"נוטשי הספינה" הימניים בישראל ובארה"ב - נטל או נכס לשמאל?

בארבע השנים האחרונות נדמה כי הסדר הפוליטי הישן בישראל ובארצות הברית הפך את פניו, והוא מעמיד כעת בפני השמאל בכל אחת מהמדינות דילמות דומות להפליא. אחרי חצי-עשור של שידוד מערכות אידיאולוגי, צריך לנסות להבין מה קרה בכלל בסדר הפוליטי בארבע-חמש שנים האחרונות; אין ספק כי הוא תוסס בכל צדדיו, אבל מבט היסטורי מפוכח מסמן דווקא את הימין כזרז המרכזי והראשוני של השינויים האלו.

נתניהו, מאז בחירתו מחדש ב-2015, זנח חיש מהר את נאום בר-אילן ומצא את מטה לחמו במלחמה בתקשורת ובבתי המשפט. טראמפ נבחר ב-2016 עם אג'נדה פופוליסטית ימנית, עם עוינות לממסד הרפובליקאי ועוינות לתקשורת שרק העצימה את מקבילו הישראלי. שניהם פיתחו אסטרטגיה פוליטית שבנויה על הצמדות לבסיס הכוח, שמורכב מהשכבות הנמוכות של קבוצת הרוב וברית הדוקה עם הימין הדתי. מצד אחד עיירות הפיתוח של נתניהו והברית שלו עם החרדים והימין המשיחי, ומצד שני הלבנים העניים של טראמפ והברית שלו עם הימין האוונגליסטי. המרכז הפוליטי היה אמור להשתכנע מהצגת האופוזיציה כמושחתת, רופסת, או כשמאל קיצוני.

ולשניהם משותף עוד דבר – הכרזת מלחמה על "הסדר הישן והטוב", המוסדות הישנים ושלטון החוק שטראמפ התנגח בהם מההתחלה ונתניהו פנה כנגדם לאחר האשמתו בפלילים. המוסדות הישנים הפכו באבחה אחת ל-"דיפסטייט", והאג'נדה של הליכוד והמפלגה הרפובליקנית הפכה באותה אבחה משמרנית לפופוליסטית עם ארומה מהפכנית – "עולם ישן עדי יסוד נחריבה" בגרסתו הימנית.

האופוזיציה  המרכזית משמאל, הנעה בין ניאו-ליברליזם לרפורמיזם כדרכה, נתפסה עם המכנסיים למטה. הרצוג וקלינטון האנמיים, החיוורים, ניסו שניהם להתרחק מהאגפים השמאליים של האופוזיציה ולא היוו אלטרנטיבה מספיקה גם לקהל היעד שלהם, שבעצמו היה עדיין שמרני יחסית, ופנטז על נצחון דרך מרכז המפה הפוליטית, בלי המילה 'שמאל' (או ערבים, או סוציאליסטים).

החלקים בימין שלא התחברו לאג'נדה הפופוליסטית-סמכותנית החדשה, במיוחד האליטות השמרניות הישנות, החלו לנטוש את הספינה בעצמם, או מצאו את עצמם מושלכים ממנה. משה כחלון מצא את עצמו במפלגת מרכז מחוץ לליכוד, והח"כים שהיו מזוהים עם הגווארדיה 'הלאומית-ליברלית' הישנה (לבנת, מרידור) של 'נסיכי הליכוד' גם נפלטו.

כבר עם בחירתו של טראמפ להנהגה, החלו לצוץ מחוץ למפלגה קבוצות של רפובליקנים שנשבעו "לעולם לא טראמפ" (Never Trumpers); אחת מהן אף בחנה ריצה של מועמד שלישי לנשיאות. בני בגין, מהח"כים הניציים בליכוד ובנו של היו"ר המיתולוגי מנחם בגין, פרש מהמפלגה והודיע בסבב הבחירות האחרון שלא יצביע ליכוד. צמד הנשיאים הרפובליקנים לשעבר, בוש האב ובוש הבן, שניהם לא הצביעו לטראמפ בבחירות. האליטות השמרניות מצאו את דרכן החוצה. מצביעי הימין, אגב, נשארו ברובם במפלגות האם.

הדרך הזאת החוצה הסתיימה כמה פעמים בשורות האופוזיציה המרכזית, שמצדה עטה על האפשרות לקלוט אנשי 'ימין ממלכתי', שירחיבו את שורות המצביעים. 'פרוייקט לינקולן', חבורה של יועצים רפובליקניים שפועלים לשכנע מצביעים רפובליקנים לבחור בג'ו ביידן לנשיאות, ומנגד  פוליטיקאים כמו יועז הנדל ובוגי יעלון, הם תוצר פוליטי ייחודי לעידן הזה – אנשי ימין שמרניים "עם עקרונות", שעברו צד בגלל ההשתלטות העוינת על בסיס האם שלהם; הם אף לא אנשי מרכז-ימין, אלא ימניים ושמרנים בכל רמ"ח איבריהם, שמתנגדים למנהיגים הפופוליסטיים של מפלגותיהם; "רק לא ביבי" ו-“Never Trump" מימין.

מה עושים עם הפליטים מהימין

בינתיים  רוחות חדשות החלו לנשוב בשמאל. המחנה הסוציאליסטי של סנדרס סחף אחריו רבים, ובראשם בלוק אנרגטי של צעירים לבנים ליברלים. בדרך, הוא הפך להיות חלק אינטגרלי מהמפלגה הדמוקרטית, כזה שמוכרחים להתחשב בו. הקמתו של צוות 'סנדרס-ביידן' משותף אחרי הפריימריז ומירוץ אחרי סגנית-נשיא פרוגרסיבית משקפים זאת יותר מכל.  השמאל האידאולוגי אמריקני כאן להישאר, והאגף המרכזי של המפלגה מוכרח לחיות איתו ביחד, במיוחד אל מול האיום הגדול ושמו קדנציה שנייה של טראמפ. ההסחפות של האגף המרכזי לתוך מחאות ה-Black Lives Matter רק משקפות את הסימביוזה הזו.

גם בישראל הקטנה, למרות מה שנדמה כסחף ימני בלתי-פוסק, אנו עומדים בפני תהליך דומה. לראשונה, במיוחד מאז המחאות על חוק הלאום, מתפתח שיתוף פעולה פוליטי יהודי-ערבי מחוץ לכללי המשחק שהיו נהוגים עד כה. מספר היהודים שהצביעו למשותפת אמנם קטן אבל משמעותי במונחים ישראליים, אבל הסיפור האמיתי הוא הלגיטימציה חסרת-התקדים לשיתוף פעולה יהודי-ערבי בקרב ציבור המרכז-שמאל; על פי סקרים, יותר משבעים אחוז ממצביעי מפלגת כחול-לבן, תמכו בהקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת. איימן עודה הפך לדמות מקובלת לחלוטין בחוגי המרכז-שמאל. אלו שינויים טקטוניים ואין להם תקדים בהיסטוריה הפוליטית בישראל; הם חומקים מתחת לרדאר משום הם קורים בתוך אווירת המשבר הדמוקרטי בלב המרכז-שמאל.

עיתונאי הימין חגי סגל, העורך של מקור ראשון, כתב בפברואר השנה שההישג המשמעותי היחיד של מפלגת כחול-לבן הוא הלגיטימציה חסרת-התקדים שהיא העניקה לרשימה המשותפת. הוא כתב את זה כדי לבזות את המיזם הפוליטי של לפיד וגנץ, שכנראה לא ינפנפו בעובדה הזאת בראש חוצות, אבל כנראה שהוא צודק. בדומה לשיתוף הפעולה בין מחנה סנדרס למחנה ביידן, על שני הצדדים נחתה ההבנה, במילותיו של עודה, ש-"לבד אנחנו לא יכולים לשנות, אבל בלעדינו אי-אפשר".

שני הצדדים נפגשים באופוזיציה

המפגש בין שני הזרמים האלה, הימניים 'הממלכתיים' שנפלטו החוצה וההתחדשות הפנימית בשמאל, מעצב מחדש את הדינאמיקה של האופוזיציה מהמרכז שמאלה, אל מול הימין הפופוליסטי.

מצד אחד, נדמה כי לאור 'נסיבות החירום' שהימין הפופוליסטי מביא איתו, האגף השמאלי של האופוזיציה – בין אם מדובר במחנה סנדרס, ברשימה המשותפת או בבלוק 'צדק לאיאד' בהפגנות – הפך לשותף של קבע במחנה.

מצד שני, השמרנים שערקו מהימין לא בוחלים בלקיחת חלק בעיצוב האופוזיציה אליה נקלטו, כך שתהיה קרובה יותר להשקפתם. כך, הרפובליקנים שנקלטו באופוזיציה הדמוקרטית תחת דגל ה-“Never Trump”  הפכו לא רק למחנה "לעולם לא טראמפ" אלא גם למחנה "לעולם לא סנדרס", והיוו חלק בנצחונו של ביידן על האחרון. לעומת זאת, אצלנו, ההתנגדות המשמעותית להקמת ממשלה בהשתתפות הרשימה המשותפת אחרי הבחירות האחרונות, הגיעה גם היא מהנדל והאוזר, אותו פלג ימני שערק לאופוזיציה. כמו בארה"ב, הימנים שהצטרפו למחנה 'רק לא ביבי' הפכו גם למחנה 'רק לא איימן עודה' (או 'רק לא ערבים').

אבל יותר מאשר במפלגות, השינוי הזה ניכר ברוחות האופוזיציה שנושבות מחוץ לכנסת, ויותר מכל בגל המחאות נגד ראש הממשלה. מצד אחד, בלוק חזק של "צדק לאיאד", דגלים אדומים ושלטים נגד הכיבוש, שהפך חלק אינטגרלי מהמחאה. מצד שני, 'מצוד' אחרי אנשי ימין 'דמוקרטיים' או 'ערכיים' שישתתפו במחאה ויביאו אותה למסה קריטית. בינתיים, שני הדחפים האלה חיים ביחד תחת 'הסכנה' של טראמפ ונתניהו. זוהי חלק מהייחודיות של מחאת בלפור (ושל ה-Never Trumpers).

אין ספק שהדינאמיקה הזו מעמידה את השמאל בפני דילמה. אם המטרה היחידה היא החלפת נתניהו, או טראמפ, אז אפשר למלא את שורות הכנסת ביועז הנדלים או ברפובליקנים 'מתונים' שפרשו מהמפלגה. ואז, אולי, נתניהו וטראמפ יודחו – ובמקום שלטון ימין פופוליסטי נקבל שלטון ימין שמרני וממלכתי. לאסטרטגיה הזאת, לצד ההקרבות שלה, יש הצלחה מסוימת – על פי הסקרים, מספר גדול של עצמאים ורפובליקנים לשעבר אכן עורקים לכיוונו של הנשיא ביידן, ומספר לא-קטן של מנדטים ימניים אכן הצביע לאלטרנטיבה של כחול-לבן בבחירות.

אבל אסור לשכוח שיש ערך משמעותי, גם אלקטורלי, בהעמדת אלטרנטיבה ערכית ואמיתית לציבור; אם מהות האופוזיציה היא רק להתנגד לנתניהו, והשמאל הוא רק חוד החנית של התופעה הזו, אז הרי אין שום סיבה שאנשי מרכז וימין יגיעו אי-פעם לשורות השמאל – אם בכלל ברור מהו שמאל, במקרה הזה.

לעומת זאת, אנו רואים כיצד במקומות בהן הוצבה אלטרנטיבה אידיאולוגית ברורה – בין אם הסוציאליזם הדמוקרטי של סנדרס או תנועת המחאה של Black Lives Matter, התפשטות המחאה והמיאוס השלטוני גרם לאנשים להגיע לשורות השמאל ממש – משהו שבישראל נראה כמו פנטזיה בלתי-אפשרית. נדמה שאף פעם אין זמן לבניית אלטרנטיבה, ואחרי עשורים של כיבוש, פצעים עדתיים בתוך השמאל ודה-לגיטימציה מתמשכת, נראה שזה כמעט בלתי-אפשרי. אבל יש תקווה לשמאל אחרי עידן נתניהו, אז היא טמונה רק במה שעשו מקביליו מארץ האפשרויות.

אריאל דוד הוא חוקר פוליטיקה ובלימודי השלמה לקראת דוקטורט במדע המדינה.