newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ביידן לא יכול לשחרר את פלסטין

המשך התלות בנשיאים אמריקאים מתחלפים לא יביא לפלסטינים את חירותם. על הפלסטינים להניח לפרדיגמת אוסלו האנכרוניסטית, לגבש חזון חדש - ולהחיות את התנועה הלאומית שנמצאת על ערש דווי כבר עשרות שנים

מאת:

הפלסטינים פלטו אנחת רווחה קולקטיבית לאחר הפסדו בבחירות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. כמו חלק ניכר מהעולם, הם המתינו במתח לתוצאות – וקוננו על העובדה שתהליך פוליטי המתרחש מעברו השני של העולם ממשיך להשפיע בצורה כה מכרעת על מסלול חייהם שלהם.

אמנם זכייתו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן – או ליתר דיוק, יציאתו הממשמשת ובאה של טראמפ – מציעה לפלסטינים איזו שהות מחודשת, אך היא גם מציבה בפניהם מציאות מפוכחת עמה עליהם להתמודד כעת. ממשל ביידן עשוי להיות מאיים פחות מקודמו על העניין הפלסטיני, אך הוא אינו צפוי לסלול את הדרך לחירות או זכויות לפלסטינים.

לא צפוי לסלול את הדרך לחירות הפלסטינים. ג'ו ביידן (צילום: שגרירות ארה"ב בישראל)

לא צפוי לסלול את הדרך לחירות הפלסטינים. ג'ו ביידן (צילום: שגרירות ארה"ב בישראל)

רחוק מכך. ביידן צפוי להשיב את הנורמליות הטרום-טראמפית המחניקה של פרדיגמת אוסלו – המסגרת, המבוססת על הסכמי אוסלו מ-1993 ו-1995, הדוגלת בפתרון שתי מדינות באמצעות משא ומתן דו-צדדי בתיווך אמריקאי. תהליך השלום הרדום של אוסלו פגום משלל סיבות – בדגש על היותו אנכרוניסטי בעליל – והופך את ארצות הברית לשחקנית המרכזית בקביעת גורלם הקולקטיבי של הפלסטינים.

המשך השקעה באסטרטגיה פוליטית המושרשת בתלות בנשיאים אמריקאים מתחלפים – וכעת, בממשל ביידן – לא יביא לפלסטינים את חירותם. כדי להשיג זאת, על הפלסטינים להקדיש את ארבע השנים הבאות כדי להביט פנימה ולהחיות תנועה לאומית שנמצאת על ערש דווי כבר עשרות שנים.

שנות טראמפ הרעות

במהלך ארבע השנים האחרונות ממשל טראמפ תקף ללא הרף את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, ובעצם ביקש למוחקה כליל. הבית הלבן כיוון אל עמודי התווך של החברה והפוליטיקה הפלסטינית: הכרה בסיפוח הישראלי של ירושלים, לחץ על הרשות הפלסטינית לקצץ בתשלומי הרווחה למשפחות האסירים הפוליטיים, וביטול המימון לאונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין.

זאת ועוד, תחת טראמפ ארצות הברית ניתקה את הקשרים הדיפלומטיים עם אש"ף ודחפה להסכמי נורמליזציה בין מדינות ערביות לבין ישראל על מנת לבודד את ההנהגה הפלסטינית. האסטרטגיה של הנשיא, למעשה, הייתה להכריח את הפלסטינים להיכנע בעוד מיליונים סובלים. כעת, כנשיא ברווז צולע, מאפשר טראמפ הרס ועקירה של קהילות פלסטיניות שלמות, הכריז על תנועת הבי-די-אס כאנטישמית, ונירמל את ההתנחלויות הבלתי חוקיות של ישראל על אדמות פלסטיניות.

מייק פומפאו היה למזכיר המדינה האמריקני הראשון שביקר בהתנחלות ישראלית בלתי חוקית בגדה המערבית, תוך שהוא שובר טאבו בן עשרות שנים. כדי להחמיר את המצב, פומפאו הכריז ​​כי יין המיוצר בהתנחלות בלתי חוקית, כולל יין אדום הנושא את שמו שלו, יתויג כ"מיוצר בישראל". בכך, הכיר בסיפוחה בפועל של הגדה המערבית לישראל.

גישתו של טראמפ הייתה בוטה במיוחד עבור אדריכלי – ומאפשרי – תהליך אוסלו, בגלל שהיא הפרה את חוקי הפרדיגמה, שהגדירו למעשה את 30 שנות השיתוק האחרונות. טראמפ התריס כנגד הגביע הקדוש הבלתי נאמר בקול של תומכי אוסלו: תשלום מס שפתיים לפתרון שתי המדינות, תוך כדי השלמה בפועל עם מציאות המדינה האחת שישראל מעצבת בשטח.

טראמפ, עם "עסקת המאה" – כפי שכינה אותה – הכיר בצדק בכך שפתרון שתי מדינות תחת פרדיגמת אוסלו כבר אינו ישים, שכן ישראל, בכוונת מכוון, הפכה את המדינה הפלסטינית הפוטנציאלית למקבץ של בנטוסטאנים.

מפגינים צועדים בתל-אביב נגד "עסקת המאה" (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

במקום להמשיך ולקדם את רטוריקת האשליות בדבר פתרון שתי המדינות כפי שהכריזו ממשלים אמריקאים קודמים, העסקה של טראמפ רק הכירה פורמלית במציאות בשטח – שהפך דומה לארכיפלג פלסטיני מקוטע, השוקע בים גואה של שליטה ישראלית. לראשונה, נשיא אמריקאי תמך בגלוי בחזון "ישראל הגדולה", בו הפלסטינים יהיו נתינים מדרג שני ושלישי במערכת של עליונות נצחית של עם אחד על אחר, הידועה כאפרטהייד.

הפסאדה של פרדיגמת אוסלו

טראמפ וכביכול "תוכנית השלום" שלו חשפו את הפסאדה של פרדיגמת אוסלו, הלקויה ממהותה. לאורך שלושת העשורים האחרונים, מדיניות החוץ בה דגלו מדינות ברחבי תבל לא הצליחה להביא אל סופן את מערכות הדיכוי והעוול של ישראל, שלא לדבר על להגן על פתרון שתי המדינות מכליה. ואולם הפרדיגמה של אוסלו נמשכה מכיוון שהיא הציעה לקובעי המדיניות שיווי משקל נסבל מבחינתם, שהסיר מהשולחן את ההכרח לפעול ולדרוש מישראל דין וחשבון.

מסגרת זו תוחזקה ע"י סיוע בינלאומי שהוזרם לפרויקט לשם בנייתה של מדינה – הרשות הפלסטינית – המאפשר לפלסטינים לשמור על רמת חיים מספיקה, בדיוק כנדרש כדי למנוע התקוממות או משבר הומניטרי. יתרה מזאת, היא מאפשרת לישראל "לנהל את הסכסוך" ללא עלות ממשית, באמצעות הרשות הפלסטינית כקבלנית המשנה של הכיבוש, בדגש על הסכמי התיאום הביטחוני ואספקת השירותים. הדבק הפוליטי שמנע מהעמדת פנים זו להתפורר היה המנטרה הריקה של הניסיון "להחזיר את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן" במסגרת "תהליך שלום" בתיווך אמריקאי, כאילו עמדנו בשעריה של 1991 ולא 2021.

הפרדיגמה של אוסלו מסוכנת: היא גיהנום הכובל וחונק כל התקדמות אמיתית להתמודדות עם העוולות השיטתיות שישראל מבצעת נגד העם הפלסטיני. במקום לשרטט חזון חדש קדימה, כזה שישקף את המציאות של כל שהשתנה בשלושת העשורים האחרונים, תומכי אוסלו עסוקים בארגון מחדש של כסאות על סיפון הטיטאניק, בזמן שהספינה עצמה שוקעת. או אז אותם אנשים מעמידים פנים מופתעות לנוכח הסטטוס קוו ההולך ומחמיר, תחתיו חיים מיליונים במציאות של מדינה אחת בה חופש וזכויות ניתנים – או נמנעים – בהתאם לזהות אתנו-לאומית.

פרדיגמה מסוכנת. ראש הממשלה יצחק רבין בפגישתו עם יו"ר אש"ף יאסר עראפת בקזבלנקה שבמרוקו, 30 באוקטובר 1994 (לע"מ)

פרדיגמה מסוכנת. ראש הממשלה יצחק רבין בפגישתו עם יו"ר אש"ף יאסר עראפת בקזבלנקה שבמרוקו, 30 באוקטובר 1994 (לע"מ)

הפלסטינים זקוקים בדחיפות לגישה שונה בתכלית, כזו שאוסלו, ממהותו, לא יכול לספק. גם ממשל ביידן לא יוכל לספקה. במובנים רבים, גישתו של טראמפ לסכסוך הייתה יותר שיאה של מדיניות אמריקאית סטנדרטית, מאשר סטייה ממנה. היא הגיעה בהמשך למסלול בן עשרות שנים שהותווה ע"י נשיאים אמריקאים וקונצנזוס דו-מפלגתי בוושינגטון, שביידן והאריס היו במרכזו. הכישלון הקריטי ביותר במדיניות זו היה העמדה שלא לאתגר את ישראל.

כיום, גוברות הקריאות של התנועה הפרוגרסיבית האמריקאית – בראשות הסנאטור ברני סנדרס וחברות הקונגרס אילהאן עומאר, ראשידה טלאיב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז – להתנות מימון צבאי לישראל. אך אם העבר הוא אינדיקציה, ממשל ביידן-האריס יבקש לחזק את מערכת היחסים האמריקאית עם ישראל במקום לאתגר אותה. מן המפורסמות היא שב-1986 ביידן אמר בסנאט כי המימון הצבאי של ארה"ב לישראל הוא "ההשקעה הטובה ביותר של 3 מיליארד דולר שאנו עושים". הוא הוסיף: "אם לא הייתה ישראל, ארצות הברית של אמריקה הייתה צריכה להמציא ישראל כדי להגן על האינטרסים שלה".

מרחב פוליטי חדש, חזון חדש

הפלסטינים אינם יכולים להרשות לעצמם לשוב אל גלגל העכברים של אוסלו ולעסוק באסטרטגיה פוליטית של תלות משך ארבע השנים (או יותר) הבאות. ביידן לא יביא חירות פלסטינית, ואפילו לא את המדינה-כביכול שרבים מייחלים לה במסגרת פרדיגמת אוסלו. לעת עתה, המיטב שהפלסטינים יכולים לקוות לו הוא שביידן יהפוך או יתקן חלקים ממדיניותו המזיקה של טראמפ. ואפילו ציפיות אלו יש למתן.

כאשר התרחיש הטוב ביותר בוושינגטון הוא קיפאון, הגיע הזמן שהפלסטינים יפנו מבטם פנימה בחיפוש אחר פתרונות, ויעירו מחדש תנועה לאומית שסבלה את אחד הפרקים החשוכים בתולדותיה. על הפלסטינים להשקיע במערכת פוליטית מכילה, ייצוגית ודמוקרטית שתוכל להציע למיליוני אנשים ללא זכויות קול לעצב את עתידם. זה יכול להתבצע באמצעות רפורמה ובחירות לאש"ף, או באמצעות מערכת פוליטית חדשה שמטרתה תהיה לאחד בין הפלסטינים ולשים קץ לפיצול הפוליטי, החברתי והגיאוגרפי שעמד עד כה בדרכו של פרויקט לאומי מאוחד.

חזון לעתיד חייב להתמקד בצורך לפרק את מערכת העליונות האתנו-לאומית במציאות המדינה האחת הנוכחית, ולהציע חוזה חברתי חדש לכל האנשים החיים בין הירדן לים – הבנוי על חופש, שוויון, צדק וזכויות שאינן תלויות בזהות אתנית או דתית

מרחב פוליטי חדש צריך להביא עמו חזונות חדשים לעתיד פלסטין. רוב החברה הפלסטינית הוא מתחת לגיל 30, כלומר חלק מדור אוסלו: אלו שהובטחה להם מדינה, אך מעולם לא זכו לה. פלסטינים אלה אינם מחויבים לפיתרון מסוים דווקא, והם נעדרים התכווננות אידיאולוגית כלפי שתי מדינות או אחת. כל שהם רוצים הוא להיות חופשיים ולזכות במלוא זכויותיהם, בעוד המערכת הנוכחית שוללת כל זאת.

חזון לעתיד חייב להתמקד בצורך לפרק את מערכת העליונות האתנו-לאומית במציאות המדינה האחת הנוכחית, ולהציע חוזה חברתי חדש לכל האנשים החיים בין הירדן לים – הבנוי על חופש, שוויון, צדק וזכויות שאינן תלויות בזהות אתנית או דתית. השגת מטרה זו תדרוש תנועה של פלסטינים ויהודים ישראלים שותפים לחזון, כדי לבנות עתיד טוב יותר לכולם.

אך חזון חדש זה אינו יכול להתגבש מבלי שהקהילה הבינלאומית תיצור סביבה מסבירת פנים בה הוא יכול לפרוח. לרוע המזל, תהליך אוסלו הפך מדינות רבות לשותפות לדיכוי הפלסטינים בידי ישראל. אבל תהליך זה גם העניק להן את הכוח לשנות, לטוב ולרע, את מציאות חייהם של הפלסטינים. כעת, הן יכולות לבחור בעוד-מאותו-הדבר, או לתמוך בדרך חדשה לעבר צדק מערכתי. דרך חדשה זו מחייבת לתבוע מישראל דין וחשבון על הפרות של זכויות אדם, זכויות אזרח והדין הבינלאומי.

דין וחשבון כיצד? ראשית, על מדינות להתנות, ובסופו של דבר להפסיק, מימון צבאי ומכירת נשק לישראל בשל הפרות זכויות האדם שהיא מבצעת. שנית, מדינות – ובמיוחד ארצות הברית – צריכות להפסיק את הפטור ממס לתרומות המוענק לאזרחיהן בגין תמיכה כספית בהתנחלויות ישראליות בלתי חוקיות. שלישית, יש להפסיק פריווילגיות כגון פטור מאשרות, נסיעות ויחסי מסחר המוצעים למתנחלים המתגוררים על אדמה כבושה. רביעית, על מדינות לאסור על יבוא מוצרים ושירותים המופקים בהתנחלויות בלתי חוקיות בשטחים הפלסטיניים הכבושים – ולדרוש דין וחשבון מגופים הפועלים או מנהלים יחסים עם מי שפועל בשטח כבוש, כמו Airbnb וייקב פסגות.

בית המשפט האירופי לצדק נקט בצעד ראשון טוב בכך שחייב לסמן כראוי מוצרים המיוצרים בהתנחלויות ונמכרים באיחוד האירופי. לבסוף, יש למנף את הסיוע הבינלאומי על מנת לוודא שמכבדים ערכים דמוקרטיים, ולהבטיח שהמבנים הפוליטיים המחניקים של אוסלו לא יתחזקו או יוחמרו.

כמובן שצעדי מדיניות אלו מהווים רק התחלה לקראת עתיד מבטיח יותר לכולם. אבל אפילו התחלה תהיה שינוי רדיקלי מקיפאון. הפלסטינים מבינים כי הקהילה הבינלאומית אינה יכולה לספק להם חופש, אך בכוחה לבחור לתמוך בעם הפלסטיני – או לעמוד בדרכו – בחיפושו אחריו.

סאלם בראהמה הוא מנכ"ל המכון הפלסטיני לדיפלומטיה ציבורית / Rābet. המאמר התפרסם לראשונה ב-Foreign Policy.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf