – הם לא מדברים על ההרס. אבל היא מדברת. נזכרת בחדר שהיה לה בבית הקודם. בארון שהיה לה. נהרסו כל החפצים שלנו. הם התבשלו יותר מדי זמן בשמש, בתוך ההריסות. קניתי הכל עוד פעם".

"כלכלית אנחנו בקושי מתפקדים. עכשיו תקופת קורונה, אז אני מובטל. נאלצתי להחליף לילדים בית ספר, מסיבה כלכלית, והציונים שלהם ירדו משמעותית מאז. לפני חודש העירייה שלחה לי קנס: 27 אלף שקל, על ההרס – על הכוחות שהגיעו להרוס לי את הבית. אני לא יודע מה לעשות עם זה".

והנה שוב הנתון היבש: ישראל הרסה השנה, במזרח ירושלים, את הבתים של יותר מ-140 משפחות פלסטיניות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf