newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ה"חטיפה" של גופת השייח': הדרוזים איבדו אמון ברשויות

בתקשורת תיארו את האירוע שבו נלקחה גופתו של השייח' חלבי מביה"ח בצפת להלוויה במג'דל שמס כ"חטיפה". הדרוזים זכרו את הלוויה ההמונית באשדוד של אדמו"ר חרדי ולא הבינו למה מזלזלים ברגשות שלהם

מאת:

בזמן שהתקשורת הישראלית הקפידה על שימוש במילה "חטיפה" לתיאור האירוע בבית החולים זיו, מאות אלפי דרוזים הרכינו ראש לזכרו של איש יחיד בדורו, והאירוע כולו נרשם כעוד פרק ביחס המזלזל של הרשויות כלפי דרוזים.

שמרו על ריחוק חברתי בזמן הלוויה. הלוויה של השייח' אבו זין אלדין חלבי ממג'דל שמס (צילום: פאדי אמון)

שמרו על ריחוק חברתי בזמן הלוויה. הלוויה של השייח' אבו זין אלדין חלבי ממג'דל שמס (צילום: פאדי אמון)

הלוויה וה"חטיפה" של גופתו של השייח' אבו זין אלדין חלבי ממג'דל שמס היו אירוע מורכב, שהמיינסטרים התקשורתי לא מצליח להבין או כלל לא מתאמץ. במקרה הזה, התקשורת לא נבדלה מהממסד ביחסה העוין כלפי הדרוזים.

אבל לפני הכל, אני רואה לנכון לחלוק כבוד לשייח' חלבי, איש דת שאהב את הבריות, פתח את ביתו במשך עשרות שנים לעוברים ושבים והיה סמל של חכמה וענווה.

כמו כולם, מאז הגל השני הדרוזים מתמודדים עם נגיף הקורונה, ביישוב שממנו אני מגיע, דאלית אל כרמל, נפטרו לא מעט אנשים, חלקם אנשי ציבור חשובים כדוגמת המחנך ואיש התקשורת פרח חלבי. ככלל, הלוויות נערכו בהתאם למתכונת של משרד הבריאות ללא כל היסוס וללא כל שאלה. התפתח מנהג מעט משונה ולפיו בהודעת האבל מפרסמים את מספר הטלפון של בני המשפחה, והמנחמים מתקשרים לניחום אבלים טלפוני.

חשיבותה של הלוויה בדת הדרוזית היא נעלה והיא באה לידי ביטוי אפילו בברכות יומיומיות. בבסיס היחס הזה עומד הרעיון שהלוויה היא תעודת חייו של האדם והשתתפות בלוויה היא קונבנציה חברתית והיא בחזקת חובה אפילו, אף ש"ההתברגנות" של החברה הדרוזית פגעה בה מעט.

עם מותו של השיח', גובש מתווה לפיו הגופה תישמר, הלוויה תצא מבית החולים למגרש העירוני במג'דל שמס, והיא תתנהל בהתאם להנחיות ובשמירה על כללי הריחוק החברתי. ואולם, בשעות הלילה החלו להתפשט שמועות ולפיהן בית החולים והרשויות החליטו לפעול בהתאם לקבורת חולה קורונה. כלומר גופתו תהיה בשקית אטומה, כאילו מת מקורונה. ניפוץ המתווה שסוכם יצר סדק אמיתי בלבבותיהם האנשים שחיכו לחלוק כבוד אחרון למת.

בשעה של תסכול וחוסר ודאות ומתוך חשש שהרשויות יעשו מחטף, הגיעו עשרות אנשים לבית החולים כדי לוודא שהשייח' יובא לקבורה במסגרת ההסכם שגובש. לאור שטף הדיווחים על שינוי המתווה, הם עמדו על כך שהגופה תהיה בידיהם. לאחר שנתקלו בהתנגדות לא ברורה, שרק הגבירה את החשד, הם החליטו להשיב את הגופה עמם בכל מחיר.

אני מצר על כל אלימות, בין אם היא פיזית או מילולית וגם כלכלית ולא משנה מהן הנסיבות, אבל השאלה בעיני היא אמון הציבור.

הצעד שתואר כ"חטיפה" צריך להדיר שינה מעיני רבים במשרד הבריאות ובמדינה בכלל, בעיקר משום שהוא מוכיח שאמון הציבור נשחק. גם הדיווחים המגמתיים בתקשורת התקבלו בביקורת בקרב הדרוזים ואפילו בקרב הציבור הרחב.

הדרוזים, בייחוד בצל הקורונה, איבדו אמון בממסד. הם זוכרים את התמונות מאשדוד מהלווייתו של האדמו"ר מפיטסבורג שהמשטרה אישרה, הם זוכרים את הסגר למראית עין שהוטל עליהם ללא כל אכיפה וללא כל דיון עמם, והם זוכרים את ההבטחות של ראש ממשלה למענקים שלא מגיעים. משום שרבים מהישובים הדרוזים מתפרנסים מתיירות פנימית, הפתיחה ההדרגתית של המשק פוגעת בהם קשה, שכן עסקים רבים עומדים סגורים כבר יותר מחודש.

אמון הציבור השחוק אינו נחלתם של הדרוזים בלבד. הרוח הגבית שקיבלו הדרוזים מהציבור הרחב בפרשת הלוויה של השייח' חלבי מעידה על סדק משמעותי ועל הבנה שהרשויות חדלו לקבל החלטות מושכלות.

עכשיו צריך לחשוב כיצד משיבים את האמון של הציבור ברשויות וכיצד ניתן לגבש מתווה להלוויות של אנשים חשובים, בייחוד אלה שלהם קהל מאמינים גדול.  במסגרת זו, ראוי גם לציין את ההקפדה על הריחוק החברתי שנשמר במהלך במהלך הלוויה והשמעת ההספדים על ידי סידור הכיסאות במרחק וישיבה מרוחקת על ספסלי האצטדיון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf