newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ביום שאחרי המגיפה, החדשנות כבר נמצאת בחינוך הבלתי פורמלי

מגבלות הקורונה שברו את המסגרת הנוקשה של מערכת החינוך. רגע לפני שמשרד החינוך יפעל להחזיר את הגלגל אחורה ולהדק את השליטה במנהלים ובמורים, כדאי להתנסות בהפעלת הכלים הבלתי פורמליים שמתוארים בספרה החדש של מיה ויזל. הרווח יהיה של כל הצדדים: תלמידים, הורים, מורים ומנהלים

מאת:

לאחרונה התחדש מדף הספרים של החינוך הבלתי פורמלי בשני ספרים חדשים. אירוע נדיר במחוזותינו. האחד הוא אסופה של מאמרים, לעוסקים ולמתעניינים בתחום: "תנועות הנוער בישראל" (הוצאת מכון מופ"ת) בעריכה של ניר מיכאלי ושלי.

הספר השני, אותו אציג בפירוט, נכתב יל ידי מיה ויזל ונקרא: קשר כפול – מהתנועה לכיתה. הוא מבוסס על ראיונות שערכה ויזל עם מורות, מורים, מנהלות ומנהלים בבתי הספר, אשר קודם לכן שימשו בתפקידי ריכוז והנהגה בתנועות הנוער. כלומר נשים וגברים שעברו מעבודה בחינוך הבלתי פורמלי אל החינוך הפורמלי.

חניכי תנועת נוער בתל אביב, ב-1 במאי 2012 (צילום: אלנה פרינו / פלאש90)

חניכי תנועת נוער בתל אביב, ב-1 במאי 2012 (צילום: אלנה פרינו / פלאש90)

המחקר נערך בסדרת "מחקרי מועצת תנועות הנוער בישראל", הוא מופץ בחינם, זמין לקריאה ברשת, ובעיקר מתאים מבחינת הסגנון וחשוב מבחינת התוכן לכל קורא וקוראת. במיוחד לעובדים במערכת החינוך בפורמלית.

(גילוי נאות: ויזל נעזרה בעצתי פה ושם, ואני כותב פה את מחשבותיי בעקבות הקריאה, ולא סיכום של הספר. אשאיר זאת לכן ולכם).

ויזל ביקשה ללמוד מה הם הביאו אתם? איזה כלים רכשו המורים והמנהלים בתנועות הנוער, שסייעו להם בעבודתם בבתי הספר. הממצאים של המחקר חשובים תמיד, ובמיוחד בימים אלה. מגבלות הקורונה שברו את המסגרת הארגונית הקשוחה של מערכת החינוך, וצוותי החינוך בבתי הספר מתמודדים עם מציאות שהפכה בלתי פורמלית בלית ברירה.

מרבים לשאול: האם בתי הספר ישובו להיות כשהיו כאשר יחלפו מגבלות המגיפה? לדעתי, משרד החינוך יפעיל כוח רב על מנת להחזיר את הגלגל אחורה ולהדק את השליטה במנהלים ובמורים.

אבל אם המורות והמורים יתנסו בהפעלת הכלים הבלתי פורמליים הלכה למעשה וירכשו בהם ניסיון וביטחון, הם ימצאו הנאה וסיפוק כך שלא יסכימו עוד לוותר עליהם. הרווח יהיה של כל הצדדים השותפים: תלמידים, הורים, מורים ומנהלים.

בשורה התחתונה, הכלים המרכזיים של החינוך הבלתי פורמלי הם בחירה, גמישות, יחס אישי, שיחה, גיוון, קבוצה ומשחק. כמה פשוט. הם מסייעים בטיפוח: "לומד בעל יכולת למידה עצמאית שמסוגל לעבוד בצוות, לפעול בתנאים של אי ודאות ולפתור בעיות, המאפיינות עולם שמשתנה במהירות" (עמוד 159).

בחירה והצטרפות חופשית

לתנועות נוער, לארגוני נוער ולחוגים הולכים מתוך בחירה; לבית הספר הולכים כי חייבים. זה ההבדל המהותי (לדעתי) בין שני העולמות. שכן החינוך הבלתי פורמלי חייב לספק איזה עניין ומשמעות לילדים ולבני הנוער, אחרת הם פשוט לא יבואו. ההבדל הזה יוצר עמדה מקדמית אצל התלמידים והמורים, שהיא לעצמה עומדת בעוכרי בית הספר.

כפי שהעידה אחת המורות שהתראיינה במחקר:

"לא משנה מה אתה עושה, הילדים מגיעים [לבית הספר] בבוקר, דורכים בכיתה ומתחילים לשחק אתך שוטרים וגנבים. נפשית. כי מהבוקר כשההורים הוציאו אותם מהמיטה, זה כבר התחיל שם והם [התלמידים] מראש, כאילו מראש הם שמים אותך במקום כזה".

חובת הנוכחות היא הגורם המרכזי המלבה את "בעיות המשמעת" במערכת החינוך. מנגד, ההצטרפות החופשית והבחירה מעודדות מוטיבציה והשתתפות פעילה. יש מקרים שבהם המורים מעניקים בחירה לתלמידים, אבל היא לא מניבה את ההתלהבות שהמורים מצפים לה. הסיבה היא שבחירה כ"משחק פנימי", כמו לבחור בין משימה לימודית א' לב', לא נתפסת על ידי התלמידים כמהותית.

כדאי לזכור את היקף הכפייה שחווים התלמידים בבתי הספר: שעת ההגעה, חדר הכיתה, המורה בשיעור, נושא השיעור, הלבוש, הציוד, מקום הישיבה, הפעילות הלימודית, המסגרת החברתית, ועוד, הכל נקבע עבורם.

המורים צריכים להשתחרר באומץ מהצורך לשלוט על מנת להעניק לתלמידים בחירה בין חלופות שיש ביניהן הבדל משמעותי. כזו שהתלמידים יוכלו באמת לעשות משהו שבא מהם, ולא רק את מה שהמורים מסכימים שיעשו.

מערכות יחסים ודיאלוג

הבדל נוסף המודגש במחקר נוגע למערכת היחסים של מדריך וחניכים בתנועת הנוער, לעומת זו של מורה ותלמידים בבית הספר. הכוונה למפגש הבין-אישי. להסתכלות על התלמיד בהיבטים שהם מעבר לנושא השיעור ומעבר ללמידה. עד כמה המורה מתעניין (ואף פנוי להתעניין): "מה הסיפור של התלמיד?", "מאין הוא בא ולאן הוא הולך?", "מה מציאות החיים שלו?".

העידה אחת המנהלות במחקר:

"אני רואה מורים או שהם מתנהלים בתוך החרדה הזאת ואומרים 'אני דיסציפלינרי, תעזבו אותי באמא שלכם מכל השאר', או מורים שהם מטשטשי גבולות לחלוטין ומאפשרים לעצמם באמת ליהנות. אבל אני לא רואה מורים שהם באמצע".

כאשר קראתי את הפרק על מערכות היחסים, נזכרתי במחקר שבצעתי פעם להערכת פעילות בלתי פורמלית שבה השתתפו תלמידים מתיכון באשדוד. תלמיד מכיתה י"א סיפר לי בריאיון שהוא מאוד אהב את הפעילות. שאלתי מדוע, והוא השיב: "זאת היתה הפעם ראשונה בחיים שלי, ששאלו אותי מה דעתי". 17 שנה הוא היה צריך לחכות כדי שמשהו יאשר לו שלקיום שלו יש משמעות!

הדיאלוג הפתוח בין מורה לתלמיד, שאינו דווקא בהקשר של "הלימודים", הוא כלי רב כוח בחינוך. כתבתי עליו בהרחבה גם בכתבות על החינוך הדמוקרטי, ועל הפדגוגיה הביקורתית.

מלבד הרקע התיאורטי והניתוח של הראיונות, יש בספר גם הצעות רבות ליישום הדברים הלכה למעשה. כך למשל סיפרה מורה שבכל מבחן היא מוסיפה שאלה לתלמידים, שבה היא מבקשת מהם לספר כיצד הרגישו בהכנות לבחינה ובזמן הבחינה, מה היה להם קשה ומה קל, באיזה מידה הם חושבים שהם הצליחו ועוד. "כשהמורה בודק מבחן כזה, שיש בו משוב של התלמיד על המבחן, הדיאלוג הפדגוגי משתנה לחלוטין".

והנה עוד דוגמה, עדות של מנהלת:

"עשיתי דף 'תלישים' כזה שתליתי אותו בכל הבית ספר, וכתבתי עליו בגדול: 'מורה יקר האם מצאת למי להחמיא היום?' ועל כל התלישים שמתי מחמאות. בעיקר שקשורות ללמידה: כניסה לשיעור בזמן, הוצאת ציוד, דברים כאלה. אבל הנכחתי בבית הספר פתאום איזה תרבות. תרבות משחקית, זה משחק. היו נכנסים אלי תלמידי י"ב, כפול ממני בגודל, עם הפתקון שהם קיבלו מהמורה, עם החיזוק החיובי הזה, והם שמו אותו פה בטלפון כדי להראות בבית, והייתי אומרת כאילו, וואו!"

היישום תלוי בביטחון המקצועי

עוד תמצאו בספר התייחסות לאוטונומיה ולגמישות תפקודית, לשיתוף פעולה בין חברי הצוות החינוכי, לחינוך כתהליך, לכיתה כקבוצה חברתית, לגיוון בתכנים, לאחריות הלומד, למשחק ולמישחוק, ולחינוך הערכי.

ייחודו של הספר, שהוא מציג בפני המורות והמורים שפע רעיונות וכיווני מחשבה ופעולה, הקיימים במערכת החינוך הבלתי פורמלית. אני מדמיין את הקוראים כלקוחות בחנות – רק צריכים להתלהב ולקחת. כדי שזה יקרה, צריך לא לחשוש ממי יודע מה שעלול לקרות. להאמין שיקרה טוב, ואם לא, ממילא בכוחו של המורה לתקן.

מרבים לדבר אצלנו על חדשות חינוכית. אבל מרבית "החידושים" הם כלום מלבד עוד מאותו דבר, תחת מילים אחרות. האמת היא שלא צריך להמציא כלום, שכן הכל כבר קיים. כתב על כך ניר מיכאלי ב-2013: "כבר יש חינוך אחר", והוא קיים מעבר לכביש, בחינוך הבלתי פורמלי.

הספר הנוכחי של מיה ויזל מדגים ומחזק את הטענה, ואף פורט אותה לדברים שניתן לעשות, כבר היום, בכל בית ספר. על לכן מומלץ לקרוא.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf