בפלירט שלו עם עבאס, נתניהו הכיר בכוחו של המיעוט הפלסטיני

מנצור עבאס חושב שהוא סוחר ממולח. "אני יודע שנתניהו מנצל אותי", הוא אמר אתמול לדפנה ליאל בערוץ 12, "אבל גם אני מנצל את נתניהו". בינתיים נראה שהוא סוחר די כושל. בהצהרות שלו על הנכונות שלו לעשות דילים עם נתניהו ואפילו להציל אותו מאימת המשפט, הוא מחליש במודע את הרשימה המשותפת ובכך מעניק לראש הממשלה את המתנה שהוא חלם עליה מאז שהרשימה הזו קמה ב-2015. בתמורה הוא קיבל מנתניהו הבטחות שלפחות כרגע אין בהן שום תוכן ממשי על מלחמה עתידית בפשיעה בחברה הערבית. בקיצור, הוא שילם לנתניהו את מלוא התשלום מראש, ובתמורה לא קיבל כלום.

כל הסיטואציה הזו היא עגומה מאוד ומלמדת על יחסי הכוחות ששלטון היחיד של הימין הצליח לבנות כאן ב-15 השנים האחרונות. בתמורה לכך שהימין יספק למיעוט הפלסטיני הגנה מפני שלטון של כנופיות פשע, עניין שאמור חלק מהחוזה החברתי הבסיסי בין המדינה לאזרחים שלה, המיעוט הזה נדרש לוותר על התביעות הפוליטיות והלאומיות שלו. הנכונות של עבאס לקבל את כללי המשחק האלה מראה עד כמה הימין הצליח לקבע את יחסי התן וקח האלה עם המיעוט הפלסטיני. קחו את הזכות להסתובב בישובים שלכם בלי שיירו בכם באמצע הרחוב, ותנו לנו את הסכמתכם להמשך משטר העליונות היהודית.

ובכל זאת, יש צד חיובי לכל הרומן המתוקשר הזה בין עבאס לנתניהו והליכוד. והוא בא מהכיוון של נתניהו, לא מהצד של עבאס. עוד כשנבחר בפעם הראשונה ב-1996, ססמת הבחירות של נתניהו היתה "ביבי טוב ליהודים". החלק השני של המשפט לא נאמר, אבל היה ברור לכל מצביע: הוא רע לערבים. חלק ניכר מההסתה של הימין נגד הסכם אוסלו התבסס על העובדה שהוא לא קיבל "רוב יהודי" בכנסת.

כשנתניהו בנה מחדש את מחנה הימין ב-2009, שלילת הלגיטימיות של הנציגות הפוליטית של המיעוט הפלסטיני היתה אחת מאבני היסוד שלו. הגישה הזו התגלתה כדבק מוצלח מאוד לאחות את החלקים השונים של "המחנה הלאומי", שאפשר היה גם לקרוא לו המחנה היהודי או בעצם המחנה הלא-ערבי.

הדבר היחיד כמעט שחיבר בין מצביעי ליברמן החילונים ובין מצביעי ש"ס המסורתים, בין הדתים הלאומים המעניקים למדינה משמעות דתית ובין החרדים המסתייגים מעצם קיומה – היתה ההסכמה שישראל היא "מדינה יהודית" שבה ליהודים יש זכויות יתר והפלסטינים זכאים לזכויות, רק אם יתנהגו יפה.

ב-2015, עם הקמת הרשימה המשותפת, המיעוט הפלסטיני הפך לאיום פוליטי שיכול היה להביא לממשלה בראשות השמאל-מרכז. נתניהו שינה גישה בהתאם. הטענה המקובלת היא שקריאת הקרב שלו, "הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות", היא זו שניצחה לנתניהו את הבחירות ב-2015. חוק הלאום שעבר ב-2018 תרגם את הפרקטיקה הפוליטית הזו לחוק יסוד. בשלושת סבבי הבחירות ב-2019 ו-2020, במיוחד באחרון שבהם, ההפחדה מפני האפשרות שנציגי המיעוט הפלסטיני יהיו חלק מהשלטון הפכה לכלי התעמולה המרכזי של נתניהו. "טיבי או ביבי", כפי שנכתב על שלטי הבחירות בכל הארץ.

ההחרפה בהסתה נגד הנציגים הפוליטים של המיעוט הפלסטיני היתה התגובה של נתניהו לשינוי ביחס של המרכז-שמאל כלפי האפשרות של שיתוף פעולה עם אותם נציגים. אבי גבאי, שהוביל את מפלגת העבודה לבחירות במרץ 2019, עוד שלל ישיבה בממשלה עם הרשימה המשותפת. "אני לא רואה מה מחבר בינינו", הוא אמר באוקטובר 2017, זמן קצר אחרי שנבחר לראשות העבודה. יאיר לפיד שלל ישיבה עם ה"זועביז", וסרטון ספירת הגופות בעזה, שהשיק את מסע הבחירות של בני גנץ במרץ 2019, לא היה יכול לשמש בסיס לשיתוף פעולה עם המצביעים הערבים.

אבל ההתרכזות של נתניהו בקמפיין הפחדה נגד השתתפות המיעוט הפלסטיני בשלטון הביאה במידה רבה לתוצאה הפוכה. מצד אחד, היא חיזקה את הנחישות של המיעוט הפלסטיני להתאחד ולהשתתף בבחירות, מה שהביא את הרשימה המשותפת לשיא של 15 מנדטים באפריל 2020. מצד שני, היא הביאה את מפלגות המרכז-שמאל להבנה שהדרך היחידה שלהן להגיע לשלטון היא דרך התמיכה של הרשימה המשותפת ושל הציבור הפלסטיני. ומה שיותר חשוב: ההבנה הזו לא נשארה רק ברמה של הפוליטיקאים. הציבור הרחב של מצביעי המרכז-שמאל נהר בהמוניו לכיוון תמיכה בממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או אפילו בישיבה של המשותפת בממשלה עצמה.

במצב הזה, ברור מדוע בעיני נתניהו פירוק הרשימה המשותפת הוא משימה בעלת חשיבות פוליטית עליונה. המחלוקת הפנימית בתוך המשותפת, שעוררו ההצהרות של עבאס בדבר הנכונות שלו לתמוך בנתניהו, היא שמן בעצמותיו, מה עוד שהמחיר שהוא, נתניהו, שילם על יצירתה קרוב לאפס. ואף על פי כן, ייתכן מאוד שכפי שטקטיקת ההפחדה שלו הביאה בסופו של דבר לחיזוק מעמדו הפוליטי של המיעוט הפלסטיני, ככה גם הניסיון המגושם של נתניהו לפלגו עשוי דווקא לחזק את המיעוט הזה עוד יותר.

ברומן המתוקשר והגלוי שלו עם עבאס, המפומפם במרץ על ידי תקשורת הימין (ראיונות מלטפים לעבאס אצל עמית סגל ב-12N ובמקור ראשון לשם דוגמה), נתניהו למעשה מנפץ את חומת ההפרדה הפוליטית, שבאמצעותה הוא ביקש לכלוא את המיעוט הפלסטיני ולנטרל את ההשפעה שלו. במשך יותר מעשור, אולי בעצם מאז המאבק שלו נגד הסכם אוסלו לפני יותר מ-25 שנה, נתניהו חתר לדה-לגיטימציה של השתתפות "המפלגות הערבית" במשחק הפוליטי בישראל. עכשיו הוא עצמו נותן לגיטימציה ל"מפלגה ערבית", ועוד מפלגה אסלאמית, כזו שהפגינה נגד ממשלת צרפת על כך שהתירה את פרסום הקריקטורות המכפישות את הנביא מוחמד.

נתניהו הוא ציניקן מוחלט. אם המהלך לפירוק המשותפת באמצעותו של עבאס לא יצליח, הוא תמיד יוכל לחזור לדה-לגיטימציה הישנה והרעה. אבל לא בטוח שזה יעבוד לו. אחרי הפלירט שלו עם עבאס, יהיה לנתניהו לאנשיו הרבה יותר קשה לבוא בטענות אל מפלגות המרכז-שמאל שירצו להישען על המשותפת בדרכן להרכבת ממשלה.

ברגע שנתניהו הסיר את הטאבו על שיתוף הפעולה הזה, השאלה תישאר רק המחיר. הרי יועז הנדל וצבי האוזר התנגדו להישענות על המשותפת לא משום שסירבו לקבל את הדרישות שלהן כמו הפסקת הריסות הבתים או הכרה בישובים הלא מוכרים בנגב. הם התנגדו לעצם ההישענות על "תומכי טרור". עבאס, בהקשר הזה, הוא לא פחות "תומך טרור" מהיבא יזבק. להסרת הטאבו תוכל להיות השפעה מיידית על גורלו הפוליטי של נתניהו כבר בניסיון להקים ממשלה חלופית בכנסת הזו, ואם לא, אז אחרי הבחירות הבאות

יותר מכך. בפלירט שלו עם עבאס, נתניהו למעשה מכיר בעוצמה הפוליטית שצבר המיעוט הפלסטיני בישראל. אם המנהיגים הפוליטים של הציבור הזה יבינו את החולשה הזו של נתניהו, ויציבו בפניו, ובפני הציבור היהודי-ישראלי בכלל, תביעות הרבה יותר ממשיות מהמלים הריקות שעבאס מסתפק בהן כרגע, יש סיכוי שיוכלו להשיג הישגים גדולים יותר. גם ברמה האזרחית, ומאוחר יותר אולי גם ברמה הלאומית. נתניהו שבר את הקיר, לא בטוח שיש לו מספיק טיח כדי לתקן את החור שהוא עצמו יצר.