נדרשת ועדת חקירה ממלכתית לרצח נשים

לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים שחל מחר (רביעי), הוזמנתי לדבר בכנס במעמד ראש הממשלה, בנימין נתניהו ורעייתו שרה נתניהו, השרה אורלי לוי אבקסיס, א.נשים נוספים מהאליטה הפוליטית ונציגות ארגוני הנשים.

יש הרבה רגישויות וחשדנות סביב כל מגע עם ראש הממשלה מצד נציגי החברה הערבית, בין אם מדובר בנבחרי ציבור או אנשי ונשות המקצוע, בייחוד בעקבות הפלירטוט התמוה שהתפתח בינו לבין ח"כ מנצור עבאס.

כל הופעה ציבורית במעמד ראש הממשלה עלולה להפוך למלכודת פוליטית-לאומית. וביום הזה, אני, כמנהלת ארגון הנשים הכי ותיק וגדול בחברה הערבית, נשים נגד אלימות, זו עלולה להיות מלכודת מגדרית שיהיה לי קשה לצאת ממנה.

אבל בסופו של יום החלטתי שהשיירה חייבת להמשיך. הקול של הנשים הערביות חייב להישמע בכל מעגל ובכל מחיר, והמקצועיות אמורה לנצח את הפופוליזם הפוליטי. ולכן הסכמתי להיות אחרונת הדוברות בכנס.

ישבתי שם שעתיים. שמעתי הרבה דברים חסרי טעם, מופע ליקוקים עם מסכות והתחנפות לזוג המלכותי, נאומים ודיבורים, וראש ממשלה שמדבר על צער בעלי חיים וזכויות בעלי חיים בכנס על זכויות נשים.

הבטן התהפכה. ישבתי מעבר לחלון הזום הקטן, שמעתי, ספגתי וחיכיתי לתורי לדבר כדי לשים את המציאות שלנו על השולחן, להאיץ במי שצריך לקחת אחריות ולעשות מעשה.

אך הכנס נקטע , הסתיים. לא נשאר לי זמן לדבר, והדברים שהכנתי לא הושמעו.

כן, הערבייה, שהיתה אמורה לדבר בכנס, לא דיברה. כשכל העיסוק בפוליטיקה הפך למופע, צריך להסתפק כנראה בכך שהשם שלי נכלל בהזמנה היפה לכנס, בסימון וי שיש ערבייה בתוכנית וזהו. למה לנאום באמת?

בדיעבד אני מודה למי שסיים את הכנס ולא נתן לי לדבר. הנאום שלי – פמיניסטית פלסטינית שמדברת על רצח נשים ערביות – היה נקשר לנצח עם נאום צער בעלי חיים של ראש הממשלה. אך עדיין, חשוב להשמיע את הדברים שתכננתי לומר במעמד החשוב ההוא, כדי שהקול הזה יישמע.

הנה הדברים שהכנתי לכנס:

אנו מציינות את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים נוכח משבר בריאותי עולמי שתקף אותנו, וגרם להשלכות מסוכנות ביותר על מצבן של הנשים ומשפחות שחיות תחת איום ואלימות בצל החולי והעוני.

אנחנו בארגוני הנשים, ארגונים פמיניסטיים, הנשים שעובדות בשטח, מתנדבות ונשות מקצוע, ידענו מהתחלה שסיר הלחץ עלול להתפוצץ בפנים של כולנו. התרענו, צעקנו, מחינו, כתבנו ניירות עמדה ופירסמנו נתונים, אך לצערנו לקח הרבה זמן עד שהמערכות השונות, וראש הממשלה שעומד בראשן, "הבינו" שאי אפשר לטמון את הראש בחול.

התחלנו את המגיפה והסגר הגדול עם הוויכוח ההזוי אם עובדים סוציאליים הם עובדים חיוניים או לא. וגם כאשר הוחזרו העובדות הסוציאליות לעבודה חלקית, נתנו להן לחלק סלי מזון. "המנה חשובה מהמכה", נכון?

לפי אמות המידה של ממשלת ישראל, קבינט הקורונה וכל הגברים בוועדות החירום, מי כן חיוני גבירותיי ורבותי? מי אמור לטפל במצוקות הכלכליות והחברתיות, מי אמור לטפל באלימות ובסכנות החיים, אם לא הצוותים המקצועיים, נשות הטיפול, קווי הסיוע, ארגוני הנשים, מוקדי העזרה לנשים נפגעות אלימות וחדרי החירום בבתי חולים שאמורים לטפל בנפגעות תקיפה מינית? המשטרה והשב"כ שנכנס למלחמה בקורונה הרי לא יעשו את העבודה הזאת.

הידעתם שב-2017 הוחלט על תוכנית למיגור אלימות נגד נשים שיוקצו לה 250 מיליון שקל לחמש שנים? התוכנית אושרה, ואנחנו חגגנו ושמחנו על פתיחת עידן חדש וחשבנו שאולי פרויקטים ומענים שפיתחנו בשטח במהלך שנים רבות יזכו סוף סוף לסיוע ממשלתי, שמסמל ולו בקצת לקיחת אחריות על חיי נשים במדינה.

אך בין 2017 ל-2019 נרצחו בישראל 67 נשים ערביות ויהודיות ומתחילת 2020 כבר הגיע מספר הנרצחות ל-19, רובן מאז פרוץ משבר הקורונה. עשרות נשים נמצאות תחת איום, מאות נשים שוהות במקלטים, ועשרות אלפי נשים עדיין סובלות מאלימות מגדרית מאחורי דלתיים סגורות. תוכניות מובטחות נשארו במגירות, לא מיושמות, והכסף מטפטף לו אט אט.

ואז נרצחת עוד אישה, ואנו חוזרות לכותרות ואומרות את אותם דברים, וחוזרות לכיכרות לעוד מחאה צנועה שספק אם תזכה לסיקור. מקלטי החירום מפוצצים. המספרים של משרד הרווחה על נפגעות האלימות מלחיצים את המערכת, ואז מתקבלת החלטה של שר הרווחה – מבורכת ונדרשת – לפתוח עוד שני מקלטים.

הידעתם שכ-50% מהנשים הנרצחות הן ערביות? הידעתם שב-60% ממקרי הרצח שבחנו ב'נשים נגד אלימות' בין 2008 ל-2018 אין מידע על הסטטוס שלהם – האם הוגשו כתבי אישום, האם הורשעו הרוצחים הפושעים?

כמה רוצחים מסתובבים חופשי בינינו? עשרות, רבותי, עשרות, עדיין מסתובבים בינינו, כמו רביע כנאענה שחשוד ברצח ופאא עבאהרה לפני שבוע. מאז הרצח הוא מסתובב חופשי ומטיל אימה על עיר שלמה.

הידעתם ש-50% מהנרצחות היו מוכרות לגורם אחד לפחות (משטרה, רווחה וכדומה)? הידעתם שלפי נתוני התנועה לחופש המידע, יותר מ-77% ממקרי האלימות כלפי נשים שהגיעו למשטרה בין 2016 ל-2019 נסגרו ללא הגשת כתבי אישום, בין השאר בטענה כי הנשים חזרו בהן מהגשת התלונה או שהרבה מהתקיפות קלות?

הנתונים הקשים האלה מובילים אותנו למסקנה אחת: שאף שאנחנו בארגוני הנשים בחברה הערבית עושות את העבודה – נשים ערביות עושות את המהפכה בידיהן, מועצמות, מתחזקות, אוזרות כוח ואומץ ומגיעות להתלונן, לבקש עזרה, לדפוק על כל דלת ולבקש סיוע – הדלתות לא נפתחות. שערי הממסד עדיין אטומים.

ופאא עבאהרה, מה לא עשתה? למי לא פנתה כדי להציל את חיה? שמענו על היחס העוין של השוטר, שלא רוצה שאישה תלמד אותו את עבודתו, ומסכם שהוא מחליט ורק הוא.

במקרה של סמאהר חטיב, שנדרסה ונדקרה תשע פעמים לפי מה שפורסם, בסופו של דבר כתב האישום היה על גרימת חבלה חמורה ולא ניסיון רצח. המשטרה לא מצאה את הרכב הדורס ולא את הסכין, וטענה שזה לא ניסיון רצח, כי אם הגבר רצה בכך, הוא היה יכול "להמית" את הקורבן, אך בחר שלא!

רק תדמיינו גבר אחר, במקום אחר, שהיה דורס ודוקר עובר אורח, באיזה כתב אישום היה מוגש נגדו, אם הקורבן היה יהודי? אבל סמהאר היא אישה ערבייה מעיר ערבית, שחיה במדינה שמפקירה את אזרחיה, ושבה ביטחונם האישי לא מעניין אף אחד. מדינה שבה יש מדיניות שיטתית שמרחיבה את הנגישות לכלי ירי, ומעלימה עין מהסחר החופשי ומכל הנשק הלא חוקי שמאמלל את החיים שלנו, ושרובו המכריע מגיע מהצבא.

גם מדיניות מערכת המשפט צריכה להיבדק – זו של המעצרים עד תום ההליכים, צווי ההרחקה וצווי ההגנה שהפכו לבדיחה בקרב העבריינים, והיחס המזלזל שאליו זוכות נשים שמתלוננות על איומים.

כמה פעמים דרשנו פילוח של מושא הרצח לפי מוצא ודת, והבקשה סורבה בטענה שזה עלול להביא "לתיוג אוכלוסיות בהיבט של פשיעה" ולפגוע ברגשותיו של ציבור שלם, מה שעלול להוביל לתגובות שיפגעו בשלום הציבור וביטחונו.

ברור לנו למה המשטרה לא תיתן לנו נתונים מדויקים על נשים ערביות או יהודיות שנרצחות כאן ומה קורה בתיקים שלהן, ולכן אנו נאסוף את הנתונים בעצמנו. ואין דרך אחרת לסכם את הדברים חוץ מלקבוע כי חיי נשים ערביות אינם שווים לנשים יהודיות כאן. נקודה.

במקום "להתחשב ברגשות של ציבור שלם" ולהסוות את הכשל המערכתי של הממשלה בטיפול בנפגעות אלימות ורצח נשים, אני מזמינה את משטרת ישראל לראות בתופעה הזו כתופעה  שחוצה קהילות ומדינות. זאת אף שאכן, לצערי, כמחצית מהנרצחות והשוהות במקלטים הן ערביות, ויש לכך גורמים רבים – חלקם נעוצים בתרבות פטריארכלית, אבל רבים קשורים למדיניות רשלנית, גזענית, לא מקצועית, שיפוטית, מיליטריסטית, שעניינן של הנשים וביטחונן נמצא בה בתחתית הסולם.

אני מזמינה כאן להקים ועדת חקירה ממלכתית ומקצועית שתבחן את מקרי הרצח מחוץ כותלי המשרדים הממשלתיים, ותיתן לנו לנשים הערביות והיהודיות דין וחשבון, כדי שלא נגיע ליום הזה בשנה הבאה כשאנחנו בוכות ומצטערות על עוד עשרים נשים שנרצחו ושלא נקפנו אצבע להציל אותן.

נאילה עוואד היא עובדת סוציאלית ומנכ"לית עמותת נשים נגד אלימות