מאהר אל-אח'רס: הגוף הוא המפתח לשחרור

אני כותב את הטקסט הזה ביום ה-90 לשביתת הרעב של מאהר אל-אח'רס. עורכת דינו אחלאם חדאד ביקרה אצלו הבוקר (24.10.2020) בבית החולים והפיצה את דבריו: "היום אני מרגיש מאוד חלש, רעידות בכל גופי, קושי להתרכז, בדיבור ובראייה ולחץ בחזה". הוא חזר על בקשתו להשתחרר מבית החולים קפלן, להשתחרר ממעצר מנהלי, ולהתאחד עם משפחתו. אל-אח'רס, שייתכן שעד שטקסט זה יתפרסם כבר לא יהיה בחיים, סיכם את דבריו: "אני ממליץ לעמי להגן על המולדת".

המועקה קשה מנשוא. בזמן כתיבת המילים האלו אדם גוסס במיטת בית חולים מרחק חצי שעה נסיעה מביתי. אבל הפתרון למצבו אינו רפואי כי אם פוליטי. אם יבוטל צו המעצר המנהלי העומד כנגדו, יפסיק את שביתת הרעב וישרוד. אם מדינת ישראל תמשיך להתעקש להחזיקו ללא משפט, ימות.

בשביתתו קובע אל-אח'רס משוואה פשוטה עד אימים: חירות או מוות.

אך המשוואה הזו פשוטה רק למראית עין. המחזאי והמשורר יונתן לוי היטיב לנסח את מורכבותה באופרה "אלף הישֵנים" שבמרכזה שביתת רעב המונית של עצירים מנהליים פלסטינים. כשהשביתה מתקדמת ומיצי הקיבה של האסירים חורכים את בטנותיהם הריקות, ראש הממשלה נותר אובד עצות: "ואי אפשר לשפוט אותם. ואי אפשר לשחרר אותם. ואי אפשר לתת להם למות". אכן מבוי סתום. באופרה, ראש הממשלה מחליט להרדים את השובתים ולהחזיקם במשרדו בעודם מצויים בקומה. במציאות, ממשלת ישראל חוקקה את חוק ההזנה בכפייה.

לכאורה נמצא פתרון למבוי הסתום. בדומה לפתרון שנתן ש' מהשב"כ באופרה "אלף הישנים", הזנה בכפייה תוכל: "למנוע את שחרורם הפיזי באי שחרור, למנוע את שחרורם הנפשי באי משפט, למנוע את שחרורם הרוחני באי מוות". אלא שבמציאות, בפעולה חסרת תקדים ביחסים שבין הממסד הרפואי למדינת ישראל, הרופאות והרופאים סירבו.

כאן התעורר העניין שלי כאנתרופולוג רפואי-פוליטי שחוקר את המתח שבין פוליטיקה לאומית ופרופסיונלית בישראל/פלסטין. ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) קראה לסירוב מצפוני ונשיאה דאז, פרופ' לאוניד אידלמן, אמר לי בראיון: "אתיקה רפואית היא מעל לחוק". גלעד ארדן, שהיה השר לביטחון פנים איים שפרופ' אידלמן אחראי לכך ש"רחובות ישראל מתמלאים במאות מחבלים שפלים ששבתו רעב והשתחררו". אני התעניינתי במאבקי הכוחות בין הפרופסיה הרפואית והמדינה, ובאופן שבו פוליטיקה לאומית ואתיקה רפואית מתערבבות. ראיינתי רופאות ורופאים, אתיקאיות ופקידים ושאלתי על הזנה בכפייה, על סירוב מצפוני ועל צדק.

אבל הפרקטיקה עצמה של מניעת מזון עד סכנת חיים ככלי לשחרור נותרה עלומה בעיניי. יותר מכך, התקשיתי להבין איך בתוך מאבק שחרור ארוך שנים כואב ומדמם, שביתת רעב של עציר מנהלי אחד טורפת את כל הקלפים. שוב ושוב. כך קרה במקרה של ח'דר עדנאן ב-2011, חסן ספדי ב-2012, מוחמד עלאן ב-2015, היבא אללבדי ב-2019 והיום עם מאהר אל-אח'רס.

המפתח להבנה של כוחה הציבורי ועוצמתה הפוליטית של שביתת הרעב טמון בעיני בהבנה של מערך השבי רב הממדים שבו נתון העם הפלסטיני. עצירים מנהליים הם רק קצה קצהו של מערך זה. מיליוני פלסטינים שבויים במצב ארעי, חסרי מדינה, ללא אזרחות, במחנות פליטים מאז הנכבה. מיליונים אחרים שנותרו בפלסטין מוחזקים בשבי ב"כלא הפתוח הגדול בעולם" שבעזה או תחת משטר צבאי בגדה המערבית. 800,000 פלסטינים נכלאו מאז 1967 בבתי סוהר בישראל, וכמעט שאין משפחה שאין בה אסיר או אסיר לשעבר.

אם שבי הוא היעדר שליטה, בקצה הסקאלה מצויים העצירים המנהליים. מאות עצירים מנהליים פלסטינים כלואים בבתי כלא ישראלים בכל רגע נתון (350 נכון לסוף ספטמבר). עצירים אלו מוחזקים ללא משפט וללא כתב אישום, לרוב בטענה שבכוונתם לבצע פעולה בעתיד. העצירים ועורכי דינם לא יודעים במה הם מואשמים ולא ניתנת להם הזכות לטעון לחפותם. בעוד שתוקפו של צו מעצר מנהלי הוא חצי שנה, ניתן להאריכו ללא הגבלה, לרוב ממש ערב פקיעת תוקפו. כפי שאמר לי בראיון בכיר לשעבר בשב"ס: " זה גיהינום. אתה לא יודע, אין לך סוף לכלום, אתה לא יודע למה לחכות. כל פעם משבר מחדש". הפילוסוף אשיל מבמבה (Achille Mbembe) מכנה גיהנום מסוג זה "עולם מוות" (death-world). מרחב חוסר שליטה שבו הנתינים הקולוניאליים נתונים בין חיים ומוות.

שבויים במצב של לימבו, כלואים ללא שחרור נראה באופק, מבלי לדעת את האשמות העומדות כנגדם, עצירים מנהליים הם בשפל המדרגה. עבור האנתרופולוג גרגורי בייטסון (1971), הרעיון של להגיע לתחתית של התחתית (rock-bottom) הוא רגע של התפכחות. הוא הרגע שבו חוסר השליטה של אדם על חייו נגלה בצורתו האכזרית ביותר. בתוך מערך השבי הישראלי, אלו שבבור תחתיות, בעולם המוות של המעצר המנהלי, מתפכחים למציאות של היעדר השליטה בצורה המרה ביותר.

בייטסון טוען שרגע ההתפכחות שבתחתית התהום הוא גם רגע של שינוי. של שחרור. השינוי מגיע בצורה של לקיחת שליטה מחדש. עבור עצירים מנהליים פלסטינים שובתי רעב, הגוף הוא זה שמוחזק בשבי, אך הגוף הוא גם המפתח לשחרור. הסירוב למזון הוא האקט היחיד שנותר. ברגע זה מחזיר לעצמו שובת הרעב את השליטה, ראשית על גופו הפיזי, ואז כסובייקט פוליטי. לכן, בעוד שמבחינה רפואית אל-אח'רס תלוי בין חיים ומוות, מבחינה פוליטית הוא מראה סימני חיים חזקים בהרבה מאשר לפני 90 יום.

הממסד הפוליטי והבטחוני הישראלי נחרד מהפעולה הנואשת הזו של התנגדות פלסטינית. שביתת רעב היא כנראה הרגע היחיד בחייו של פלסטיני, שהרשויות הישראליות משקיעות מאמץ כל כך רב להשאירו בחיים. ב-2015 השר לביטחון פנים גלעד ארדן אמר: "האסירים הביטחוניים מעוניינים להפוך את שביתת הרעב לפיגוע התאבדות מסוג חדש באמצעותו יאיימו על מדינת ישראל. לא ניתן לאיש לאיים עלינו ולא נאפשר לאסירים למות בבתי הכלא שלנו".

ההשוואה בין שביתת רעב לפיגוע התאבדות היא מופרכת ונבזית, אך תרשו לי לקחת את המניפולציה של השר צעד אחד קדימה.

עבור מבמבה, גופו של המתאבד הופך לנשק. התנגדות והרס עצמי הופכים לאחד. המפגש של השהיד עם המוות הוא שחרור: "הגוף השבוי הופך למתכת שתפקידה להביא לחיי נצח באמצעות הקרבה. הגוף מכפיל את עצמו ובמותו בורח מהשבי והכיבוש באופן ארצי ומטאפורי". שביתת רעב, ממש כמו פעולת ההתאבדות, היא השימוש בגוף כבנשק. רק שבתהליך ההדרגתי והאיטי של הגסיסה, שובת הרעב מסמן שהוא בדרכו להתגבר על היותו בן-תמותה. זה מפגש הדרגתי לא אלים עם האפשרות של מוות. שובת הרעב הוא שהיד בהתהוות.

וכשחסר התקווה ששבוי בבור תחתיות לוקח שליטה על גופו ומתעלה על מגבלות גופניות, רעב, וחומות הכלא, גם הגוף הקולקטיבי מתמלא תקווה. באופרה "אלף הישנים" כששביתת הרעב מתמשכת, ש' מהשב"כ מזהיר את ראש הממשלה: "הריק במעיהם מעמיק. נחושים לחפור במעיהם לכל עמם פיר חירות".

אולי לכך מתכוון אדם רעב על סף מוות כשמוסר ממיטת חוליו בבית החולים קפלן "אני ממליץ לעמי להגן על המולדת".

ד"ר גיא שלו הוא אנתרופולוג בתכנית עמיתי בובר באוניברסיטה העברית. המאמר פורסם לראשונה באתר "בחברת האדם: אנתרופולוגיה בישראל ובעולם"