newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עיר אחת, שני חוקים, אחד ליהודים ושני לפלסטינים

בירושלים המזרחית יש שתי אוכלוסיות שאיבדו רכוש במלחמה ב-1948, אך רק היהודים זכאים להשיב את רכושם, ואילו הפלסטינים אינם זכאים לכך. מנגנון האפליה הזה מופעל עכשיו כדי לנשל ולפנות מאות פלסטינים מבתיהם

מאת:

הידעתם? למדינת ישראל יש חוק שמכיר בזכות השיבה. לפי אותו חוק, בעלי נכסים שאבדו במלחמה ב-1948 זכאים לקבלם בחזרה.

בהתבסס על "חוק זכות השיבה ליהודים", דחו השבוע שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים שני ערעורים של 8 משפחות מבטן אלהווא בסילוואן נגד החלטת בית משפט השלום לפנותן מהבית לטובת מתנחלים. כחודש קודם לכן, הורה בית משפט השלום על פינוי 4 משפחות פלסטיניות מבתיהן בשייח ג'ראח, ושלושה שבועות לפני כן ניתן פסק דין לפינוי שלוש משפחות נוספות.

פינוי משפחה פלסטינית מביתה בשייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים, ב-2009 (צילום: מועאמר עוואד)

פינוי משפחה פלסטינית מביתה בשייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים, ב-2009 (צילום: מועאמר עוואד / פלאש90)

בטפטוף הולך וגובר, נותנים שופטי בית משפט השלום והמחוזי בירושלים פסקי דין שחורצים את גורלן של עשרות משפחות להיזרק לרחוב.

למעשה קהילות שלמות בסילוואן ובשייח ג'ראח נמצאות בסכנת פינוי, שהופכת יותר ויותר ממשית. מתחילת השנה פסקו בתי המשפט בירושלים על פינוי 22 משפחות פלסטיניות בנות 139 נפשות משייח ג'ראח ומבטן אלהווא לטובת מתנחלים. עשרות משפחות נוספות, יותר מאלף איש, נמצאים בשלבים שונים של הליכי פינוי שהגישו נגדם מתנחלים.

כל התביעות הללו מבוססות על עקרון זכות השיבה ועל החוק שמאפשר אותה. בכולן הטענה היא שהקרקע היתה לפני 1948 בבעלות של יהודים, וכעת בשמם, זכאים מתנחלים לקבל אותה בחזרה. אלא שהזכות הזו עומדת רק ליהודים. היא לא חלה על פלסטינים.

שתי אוכלוסיות, אותן נסיבות – דין שונה

ב-1948 התרחשה בארץ ישראל מלחמה עקובה מדם בין יהודים לערבים, שבמהלכה נעקרו מבתיהם מאות אלפי בני אדם. ממשלת ישראל החליטה עוד במהלך המלחמה לא לאפשר את חזרתם של הפליטים הפלסטינים לבתיהם.

לאחר מכן, ב-1950 חוקקה הכנסת את חוק נכסי נפקדים (1950), שקובע שנכסי הפליטים הפלסטינים לא יוחזרו לבעליהם, ושהממשלה יכולה לעשות בהם שימוש ולמכור אותם לטובת פיתוח הארץ.

באזור ירושלים, כ-35 אלף פלסטינים איבדו את ביתם במלחמה (בשכונות טלביה, קטמון, בקעה, דיר יאסין ועוד, לפי הנתונים באתר זוכרות), וכ-2,000 יהודים איבדו את ביתם (בעיקר בעיר העתיקה ובשייח ג'ראח). הפלסטינים כולם הפכו פליטים, לא קיבלו פיצוי ויושבו במחנות פליטים. לעומתם, היהודים כולם קיבלו ממוסדות המדינה פיצוי באופן מיידי בצורת דיור חלופי, ויושבו בתוך תחומי מדינת ישראל.

ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, החליטה ממשלת ישראל לספח כ-70 קמ"ר באזור ירושלים, כולל כ-70 אלף פלסטינים שהפכו לתושבי קבע בישראל. סיפוח מזרח ירושלים יצר שאלות משפטיות שדרשו הסדרה, וביניהן גם שאלת הרכוש שהיה לפני 1948 של יהודים ובמשך 19 שנה עד 1967 היה בשליטה ירדנית.

לצורך כך נחקק חוק הסדרי משפט ומינהל ב-1970 שעסק בשאלות כמו רישוי רואי חשבון במזרח ירושלים או כשרותם של תאגידים הרשומים בירדן וכיוצא בזאת, וגם בשאלת נכסי היהודים שנותרו במזרח ירושלים. החוק קבע שנכסים אלה יוחזרו לבעליהם.

כך יצא שבעיר אחת, כתוצאה ממלחמה אחת יש שתי אוכלוסיות שאיבדו רכוש, אך רק קבוצה לאומית אחת זכאית להשיב את רכושה (אף שכבר קיבלה עליו פיצוי), והאוכלוסייה השנייה, המתגוררת לעתים כמה מאות מטרים מנכסיה במערב העיר (שעליה לא הוחל החוק), לא יכולה להשיבם. זהו החטא הקדמון של חוק הסדרי משפט ומינהל.

אך העוול שיוצר החוק אינו רק בדין השונה שהוא מחיל על אוכלוסיות שונות, אלא הוא קשור גם לאופן מימושו והפרשנות שנתנו לו בתי המשפט בישראל – והמרחק הרב בין אלה לבין מטרות המחוקקים.

עיון בפרוטוקולים של הליך החקיקה מעיד כי המחוקקים צפו מצב שבו יהודים יוכלו להשיב נכסים פנויים, בעוד שבמקרים שהנכסים היו תפוסים, יקבלו פיצוי כספי. המחוקקים נתנו את דעתם לזיקתו האישית של אדם לרכושו, אך הלכה למעשה, החוק והמנגנון שהוקם ליישומו בידי האפוטרופוס הכללי מנוצלים בידי מתנחלים שאין ביניהם לבין הבעלים המקוריים שום דבר.

התושבים הפלסטינים בבטן אלהווא רכשו כדין את אדמתם בתקופה הירדנית, וחלקם אף אחרי 1967, והקימו בה את ביתם. במשך עשרות שנים איש לא עירער על בעלותם. אפילו האפוטרופוס הכללי, שאמור לנהל את נכסי היהודים במזרח ירושלים, לא אמר דבר.

אלא שבסוף המאה ה-19 הוקם בירושלים הקדש בשם "הקדש בנבנישתי", שהקים עבור עניי ירושלים התימנים שני מבנים מוארכים עם עשרות חדרי מגורים באותה פיסת אדמה. בשנות ה-30, על רקע המתיחות בין יהודים וערבים, הורה השלטון הבריטי לתושבי סילוואן היהודים לעזוב את השכונה, וההקדש נעזב.

70 שנה מאוחר יותר הגיעו אנשי עטרת כהנים לבית המשפט ו"התנדבו" לנהל את ההקדש העזוב. בית המשפט מינה אותם כנאמנים, ובשם אותו הקדש הם פנו לאפוטרופוס הכללי שישחרר לידיהם את הנכס, שכבר היה מיושב אז במאות פלסטינים.

משפחת מתנחלים נכנסת לבית בשייח ג'ראח, אחרי שבית המשפט העליון איפשר לפנות את הדיירים הפלסטינים ממנו, ב-2 באוגוסט 2009 (צילום: אביר סולטן / פלאש90)

משפחת מתנחלים נכנסת לבית בשייח ג'ראח, אחרי שבית המשפט העליון איפשר לפנות את הדיירים הפלסטינים ממנו, ב-2 באוגוסט 2009 (צילום: אביר סולטן / פלאש90)

האפוטרופוס הכללי לא שאל ולא בדק, לא הודיע דבר לתושבים – והעניק למתנחלים את מבוקשם. מצויידים במסמכים מהאפוטרופוס הכללי החלו אנשי עטרת כהנים לתבוע את הפינוי של המשפחות הפלסטיניות.

בבית המשפט הדיון מתנהל כאילו מדובר בוויכוח על נדל"ן בין שני צדדים שווים שטוענים לזכויות בנכס. אלא שהאמת היא שמדובר במנגנון נישול שלם המונע ממניעים אידיאולוגיים, ללא כל קשר למטרות החוק המקוריות.

מול עמותות מאורגנות וממומנות היטב ניצבות משפחות פלסטיניות קשות יום, בהליך ארוך, קשה ומתיש. ואין כאן מקום להרחיב על השיטות האכזריות שבהן משתמשים אנשי עטרת כהנים כדי לשבור ולרושש את המשפחות הפלסטיניות.

בסופו של דבר, בתי המשפט לא יוצאים מגדרם כדי למנוע את העוול הזועק לשמיים. קל להם להסתתר מאחורי לשון החוק ולראות את התמונה הצרה מחוץ להקשרה האמיתי. ואולי בעצם זאת כל הצרה, כשהרצפה עקומה כל המבנה יוצא עקום, וכשהחוק הוא חוק מפלה, רק אם שופטים יצאו מגדרם ניתן יהיה למנוע את העוול.

אבל הזירה המשפטית אינה הזירה היחידה. מדובר במהלך עם השלכות מרחיקות לכת על הסיכוי לשלום, על היציבות בירושלים ועל חייהם של אלפי תושבים. הממשלה רשאית ומחוייבת להתערב, והיא יכולה למנוע את הפינוי.

באופן מיידי, המשטרה יכולה להימנע מלשלוח שוטרים לפנות את המשפחות (דבר שנעשה גם בעבר ואושר על ידי היועץ המשפטי לממשלה). בטווח הרחוק, הממשלה יכולה להפקיע את הנכסים מידי המתנחלים ולהשיב אותם לפלסטינים.

חגית עופרן מרכזת את פרויקט מעקב התנחלויות בשלום עכשיו

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מימין: מחמוד דרוויש. משמאל: סמיח אלקאסם (צילומים: האתר הרשמי של מחמוד דרוויש; Anarbati)

מימין: מחמוד דרוויש. משמאל: סמיח אלקאסם (צילומים: האתר הרשמי של מחמוד דרוויש; Anarbati)

בין גלות לגלות

מחמוד דרוויש חי בגלות והשתוקק אל המולדת. סמיח אלקאסם נשאר במולדת אבל הרגיש כלוא. חילופי המכתבים בין שני המשוררים הגדולים יוצאים עכשיו בתרגום לעברית. ראיף זריק על ההתכתבות והרלוונטיות שלה לקורא העברי היום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf