נתניהו נכשל, הימין מרוויח: מה קורה כשבשמאל יש ואקום

לפי הסקר האחרון בערוץ 12, גוש הימין חרדים עומד על 65 מנדטים ואילו גוש השמאל-ערבים על 48. בערוץ 13, לגוש הימין יש 66, ולגוש השמאל-ערבים 46. אם מוסיפים את ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן לגוש הימין (מבחינה מדינית זה ודאי מוצדק), הגוש הזה מגיע למספרים שלא היו כאן מעולם. פחד אלוהים, או ליתר דיוק פחד שמאלנים או פחד חילונים.

אבל עצם החלוקה הזו לגוש ימין-חרדים מול גוש שמאל-ערבים היא מופרכת בהקשר הפוליטי הנוכחי. יש רק שאלה אחת שעומדת עכשיו לנגד עיניהם של הישראלים שעונים לסקרים, והיא אפילו לא "רק לא ביבי" או "רק ביבי". השאלה היא האם האופן שבו הממשלה – או למעשה ראש הממשלה, כי אין באמת ממשלה – מתמודדת עם המשבר הבריאותי והכלכלי של הקורונה הוא "הצלחה אדירה", כפי אומר בנימין נתניהו, או שהוא כישלון נחרץ.

אם מסדרים את העמודות באופן הזה, עמודת "הצלחה אדירה" מול עמודת "כישלון נחרץ", הסקרים נותנים תוצאה חד משמעית. כ-80 מנדטים – נפתלי בנט, יש עתיד, כחול לבן, ליברמן, מרצ והרשימה המשותפת – בעד "כישלון נחרץ", קצת יותר מ-30 מנדטים – ליכוד וש"ס – בעד "הצלחה אדירה".

אפילו החלוקה הזו נותנת הקלות לגוש של נתניהו, שכן הרחוב החרדי אשכנזי איבד בו אמון, וגם חלק ממצביעי הליכוד חושבים שמדובר בכישלון, אם נשפוט לפי ההצלחה המסתמנת למפלגה בראשות יפעת שאשא-ביטון, המציבה קו של התנגדות חד משמעית לנתניהו ולמדיניותו.

החלוקה הזו – 80 מנדטים לגוש "כישלון נחרץ" ו-35 מנדטים לגוש "הצלחה אדירה" – חופפת פחות או יותר את שיעור אלה שחושבים שנתניהו נכשל בניהול הכלכלה בזמן הקורונה: 63% לפי ערוץ 12.

הנסיקה של נפתלי בנט נובעת בעיקר מהאפקט הזה. רק לפני שנה וחצי, המפלגה שהוא הקים על יסוד העיקרון של תנו לי להיכנס בחמאס ולאיילת שקד להיכנס בבג"ץ, לא עברה את אחוז החסימה.

ישראל היא חברה ימנית, אין ספק, אבל האם ב-18 החודשים שעברו מאז השתכנעו עוד 20 מנדטים, כ-700 אלף איש, בעקרונות האלה? לא נראה סביר. מה עוד שבתקופה הזו בדיוק קרס ללא שום התנגדות עמוד התווך המרכזי של האידיאולוגיה המדינית הבנטית – הריבונות/סיפוח.

לא הסיפוח, לא חיסול בית המשפט העליון, ובוודאי שלא "ערכי המשפחה" נוסח בצלאל סמוטריץ', מביאים מאות אלפי ישראלים למחנה של בנט, אלא הסיסמה שלו: לא כלכלה, לא קורונה, לא מעניין.

צריך לקחת את הסקרים האלה בעירבון מוגבל. שיעור הנסקרים שלא ענו הוא גבוה מאוד; אין מועד לבחירות ולכן אף מפלגה לא התחילה בקמפיין של ממש; עוד לא ברור מי יהיו השחקנים במגרש; וגם לזהות הנשיא בוושינגטון עשויה להיות השפעה על הבחירות, שייערכו לכל המוקדם במרץ. ניצחון של דונלד טראמפ יפיח רוח חדשה במפרשי הימין, הפסד שלו עשוי לצנן את ההתלהבות להצביע לנתניהו או לבנט.

ויחד עם כל ההסתייגויות, קשה להתחמק מהאירוניה שחוסר האמון העמוק בנתניהו וההפגנות הנרחבות נגדו מביאים דווקא לעלייה לתמיכה במנהיג ימין אחר. בנט אמנם פוזל חזק למרכז, לא מתבטא כמעט בכלל בעניינים מדיניים, משקיט את הביקורת שלו נגד בג"ץ ואפילו מפלרטט עם תמיכה בזכויות להט"בים, אבל אין ספק: הוא היה ונשאר איש ימין מובהק.

בנט נהנה מרוח גבית מהתקשורת הממוסדת. על התמיכה של "ידיעות אחרונות" בו דובר גם בשיחות שהוקלטו בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. עמית סגל, האיש החזק בערוץ 12, לא מסתיר את תמיכתו בו.

אפשר רק לנחש מדוע התקשורת הממוסדת התמכרה לבנט: במצב שבו נתניהו מהלך אימים על התקשורת ומציג אותה כשמאלנית ותומכת ב"מפיצי מחלות", נוח לה לקדם ביקורת על נתניהו שבאה מאיש ימין.

העובדה שבנט תוקף את נתניהו רק על התנהלותו בענייני הקורונה ולא על השחיתות שלו או על העמדות המדיניות שלו עוזרת להציג אותה כ"ביקורתית עניינית", בניגוד לביקורת שבאה מכיוונם של יאיר לפיד או אביגדור ליברמן. וכמובן, התקשורת הממוסדת יוצאת מתוך הנחה – לא מופרכת כמובן – שהציבור בישראל הוא ימני, ולכן מה שבא מהימין הוא פחות מרגיז ומעורר התנגדות.

סיבה נוספת להצלחה של בנט נעוצה בכיוון שתפסה מחאת בלפור. ייתכן שדווקא ההצלחה שלה להתרחב והעובדה שהיא הולכת ומחריפה מצד אחד, וההצלחה של נתניהו ואנשיו (בראש ובראשונה בנו יאיר) לצייר אותה כ"אנרכיסטית" מצד שני, מביאות אנשי מרכז, שרוצים לראות את נתניהו הולך הביתה, לתמוך בבנט – הנתפס כ"ממלכתי" יותר ופחות מאיים ממחאת בלפור שהולכת ונעשית רדיקלית.

קולה של המשותפת לא נשמע

אבל יותר מכל, העלייה של בנט חשפה את מה שברור כבר הרבה זמן, ונעשה מובהק מאז העריקה של בני גנץ לזרועותיו של נתניהו: הוואקום הפוליטי המוחלט בכל המחנה שנמצא משמאל לימין.

לא מספיק תשומת לב הופנתה לכך שהמפלגה המרכזית של המרכז-שמאל, מפלגת העבודה, פשוט התאיידה. עם כל המגרעות שלה, והן היו רבות מאוד, מפלגת העבודה היתה כוח ארגוני, עם פעילים ומוסדות נבחרים, שהיתה יכולה לשמש כתובת לקלוט את המתאכזבים מנתניהו. הכתובת הזה לא קיימת יותר.

כחול לבן היא פיקציה פוליטית, נטולת כל שלד ארגוני או דמוקרטי, קובץ של נשים וגברים נטולי מכנה משותף ברור. בראשה עומד אדם שגם אם יש לו עקרונות, הוא עדיין לא חשף אותם לציבור אחרי כמעט שנתיים בשדה הפוליטי. העובדה שהיא יושבת בממשלה מאיינת בכל מקרה את הסיכוי שלה לשמש כלי קיבול לחוסר שביעות הרצון מנתניהו.

ליש עתיד יש מנגנון פוליטי ועבודת שטח, אבל היא בסופו של דבר מפלגה של איש אחד, יאיר לפיד. כוח המשיכה הציבורי שלה תלוי אך ורק בכוח המשיכה של לפיד, והכוח הזה מוגבל. האופן שבו הצליח לפיד למסמס את התביעה הפוליטית הכי בסיסית – לקיים בחירות דמוקרטיות פנימיות לראשות המפלגה – מוכיח שלא מדובר במפלגה במלוא מובן המלה, אלא בתאגיד לצורכי בחירות.

רון חולדאי, בין אם יצטרף לאחת המפלגות הקיימות במרכז או יקים רשימה חדשה, בוודאי לא יוכל למלא את החלל הדמוקרטי הזה. מרצ היא בהחלט מפלגה עם שורשים ואידיאולוגיה, אבל מסיבות שונות היא לא מצליחה להתרחב מעבר למעגל מצומצם למדי. אין לה אפשרות אמיתית לספק לציבור את מה שבנט מספק.

הגוף הפוליטי היחיד משמאל לימין שיכול היה למלא את החלל הזה היא הרשימה המשותפת. יש לה בסיס ציבורי רחב, היא מורכבת ממפלגות "אמיתיות" עם קשר ממשי לבוחרים, והיא מחויבת לערכים של שמאל כמו צדק חברתי ודמוקרטיה, ולו רק מהסיבה שהיא מייצגת מיעוט לאומי מקופח ומופלה.

מייד אחרי הבחירות האחרונות, היה נדמה שהרשימה המשותפת מבינה שהיא הפכה ל"אחות הגדולה" של השמאל בישראל, ולכן עליה לקחת אחריות עליו. העובדה שהיא קיבלה כחצי מנדט מבוחרים יהודים מצד אחד והתמיכה הרחבה בקרב מצביעי המרכז-שמאל היהודי בהקמת ממשלה שתישען על קולותיה של המשותפת או אפילו בממשלה שהמשותפת תשב בה – בוודאי סייעו לחזק את התחושה הזו.

אבל זה לא קיים. המשותפת לא משחקת תפקיד ציבורי של ממש, בשעה של משבר כלכלי ובריאותי שלא נראה כמוהו בישראל עשרות שנים. ברשימה המשותפת יש אנשים המסוגלים להוציא תחת ידיהם מסמכים יותר רציניים מספר העצות בשקל שכתב בנט לגבי הדרך "לנצח את הקורונה", ובכל זאת קולם לא נשמע.

לאור הוואקום שתיארתי קודם, היתה – ואולי עדיין יש – הזדמנות שהמשותפת היא שתשמיע את הקול השמאלי הברור בכל השאלות הנוגעות לטיפול הכלכלי השערורייתי של הממשלה במשבר. זה לא קרה.

סביר מאוד שגם אם יו"ר המשותפת, איימן עודה, ואחרים היו מנסים להשמיע את הקול הזה – התקשורת הישראלית המוטה ימינה, מעלימה באופן קבוע את הקול הפלסטיני (כפי שהראה כאן עידן רינג בעניין ההתנגדות להסכם עם האמירויות) ונוטה לראיין אישי ציבור ערבים כאילו הם נתונים בחקירת שב"כ – לא היתה נותנת להם מקום ראוי. ביקורת של עודה היתה נתפסת כ"פוליטית", בעוד שהביקורת של בנט נתפסת כ"עניינית".

אבל סביר מאוד שקרה עוד משהו. העובדה שהמשותפת המליצה פעמיים על בני גנץ לראשות הממשלה, וברגע האמת הוא השאיר לה אבק ורץ לזרועותיו של נתניהו, יצרה אכזבה עמוקה ותחושה של נבגדות בציבור הפלסטיני-ערבי. שיח ה"השפעה" על החברה הישראלית, שעודה היה ונשאר אחד המייצגים הבולטים שלו, ספג מכה קשה.

במצב הזה, קשה היה למנהיגים במשותפת לנסות לקחת אחריות על המשבר הכלכלי והבריאותי. בציבור שלהם זה היה נתפס כצעד לקראת "ישראליזציה", רגע אחרי שהמערכת הפוליטית הישראלית שוב דחתה אותם, בפעם המי יודע כמה.

המשבר הזה חשף שוב את הצורך החיוני ביצירת שפה משותפת ותודעת מאבק משותף לשמאל היהודי והערבי. עם כל הדיבורים על "שותפות יהודית-ערבית", אנחנו עדיין רחוקים משם.

כך או כך, התוצאה של הוואקום הפוליטי הזה בשמאל-מרכז היא שלפחות בינתיים, המרוויח הגדול מעלייתו של מחנה "הכישלון הנחרץ" הוא בנט. וכך, דווקא כישלונו המחפיר של נתניהו ואובדן האמון הציבורי בו עלולים להביא לחיזוקו של מחנה הכיבוש והסיפוח. האירוניה הזו תהיה על חשבוננו.