החייל ירה והרג, השופט שפט, והצדק נשאר מחוץ לבית המשפט
לפני שנה וחצי, ליד בית לחם, חייל הרג פלסטיני, שלא איים עליו או על מישהו אחר. על החייל נגזרו 3 חודשי עבודת שירות, וביהמ"ש העליון סירב היום להתערב בעונש המגוחך. נשף המסיכות ששמו הכיבוש לא היה יכול להביא לתוצאה אחרת
היום הגיע לסיומו הצפוי והידוע מראש מחזה, או אולי יותר נכון לומר נשף מסכות פוליטי ומשפטי, בקביעתו של ראש הרכב שופטי בית המשפט העליון, נעם סולברג: "בית המשפט אינו יכול להושיט סעד בעניין זה".
החייל ירה בו ששה כדורים בזמן שניסה לברוח מהצומת. קרובי משפחתו של אחמד מנאסרה ליד גופתו (צילום: ויסאם השלמון / פלאש 90)
הדברים נאמרו בטון רך, ונימה של צער נלוותה לקולו של השופט בשעה שנעץ את מבטו בעלאא שנורה ונפצע קשה באותו אירוע מר ונמהר שהתרחש בצומת אל חאדר (אפרת צפון) לפני כשנה וחצי. שני השופטים הנוספים (יעל וילנר ומני מזוז) גם הם השפילו מעט את מבטם כראוי, וחוט דק ומעושה של השתתפות בצער, כשל אדם שנקלע בטעות ללוויה לא לו, נמשח על שפתיהם.
בעיני עצמם, ואולי אף למתבונן זר שהלכות המקום אינן מוכרות לו, התקיים היום באולם ד' בבית המשפט העליון שבירושלים דיון של ממש: קלדניות הקלידו, עורכי דין עטו גלימות, פרקליטים צבאיים עטויי משקפיים דקי מסגרת גדשו את אולם הדיונים, פרחי עורכי דין גלגלו עגלות טרולי עמוסות מסמכים, השופטים פנו בנימוס רב זה לזה ולעורכי הדין (אדוני, אדוני), וכל אחד מהצדדים רשרש בניירותיו, רכן אליהם מדי פעם בפעם ופלט סעיף כזה או תקדים אחר.
אלא שהיה ברור לכל הנוכחים באולם שבסופו של דבר, עם תום המחזה, יקום ראש ההרכב, השופט נעם סולברג ויקבע את אשר קבע. היה זה אירוע מומחז עד לפרטיו האחרונים בו כל אחד עשה את תפקידו מתוך ידיעה גמורה כי אין לו ולתפקידו כל חשיבות. ההחלטה ניתנה עוד בטרם פקידת בית המשפט הצרודה הכריזה "בית המשפט".
הפרשה שנסתיימה לה היום החלה לפני כשנה וחצי בחודש מרץ 2019 ואתאר אותה בקיצור רב. בחור פלסטיני בשם עלאא נסע עם אשתו ושתי בנותיו מבית לחם לכיוון צומת אל-חאדר. כשלושה קילומטר לפני הצומת, בתוככי בית לחם, התרחשה תאונה. רכב פגע ברכבו של עלאא ונמלט מהמקום. עלאא נסע בעקבותיו ובצומת המרומזר של אל-חאדר שניהם עצרו ועלאא יצא לדבר (ואולי אף להתעמת) עם הנהג הבורח.
באותה עת שמר בפילבוקס החולש על הצומת חייל (שמו אסור בפרסום), שחשב שבכוונתו של עלאא להשליך אבנים על כלי רכב ישראלים ופתח לעברו באש ופצע אותו קשה לעיני אשתו ושתי בנותיו. מיד לאחר הירי, הגיע רכב נוסף עם ארבע פלסטינים ששבו מחתונה בבית לחם. הם עצרו, העלו את עלאא הפצוע לרכב ופינו אותו לבית חולים.
אחד מהם, אחמד מנאסרה, נשאר עם בנות המשפחה המבוהלות מתוך כוונה לפנותן כמה שיותר מהר מהצומת. מסיבות לא ברורות, שאף ההגנה התקשתה מאוד להבהירן, החייל החל לירות גם על אחמד, ובשעה שהוא, אחמד, החל להימלט מן הצומת אל עבר אל-חאדר, החייל ירה בו עוד כשישה כדורים והרג אותו.
אם מנקים מתיאור האירוע את סבך השפה המשפטית, הרי שזה פחות או יותר מה שאירע: חייל פצע קשה פלסטיני אחד והרג את השני, מבלי שהם סיכנו את חייו או את חיי הסובבים אותם, מבלי שהם איימו על מישהו, מבלי שהם שלפו נשק ומבלי שהם זרקו אבן.
לא החזיק נשק, לא זרק אבן. אחמד מנאסרה (צילום: באדיבות המשפחה)
מכיוון שאינני משפטן, הרי שלא אתעכב על ההליך המשפטי כולו על נפתוליו הרבים משום שגם כאן מה שחשוב הוא השורה התחתונה: החייל זוכה מפציעתו של עלאא (פעל כשורה, כך קבע התחקיר) ואילו על הרג אחמד הוא הורשע, על פי הודאתו, בגרימת מוות ברשלנות והעונש שנגזר עליו: שלושה חודשי עבודות שירות שאותם הוא ירצה, כמובן, בבסיס צה"ל.
כמו הדיון היום בבית המשפט העליון, גם לעונש המגוחך הזה קדם מחזה או נשף מסכות שלם של מראית עין של עשיית צדק. החייל נחקר שלוש פעמים (ואפילו מדובבת סמויה היתה מעורבת), שחזורים נערכו (כמובן ללא הפלסטינים, אבל בכל זאת שחזורים), פרקליטים צבאיים ישבו על המדוכה ודנו בסעיפי האישום בכובד ראש, צילומים ממצלמות אבטחה נבחנו לעומק, חבריו ליחידה של החייל היורה נחקרו (אחרי שהם מחקו כמובן הודעות ווטסאפ מרשיעות) וגנרלים עטויי אותות כתבו מכתבי תמיכה מלומדים, גדושי מונחים צבאיים.
אבל התוצאה המשפטית היתה ידועה לכולם עוד טרם החייל ירה את הכדור הראשון: ברגע בו חייל יורה לשווא בפלסטיני, המערכת המשפטית והפוליטית כולה מצופפת שורות, מקימה סביבו חומה בצורה ולכל היותר, על מנת שהיא תרגיש טוב עם עצמה, נותנת לו מכה קטנה על היד בבחינת למען יראו וייראו.
צריך לומר כי רוב רובם של מקרי הירי בפלסטינים אינם מגיעים כלל למערכת המשפטית. הם "נסגרים" ביחידות בכל מיני הליכים משמעתיים חסרי משמעות או תוכן. במקרים הבודדים המגיעים לבתי המשפט, כמו המקרה שלפנינו, ההליך המשפטי הממשי מומר במראית עין משפטית, בהצגה אכזרית ומקוממת.
כך עלאא, ששרד את הירי, כמו גם משפחתו מוכת היגון של אחמד הוזמנו או יותר נכון נגררו בעל כורחם למחזה נטול כל פשר שבו הם נחקרו שוב ושוב, חתמו על תצהירים, הלכו למינהל האזרחי להוציא אישורים להגיע לבתי המשפט ונעמדו בכניסה לאולמות הדיון עם תמונת יקירם ההרוג. כמו מתוך איזו משאלה כמוסה או אולי חולשת דעת של יגון, הם אף נתפתו להאמין לרגע, כמו במעשיית ילדים מסוכנת, שצדק כלשהו ממתין להם בקצה המנהרה המייסרת בה הם מצויים.
כולם יודעים שברגע בו יופעל, ולו על אירוע ירי אחד בשטחים, משפט צדק, משפט בו העובדות ייבחנו, העדויות ייגבו והדין ימוצה, הרי שהכיבוש כולו, כמו במערבולת אדירה, יקרוס לתוך אותו משפט בודד. הכיבוש, מטבע מהותו, מחייב ירי על חפים מפשע מפעם לפעם. לפיכך המדינה תמיד תעשה את חלקה ותגונן על חיילים יורים, מכים ואלימים, גם במקרים שברור לכולם שאל לה לעשות כן.
על מנת לאפשר את הכיבוש ארוך השנים, ששורשיו בחברה הישראלית הם ארוכים ויציבים, מערכת המשפט הישראלית נדרשת להמיר צדק בתפאורה של צדק. ישראל, גם בחלקיה הליברליים ביותר לכאורה, מסרבת להסתכל על עצמה דרך מראת הכיבוש. התמונה הנגלית היא כה איומה עד שאנו מסיטים את מבטנו בבהלה ובבעתה. אותה הסטת מבט, אותה חרדה מפני הדמות שתתגלה במראה היא-היא הגורמת לנו להסתפק בחיקוי זול של צדק, במעין תפאורה שנקנתה מתיאטרון שפשט מזמן את הרגל.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
