2020: האלימות המגדרית השתוללה, אך המאבק הפמיניסטי רק התחזק

אין ספק ששנת 2020 תיזכר כשנת הקורונה. כמעט כל דבר בחיינו במהלך השנה הארורה הזאת היה קשור במשבר הבריאות העולמי והמגיפה שטילטלה את האנושות. יחד עם הקורונה הגיעו הרבה אתגרים חברתיים והתחדדו הפערים החברתיים, והממסד נכשל כישלון צורם בניהול המשבר ובהובלת המדינה לחוף מבטחים.

אנחנו מסיימים את 2020 עם סגר שלישי במשק, שיאי תחלואה חדשים, אבטלה גואה, מערכת חינוך מבולבלת, מערכת רווחה קורסת ובחירות חדשות באופק.

אך לצד התמונה הקודרת הזאת, שנת הקורונה הוכיחה לאנושות שיש ביקום מנהיגות מסוג אחר – פמיניסטית, רגישה ומכילה, חומלת וגם נחושה ועוצמתית. לצערי, היא לא התקרבה למחוזותינו, אך קשה להכחיש את הצלחתה במדינות כמו גרמניה, פינלנד, טיוואן, נורבגיה וניו זילנד.

זה בלט במיוחד לנוכח הכישלון של גברים קפיטליסטיים וקיצוניים כמו מנהיגי ארה"ב, בריטניה, ברזיל, טורקיה ורוסיה למשל, שהתחילו בהכחשה, האשמת אחרים, התנהגות מנותקת מהמציאות וחוסר שקיפות עקבית, ונכשלו במאבק בווירוס העיקש.

ובישראל כמו בישראל, הצטיינו בהכנסת המיליטריזם למערכה. הצבא ומשמר הגבול זומנו "לקחת פיקוד" במלחמה בווירוס, ונעשה שימוש בטרמינולוגיה צבאית מובהקת עם הקמת קבינט הקורונה והפעלת השב"כ כדי לעקוב אחרי האזרחים, ועוד כלים צבאיים שלא מתאימים למשבר בריאות.

הגיבורה שלי בקטגוריה של מנהיגות נשית ל-2020 היא ראש ממשלת ניו זילנד, ג'סינדה ארדרן. והיא גם גיבורת העם שלה, שהכיר לה תודה והביא לה ניצחון ברוב מרשים בבחירות שהתקיימו באוקטובר.

כאן, מנגד, הפוליטיקה, הציבוריות והאקטיביזם נטולי הנשים, שאני מכנה בשם "פמינטורל", דחפו את הנשים לחתום על עצומות שדורשות לכלול נשים בקבינט קורונה שכלל 30 גנרלים ומומחים גברים, וזהו. קבוצת ארגונים פמיניסטיים אף עתרה לבג"ץ נגד הממשלה, שמדירה נשים ממעגלי השיח וקבלת ההחלטות.

אך בכל זאת קרה השנה משהו חיובי בתחום הפוליטי בישראל: הבחירות של תחילת 2020 הכניסו חמש נשים ערביות למשכן הכנסת, ארבע מהן ברשימה המשותפת, ואחת מהן מהתנועה האסלאמית – אימאן יסין אלח'טיב, ועוד אישה מהעדה הדרוזית ברשימת יש עתיד, גדיר אל מריח.

יכול להיות שאם מעללי הרשימה המשותפת יימשכו, המציאות הזאת תשתנה בקרוב וייצוג הנשים הערביות בכנסת יירד, אבל מספר הערביות במשכן בכל זאת הגיע לשיא השנה והוצב רף חדש של ציפיות, אז אנחנו רוצות עוד.

האלימות השתוללה, המחאה נמשכה

כצפוי, מצבן של נשים בעת המשבר הידרדר – כלכלית, חברתית ואישית. מספר הנשים מחוסרות העבודה, שהיו הראשונות שהוצאו לחל"ת, עלה בהתמדה. במיוחד נפגעו נשים שהיו קרובות למעגלי המצוקה, העוני והאלימות, וקווי הסיוע לנשים נפגעות אלימות הוצפו בפניות.

לא הופתענו. כבר למדנו מהנשים בסין, באיטליה, בספרד ובצרפת מה קורה לנשים שסובלות מאלימות בזמן סגר. מהר מאוד הבנו שאנו חייבות לפעול כדי להנגיש את הסיוע השקט לאישה שלא יכולה לצאת מהבית או לדבר בטלפון בפרטיות, ואין לה לאן לשלוח את התמונות המדממות.

מערכת הרווחה הממשלתית, לעומת זאת, לקחה את הזמן. עברו חודשים ארוכים עד שהצליחה להגיב התאם ולפתוח קו דיווח שקט או להפעיל אפליקציה מתאימה. הצעד הראשון שעשה משרד האוצר היה מנותק להפליא – צמצום השירותים החברתיים ל-15%. רק אחרי מאבק ציבורי הצמצום הוקטן ל-30%.

מאז תחילת השנה נרצחו 21 נשים בגלל היותן נשים, 12 מהן מהחברה הערבית. הנרצחת הראשונה של ימי הקורונה היתה זמזם מחאמיד, צעירה בת 19 מאום אל פאחם שנורתה מטווח אפס בראשה ב-18 במרץ. היא נרצחה ברחוב, בזמן שהמוני בני אדם נהרו לקנות מזון וציוד לקראת הסגר הראשון.

כבר אז נכנסנו חברות ארגוני הנשים כמו כולם לריבועי הזום, כדי לחשוב כיצד להגיב ולא לסתום את הפה עם המסיכה. החלטנו אז לארגן את ההפגנה הווירטואלית הראשונה בנושא בחברה הערבית.

לא ידענו מה יהיה ואיך לנהל את המיזם הזה. קראנו לנשים באשר הן להצטלם עם מסיכה וסימן אדום, והשתמשנו ברשימות שהיו הכי זמינות – אלה של הבחירות. זה עבד, ואלפי משתתפות העלו לרשת את התמונות והסרטונים שלהן. זו היתה חוויה מלמדת ועוצמתית. היא לא תחליף לעולם מחאה פיזית ברחובות, וגם כזאת היתה אפילו בימי הקורונה, אבל למדנו בזמן הסגר שאנחנו יכולות להמשיך את המאבק למרות הכל.

ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים בנובמבר, התחיל סוף סוף תהליך האישור של חוק שלילת אפוטרופסות מהורה שביצע אלימות חמורה בבני משפחה, והוא עבר סופית בדצמבר. התיקון הנדרש הזה בא לתקן עוול של שנים, שבהן גברים שניסו לרצוח את בנות זוגן המשיכו להתעלל באמהות של הילדים המשותפים.

דמיינו לעצמכם אישה ששרדה ניסיון רצח ומטפלת בילדיה, ועדיין צריכה את אישור האב כדי לתת לפעוט חיסון למשל? זה בלתי נתפס, אבל זו המציאות היומיומית של נשים נפגעות אלימות שנפרדו מהאב, שהורשע בעבירות אלימות כלפיהן.

התיקון הזה עבר ללא התנגדות בכנסת. יו"ר ועדת קידום מעמד האישה, ח"כ עודד פורר (ישראל ביתנו) זוקף לזכותו את ההישג הפמיניסטי היפה הזה. לעומת זאת, הצעת החוק למניעת אלימות כלכלית עברה אמנם בוועדת השרים לענייני חקיקה, אך נתקעה בצנרת החקיקה בזכות חברי הכנסת מהימין ומהסיעות הדתיות.

רגע לפני פיזור הכנסת הצליחה ח"כ עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת) לאשר בקריאה ראשונה חוק שמחייב גברים אלימים לקבל טיפול ושיקום. כמו כן, נמשך השנה המאבק של ארגוני הנשים, בשיתוף פעולה עם חברות הכנסת הפמיניסטיות, בנושא העברת התקציבים המובטחים לתוכנית למניעת אלימות במשפחה.

מהצד השלילי, נאלצנו להתמודד גם השנה עם מערכת משפט ואכיפת חוק שוביניסטית ועוינת, דבר שנחשף באופן בוטה במיוחד בהחלטה שקיבל השופט ג'ורג' אמוראי מבית משפט השלום בבאר שבע להגן על המוניטין של אביעד משה, החשוד בדקירת אשתו, ולא לפרסם את שמו .

כמה חודשים לאחר מכן, שופט אחר, זיאד סאלח מבית משפט השלום בעכו, לא האריך את הרחקתו של גבר אלים שישב בכלא כמה פעמים, הגרוש של וופא עבאהרה. הגרוש חזר לעיר ורצח את וופא מיד לאחר סיום חמשת ימי ההרחקה ברחוב הראשי בעראבה.

שני המקרים המזעזעים האלה שפכו אור על תפקידה של מערכת המשפט במאבק ברצח נשים ובאלימות מגדרית, ועל חוסר ההתאמה שלה לצורכי הנשים. בהקשר הזה, השנה הצטיינה באקטיביזם פמיניסטי שהופנה כלפי מערכת המשפט, והוביל לשיח ציבורי בנושא ולדרישה לבדיקת תפקוד המערכת ותהליך הכשרת השופטים.

האקטיביזם הנשי לא נשאר רק בגבולות האלימות כלפי נשים. באוגוסט החליטו נשים ערביות, ששכלו את היקר להן מכל במלחמת הפשע שגזלה עד כה יותר מ-100 קורבנות בחברה הערבית מאז תחילת השנה, לצאת לרחובות ולצעוד 180 ק"מ במהלך חמישה ימים עד לבית הנשיא בירושלים.

הצטרפתי למצעד שלהן בלטרון והלכתי אתן עד ירושלים. גם חברי כנסת, ובראשם יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה, ליוו את המסע הקשה הזה, שנועד להשמיע קול אחר בנושא הפשיעה והרצח בחברה הערבית.

אולי המסע הזה יסמן שינוי כיוון של המאבק בנשק ובפשיעה בחברה הערבית, ויעורר את המשטרה ואת רשויות אכיפת החוק לקחת אחריות ולעשות את עבודתם. בכל מקרה, כבוד גדול לאימהות האמיצות האלה.

שנה של שותפויות ומאבקי נשים עובדות

בזמן המגיפה גילתה החברה הישראלית שבמקצועות הכי חיוניים לחיי היומיום מועסקות בעיקר נשים – מורות, עובדות סוציאליות, אחיות, גננות, סייעות, עובדות מעבדה. כולן יחד מהוות את רשת הביטחון החברתית שלנו, ודווקא אותן האוצר מפלה, מבזה ומעסיק בתנאים בלתי סבירים.

שנת 2020 תיזכר לפחות אצלי כשנה שבה בלט במיוחד שנשים שנמצאות בשוק התעסוקה – גם הציבורי וגם הפרטי – סובלות כל השנים מפערי שכר ותנאי תעסוקה גרועים, וגם בשעת משבר הן משלמות את המחיר הכבד ביותר, כלכלית וציבורית.

נזכור למשל את המתקפה על יו"ר הסתדרות המורים, יפה בן דוד, באולפן החדשות, כששתי מגישות שמקבלות שכר עתק דרשו מהמורות להתנדב ו"להיכנס מתחת לאלונקה".

העובדות הסוציאליות השביתו את שירותי הרווחה במשך 16 יום, וגם מהן ציפו לתרום לחברה – הרי הן, כמו המלאכים, צריכות להסתפק בסיפוק הרגשי מעבודת הקודש שאינה מתורגמת לחשבון הבנק. בכלל, השנה ראינו איגודי עובדים, ובעיקר עובדות, יוצאים למאבקים מוצדקים וקשים למען העתיד של כולנו כחברה, ואני מקווה שכולנו למדנו לקח כמה חשוב להתאגד.

אין ספק שהקורונה עשתה טוב לכל מה שקשור לברית בין נשים. המגיפה טישטשה את ההבדלים, הצבעים והרקעים. על אף המאפיינים השונים בין נשים בחברה הערבית, העדה האתיופית, מזרחיות ואשכנזיות, בצל המשבר מצאנו את עצמנו באותו צד של הנהר.

באפריל-יוני השנה השותפות הזאת הניבה יוזמות פמיניסטיות מדהימות בעיני, הן ברמה הלאומית והן ברמה האזורית. הייתי עדה להתגייסות מופלאה של נשים כדי לעזור אחת לשנייה, במקרי חירום, בסיוע כספי, בסיוע משפטי ובסיוע נפשי.

בין השאר, הוקם המטה הפמיניסטי לשעת חירום, שאליו התנקזו יוזמות רבות שקשורות לצמד המילים נשים וקורונה. נוצרו קבוצות עבודה בנושאי תעסוקה, שירותי רווחה, בריאות האישה, אלימות מגדרית, תקציב המדינה בעדשות מגדריות ועוד. המטה הכתיר את פועלו בספטמבר בכנס וירטואלי שנכחו בו יותר מ-200 נשים מכל גווני החברה, והוא ממשיך לפעול עד היום.

הארגונים הפמיניסטיים הפלסטיניים התאחדו לקואליציה של 21 ארגונים מתוך הקו הירוק, מהגדה ומעזה בעקבות ריבוי מקרי האלימות והרצח של נשים פלסטיניות, המתקפה על ארגוני נשים בגדה המערבית וההפגנות של הפונדמנטליסטים בעקבות חתימת הרשות הפלסטינית על אמנת CEDAW של האו"ם (האמנה לביעור כל צורות האפליה נגד נשים).

הקואליציה הזאת יצאה בקמפיין מושקע שכולל ארבעה סרטונים, תוכניות רדיו, כתבות בטלוויזיה ועוד, כמטרה לעודד לקיחת אחריות חברתית של גברים ונשים בנושא אלימות מגדרית (תהיה אתה הקול שלה).

זו הפעם הראשונה שאני כותבת על זה בעברית, כדי לא לפגוע בארגוני הנשים מעזה שמעזים לשתף פעולה עם ארגונים פלסטיניים בתוך ישראל. יותר ממיליון איש נחשפו לקמפיין הזה בעולם הערבי, ובאזור שלנו במיוחד. למדנו שגבולות פיזיים לא יכולים לעצור את המאבק שלנו. וגם קיבלנו כמה איומים באלימות ובאונס בעקבותיו.

ב-1 ביוני התקיימה בתל אביב עצרת נשים בהשתתפות אלפים. זה היה רגע מעורר תקווה למאבקים פמיניסטיים ולחיבורים בין קבוצות של מוחלשים ומודרים בחברה. בנאום שנשאתי בעצרת סיכמתי את האתגרים של כולנו ואת החסמים שעליהם אנו צריכות להתגבר כדי להגיע יחד לעולם שבו נשים חיות בבטחה וללא פחד.

הקהילה הגאה יצאה מהארון הערבי

הישג פמיניסטי בולט שנרשם בחברה הערבית השנה הוא לדעתי שחרור שד ההומופוביה מהבקבוק. מותו הטראגי של הרקדן איימן ספייה, תמיכתה של אשת העסקים ג'וליה זהר בארגון להט"בי, הצבעת המשותפת בנושא טיפולי המרה ועוד, לא השאירו אבן על אבן בתחום הזה. הוויכוח התלהט, וכולם נדרשו להביע דעה.

למרות כל הקשיים, האיומים, הגידופים והמשבר החברתי, הדיון בנושא הלהט"ב יצא מהארון הערבי העתיק והמעוטר, ואי אפשר להחזירו לשם. תגידו מה שתגידו, זו התקדמות משמעותית וחיובית בשיח הפמיניסטי הציבורי, שיח החירויות, ומתישהו נידרש להכריע בין הנאורות לחושך, בין השמרנות לחופש, בין הדיכוי להכלה ולפלורליזם. זו בעיני גם זווית שיכולה לחבר בין השמאל הפלסטיני לשמאל הישראלי. אולי.

ובנימה אישית, אני רוצה לאחל לכל קוראי "שיחה מקומית" ולכל הנשים והגברים שעוקבים אחרי כתיבתי ופעילותי והשינוי שאני מנסה לחולל במרחב המשותף שלנו שנה טובה, פמיניסטית, רדיקלית, חופשית, מלאת מאבקים, הצלחות והישגים גדולים, וגם הישגים קטנים שמקדמים אותנו למקום טוב יותר. ואני רוצה להודות לכם, קוראים וקוראות יקרות, על התמיכה והעידוד, ועל והתחושה הבלתי מוסברת שאתם אתי, לידי ומאחורי, שנמצאת אצלי בכל מאמר שמתפרסם כאן.