רק מדינה פושעת דורשת מאזרחיה להילחם בעצמם בפשע מאורגן

נאומו של יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, בכנסת אתמול (רביעי) עורר סערה תקשורתית. עודה, שהצטייר תמיד בתור אדם רגוע ונעים הליכות, נראה על סף פיצוץ. "אנחנו הרשימה המשותפת קוראים לכם להיכנס באבא של אבא שלהם, לכסח להם את הפרצוף. תכסחו את הפרצוף של הפשע המאורגן, זה מה שאנחנו רוצים", אמר מעל דוכן הנואמים, בקול חנוק ומלא כאב.

אני מזדהה מאוד עם דבריו של עודה, ומבינה את הכאב שלו. כמי שנבחר על ידי הציבור שלו כדי לייצג אותם ולפתור להם את הבעיות, מה הוא יכול לומר לאישה ששכלה את בנה או איבדה את בעלה לפשע? איך הוא יסתכל בעיניו של ילדים שלקחו להם את אבא? הוא, וגם אנחנו, עומדים כולנו חסרי אונים, בלי יכולת לעזור. חוץ מלצאת להפגנות, לכתוב ולצעוק, ידינו כבולות.

כמעט שנה חלפה מאז שפירסמנו ב"שיחה מקומית" את סדרת התחקירים "חברה על הכוונת" על הפשע המאורגן בחברה הערבית, וכלום לא השתנה. למעשה, המצב מחמיר והולך. עודה אמר אתמול את אותם דברים שאמרנו בכתבה הפותחת של הסדרה – המשטרה יודעת מי הם ארגוני הפשע ולמי יש נשק. רוב הנשק הלא חוקי שנמצא בידי ארגוני הפשיעה מגיע מצה"ל.

אחת מנקודת המוצא שלי בכתיבת סדרת התחקירים היתה שאם הפלסטינים בישראל נתפסים כאיום ביטחוני על המדינה, אז איך ייתכן שיש בידיהם כזאת כמות של נשק לא חוקי – יותר מ-400 אלף כלי נשק – שהמדינה שותקת ואף מעלימה מכך עין? זו שאלה שצריכה להיות נורה אדומה לכל תושבי ישראל.

התשובה המסתמנת פשוטה: הסיבה לשתיקה היא שהנשק הזה משמש אך ורק כדי לרצוח ערבים ואינו מופנה עדיין כלפי יהודים. וכך אפשר להאשים את החברה הערבית שהיא חברה אלימה, שהאלימות היא תוצר של תרבות וחינוך – ולהטיל עליה את האחריות להילחם בפשע המאורגן.

למעשה, מטילים עלינו אחריות להילחם בארגוני פשע מסוכנים וחמושים, שאם היו מקבלים החלטה להפוך את השלטון או לעשות טבח המוני או אפילו לחסל חצי מתושבי המדינה, הם היו יכולים להצליח בכך.

לא ברור כיצד מצפים מאזרחים לא חמושים להילחם בארגוני פשיעה. אנחנו לא מדברים כאן על עבריין פה ושם, שאפשר להקיא מהחברה. מדובר כאן בארגונים שהשתלטו על החברה ועל מקורות הכסף של המועצות המקומיות ואנשי העסקים.

זו היררכיה ממוסדת. אותם ראשי ארגוני פשיעה יושבים במשרדים מפוארים, ומנהלים עסקים ומפעלים באופן חוקי לחלוטין. הם מגלגלים מיליונים בשוק האפור, ומפעילים "חיילים" שגובים עבורם פרוטקשן. הם לא מלכלכים את הידיים, רק נותנים את ההוראות.

ברשימה שפירסמה המשטרה צויינו שמות של שבעה ארגוני פשיעה, ואפילו במה הם עוסקים. זה היה לפני שנה. מה קרה מאז? למה לא תפסו אותם? אם הם ותחום הפעילות שלהם מוכרים למשטרה, מדוע לא ננקטו נגדם שום צעדים?

במהלך השנה המשטרה שלחה כמה פעמים הודעות לעיתונות על תפיסה של ראשי כנופיות. ומה קרה עם זה? הם שוחררו אחרי שלושה ימים מחוסר ראיות.

האם באמת מדינה כמו ישראל, עם זרועות הביטחון שלה והיכולות המודיעיניות שלה, לא מצליחה לאסוף די ראיות כדי להפליל את ראשי ארגוני הפשיעה?

מתושבי רמת עמידר לא דרשו להילחם בארגוני הפשיעה

2019 נסגרה עם 93 אנשים שנרצחו על ידי ארגוני הפשיעה. השנה, למרות הקורונה והסגרים, הגענו כבר ל-90 (94 כולל נשים שנרצחו על ידי בני זוגן), ועוד נותר חודש וחצי. בשנה שעברה זעקנו ויצאנו בהמונינו להפגין נגד ארגוני הפשע. הפגנו במג'ד אלכרום, הפגנו בכל עיר ובכל כפר שנרצח בהם מישהו.

העיתונאי פייסל ג'בילי אף יצא ביוזמה אמיצה וקרא לאנשים בפייסבוק לפרסם את שמות ארגוני הפשיעה בעיר או בכפר שלו. הוא ציין את שם ארגון הפשע בחיפה, אבל רק מעטים העזו להיענות ליוזמה.

זעקנו לממשלה – תילחמו בארגוני הפשיעה. אי אפשר כבר להכיל את הכאב של המשפחות האבלות והילדים היתומים. דם נשפך, של צעירים. שכונות שלמות חיות בפחד מתמיד. ועוד מאשימים אותנו בזה ומצפים שאנחנו נחסל את ארגוני הפשיעה?

יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, נואם בכנסת על הפשע המאורגן, ב-18 בנובמבר 2020

מתושבי רמת עמידר או פרדס כץ לא דרשו להילחם בארגוני הפשיעה, פשוט גייסו את המשטרה ואת השב"כ והצליחו לחסל אותם – בלי להאשים את החברה היהודית שהיא חברה אלימה ושהאלימות מוטמעת בתרבותה. המדינה הבינה שזו אחריותה, וחיסלה את ארגוני הפשיעה היהודיים.

וכאן, למרות תחנות המשטרה שנפתחו וגיוס ה"מוסלמים", לפי הכתבה שפירסמנו נראה שברוב המקרים, במקום שבו נפתחה תחנת משטרה מספר מקרי הרצח דווקא גדל.

לפני שלושה ימים בלבד נרצחה ופאא עבאהרה, תושבת עראבה, באמצע רחוב באור היום בדקירות סכין על ידי בעלה העבריין, במרחק 150 מטר מתחנת המשטרה. בעלה היה מוכר למשטרה, אחרי שהגישה נגדו כמה תלונות והוא אף נחקר ושוחרר. וכעת הפושע עדיין מסתובב חופשי, והמשטרה לא מצליחה לתפוס אותו.

ערבי שרצח ערבייה, למי זה משנה כל עוד הוא לא מהווה איום על ביטחון המדינה. זו תרבות אלימה, כפי שטען השר לשעבר גלעד ארדן וטוענים כלי התקשורת הישראלים. השאלה הראשונה שמפנים למרואיינים ערבים כשרוצים בכלל להתייחס לסוגיה היא: אז מה אתם עושים עם האלימות בחברה שלכם?

להאשים חברה שלמה באלימות וחינוך לאלימות זה הסתה, גזענות והתנערות מאחריות. איפה היתה האלימות הזאת מ-1948 ועד שנת 2000? למה ארגוני הפשיעה הערביים צמחו וגדלו רק אחרי שהמדינה חיסלה את ארגוני הפשיעה היהודיים? ולמה בשטחים, או אפילו בעזה, אין אלימות כמו שיש כאן?

היחס השונה הזה בולט גם במקרה של רצח נשים. אם אישה ערבייה נרצחת, הכותרת היא תמיד "על רקע חילול כבוד המשפחה". גם נשים יהודיות רבות נרצחות, אבל במקרה שלהן מתייחסים אל זה כאל אלימות כלפי הנשים, ובמקרה של הפלסטיניות כאל עניין תרבותי ומסורתי.

ולמה במקרים של רצח נשים לא מצפים מהנשים להתחמש ולהילחם באלימות? למה מול ארגוני פשיעה זה נראה סביר להאשים את הקורבן ולצפות ממנו לקחת את החוק לידיים?

אפשר אפילו לחשוב שהעלמת העין מארגוני הפשיעה היא מדיניות, ולא רק זלזול וחוסר אכפתיות. כשאנחנו חיים בפחד קיומי, מפחדים אפילו לדבר על ארגוני הפשיעה, קשה יותר להתעסק בפוליטיקה, באפליה נגדנו, בזכויות שלנו.