"יש סתירה בין איך שאנחנו מאכילים אנשים לבין ייצוב האקלים"

לפני כחודש התפרסם מחקר חדש בכתב העת המדעי החשוב "נייצ'ר" שמפנה תשומת לב בהולה לאחד ההיבטים החשובים של המאבק בשינוי האקלים: החקלאות. המחקר מתחקה אחר פליטות של חמצן דו-חנקני (חד"ח), אחד מגזי החממה העיקריים, הידוע בשימושו הרפואי גם בתור "גז צחוק", ומוצא שפליטות הגז צומחות בקצב מסוכן ביותר.

החוקרים מתריעים שפליטות החד"ח עולות מהר יותר ממה שמצופה על פי התחזיות של הפאנל הבין-ממשלתי על שינוי האקלים (IPCC). לפי הממצאים שהם מציגים, ואם יימשכו פליטות גז הצחוק בקצב הנוכחי, ההתחממות צפויה להגיע ללא פחות מ-3 מעלות מעל לממוצע הטרום-תעשייתי, הרבה מעבר לגבול העליון הקטסטרופלי של 2 מעלות שנקבע בהסכם פריז.

האנצ'ין טיאן (Tian), החוקר הראשי במחקר, מסכם את הבעיה יפה: "יש סתירה בין איך שאנחנו מאכילים אנשים לבין ייצוב האקלים."

המקור העיקרי לצמיחה המהירה בפליטות החד"ח הן כלכלות גדולות בהן החקלאות עדיין עוברת תיעוש: סין, הודו, וברזיל. בארצות הברית הפליטות יציבות למרות שהתפוקה החקלאית בעלייה, בעוד באירופה הפליטות במגמת ירידה איטית.

המעבר לחקלאות תעשייתית אינטנסיבית, ובפרט המעבר לשימוש בדשן מלאכותי, מאפשר לאנושות לגדל הרבה יותר אוכל ממה שהיא יכולה לצרוך, תוך כמות הולכת וקטנה של עבודה חקלאית. מחירי הדשן הכימי זניחים, וכתוצאה נהוג לעשות בו שימוש מופרז.

פתרונות קלים

שני שליש מפליטות החד"ח מקורן בעודפי דשן שמתפרקים בקרקע, בפרט בקרקע רטובה או בוצית. את מירב הפליטות האלה ניתן לפי החוקרים למנוע בקלות ובלי לפגוע בתפוקה: רק צריך להימנע מדישון יתר, ולהתאים את הדישון לתנאי מזג האוויר.

השליש הנותר מבין פליטות החד"ח מגיע ממקור נוסף: צואת בעלי חיים, והחוקרים מצביעים גם על שינויים באופן הטיפול בה שיכולים לצמצם את הנזק.

אולם הממצאים החדשים והתחזית המדאיגה של החוקרים דורשים תשומת לב מוגברת למערכת המזון במאמצים לייצוב האקלים. וכאשר אנו נותנים את הדעת על כך, אין מנוס מהמסקנה שמעבר כמה שיותר נרחב לתזונה צמחונית וטבעונית הוא הכרחי. אפילו הדוח השנתי החדש של סוכנות האנרגיה העולמית – לא בדיוק זרוע של החזית לשחרור בעלי חיים – מציין שבלי מעבר לתזונה צמחונית, יהיה קשה מאוד להפחית את פליטות גזי החממה בקצב הנדרש.

כאשר אנו בוחנים את טביעת הרגל האקלימית של מקורות מזון שונים, הסיבה ברורה למדי: בשר פרות הוא המזון הכי מזיק אקלימית בפער ניכר, ושלל מזונות מן החי, ובפרט מוצרי חלב, מככבים בראש הרשימה. זאת לא רק בגלל פליטות החד"ח בהן עוסק הדוח החדש, אלא בין היתר גם פליטות פחמן דו-חמצני משמעותיות, ואף פליטות מתאן שמשתחרר, כידוע, כאשר פרות וכבשים משחררות נפיחה.

ישנה, כמובן, שורה של סיבות אחרות להימנע מניצול בעלי חיים עבור מזון: קשה מאוד להגן מוסרית על הסבל הרב של בעלי החיים כאשר ניתן לחיות ולשגשג בלעדיו; זה פשוט בריא יותר עבור רוב האנשים; וייצור מזון מן החי הוא מקור מרכזי למחלות שמבטיח לנו מגיפות גרועות אפילו מהקורונה בעתיד.

לאור ממצאי המחקר על פליטת חנקן דו-חמצני אפשר לחשוב שלמעשה מעבר לתזונה צמחונית או טבעונית הוא לא פתרון כלל, שכן שני שליש מהפליטות מגיעות בכלל מגידול צמחים. אבל בהקשר הזה ובכל הנוגע לטביעת הרגל הסביבתית של מזון בכלל, חשוב לזכור שגם גידול מזון מן החי דורש גידול צמחים, איתם מאכילים את בעלי החיים; מי שאוכל מזון מן הצומח באופן ישיר צורך משמעותית פחות תוצרת חקלאית.

לפיכך אמנם נדרשים בין כה וכה צעדים לצמצום הפליטות מתחום החקלאות, בין אם מדובר בעבודת הסברה ופיקוח או חקיקה והסדרה של השימוש בדשנים כימיים וגורמי פליטות אחרים – אך במקביל נדרש מאמץ בינלאומי לצמצום צריכת הבשר והחלב.

הגביע הקדוש נראה באופק

מבחינת המאמצים הנדרשים כעת, יש גם חדשות טובות: תחום תחליפי הבשר חווה בחודשים האחרונים תנופה אדירה. כפי שחזו כבר בתחילת מגיפת הקורונה, המגיפה פגעה בשרשראות אספקת הבשר וגרמה לעניין מוגבר בתחליפים מן הצומח. שורה של גופים עסקיים מצביעים כעת על מגמה ברורה של התרחבות שוק התחליפים.

במקביל, במקרה או שלא, חברת "סופרמיט" הישראלית פותחת מסעדה ניסויית ראשונה על טהרת הבשר המתורבת – בשר מתאי תרנגולת אמיתיים שגודלו במעבדה, בלי לול ובלי משחטה. הבשר המתורבת הוא סוג של "גביע קדוש" של תחום תחליפי הבשר, שכן מדובר בתחליף שהוא הדבר האמתי עצמו, בלי כל החסרונות הרגילים.

המטבח הניסיוני בנס ציונה יציע לסועדים-נסיינים ברי-מזל לאכול בשר תרנגול אמיתי, נטול סבל, בתנאי מסעדה. זהו צעד משמעותי בדרך לייצור תעשייתי של בשר מתורבת, אשר צפוי בין היתר גם לאפשר צריכת בשר עם טביעת רגל אקולוגית זניחה לעומת כזה שהרגו עבורו בעל חיים.

החשיבות של ההתפתחויות האלו היא בלתי מבוטלת, להערכתי, אבל מסיבות אחרות ממה שאנו עשויים להניח. נהוג לחשוב, או לפחות לטעון, שכל מי שבוחר בהמבורגר על בסיס אפונה או סויה במקום המבורגר מבשר של פרה "הציל חיה"; המציאות בפועל מורכבת יותר, גם אם נתעלם מכך שמבשרה של פרה אחת מכינים הרבה יותר ממנת המבורגר אחת יחידה.

המורכבות נובעת מכך שבמרבית המקרים, התחליפים המשווקים הם חלק מאותה מערכת כלכלית שמגדלת בעלי חיים ותבואה באופן הרסני. בפרט יצרניות בשר מפנות חלק קטן ממשאביהן לפיתוח תחליפים, כדי להימנע מפגיעה בנתח השוק שלהן בגלל העניין הגובר בתזונה צמחונית וטבעונית.

אבל מבעד לאריזות בצבע ירוק וסיסמאות שיווקיות על העליונות המוסרית של המבורגר עדשים, אותם התאגידים ממשיכים לשווק בשר ביד השנייה. כאשר בארץ אחת הביקוש לבשר מתחלף בביקוש לתחליפים, הם יכולים להשקיע את הרווחים מהתחליפים הטבעוניים גם בגידול חיות נוספות עבור בשר בארץ אחרת. כך מתרחש המצב הפרודקסלי לכאורה עליו כתבתי בעבר, בו בעת שהביקוש לתחליפי בשר עולים, גם צריכת הבשר הגלובלית עולה.

אולם כפי שציינתי גם אז, זה לא אומר שהתחליפים הם חסרי משמעות – להיפך: הם חשובים, אבל באופן אחר. שוק התחליפים, והמשאבים המושקעים כיום בפיתוח תחליפים מוצלחים יותר ושיווקם עבור אוכלי בשר, לא היו אפשריים בלי שאקטיביזם טבעוני צרכני פרץ את הדרך ויצר בסיס צרכנים.

עכשיו שהשוק הזה קיים, צומח ופורח, התנועות למען בעלי החיים ולמען האקלים פועלות בתנאים אחרים ויכולות לקדם את השינוי הגלובלי הלאה: הדרישה כעת היא לא סתם לוותר על בשר ו"לכו לחפש" – אלא פשוט לעבור לתחליפים, שינוי קטן בהרבה. וקשה להתעלם מכך שהרבה אנשים כבר עשו את המעבר בהצלחה, כמו גם משפע התחליפים ההולכים ומשתפרים.

כדי לבלום את הרס האקלים רק צריך לקחת את ההתפתחות החשובה הזו הלאה, מתוך תחום הבחירה האישית הפרטית, ולקדם אותה גם ברמה הציבורית.

דרישה בסיסית ומיידית צריכה למשל להיות העברה הדרגתית של כל סבסוד הבשר לסבסוד מזון מן הצומח. בד בבד רצוי לדרוש שמוסדות ציבוריים בהם מוגש מזון, כמו בתי חולים, יצמצמו את השימוש בבשר וחלב בהדרגה. בהמשך צריך לשאוף להגביל, ולבסוף לבטל, את גידול בעלי החיים עבור בשר.

קטונתי מלהציע מצע מדיניות מפורט, ואני בטוח שניתן להתעלות בקלות על ההצעות שלי. הנקודה היא רק שלאור הממצאים החדשים, המדגישים את דחיפות השינויים במערכת המזון, צריך לא רק לשמוח על התפתחות התחליפים, אלא למנף אותה כדי לקדם שינוי נרחב יותר. רק שינוי קולקטיבי, ציבורי, יכול להשפיע בשנים המעטות שיש לנו על היקפי גידול המזון מן החי – ולמגר את תרומתו הניכרת לקריסת האקלים.