newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"המחאה היא הזדמנות להחזיר את הכיבוש לסדר היום, מלמטה, מהרחוב"

פעילי הגוש נגד הכיבוש נוכחים בבלפור מאז תחילת המחאה ונתקלים בהבנה ואף אהדה. אף שרבים אומרים להם ש"זה לא המקום והזמן", הם מרגישים שנוצרה הזדמנות לדבר עם המיינסטרים ולהתחבר לקהלים חדשים. "יש התעוררות פוליטית כללית, המחאה עשתה רדיקליזציה"

מאת:

בסוף יולי, זמן קצר לאחר תחילת המחאה בבלפור, פעילים נגד הכיבוש התחילו להתארגן ב"גוש" עם מסרים נגד הכיבוש, הגזענות והאלימות המשטרתית. רבים מהמפגינים קיבלו אותם בהבנה, ואף באהדה.

שלושה חודשים אחרי פרוץ המחאה, הגוש הזה גדל, התחיל לפעול גם בהפגנות בתל אביב ואף מארגן פעולות משלו. כעת, עם אנרגיות מחודשות ופעילות ברשתות החברתיות, הם מקווים להחזיר את הכיבוש ללב השיח הציבורי.

״הבלוק נגד הכיבוש״ במחאה מול הכנסת(צילום: אורן זיו)

הגוש נגד הכיבוש במחאה מול הכנסת (צילום: אורן זיו)

בשבוע שעבר, פעילים מהגוש קיימו מיצג מחאה בכיכר רבין עם שלט ענק שעליו כתוב "דמוקרטיה או כיבוש". הם שלחו את הצילום והזמנה להצטרף אליהם בהפגנה הקרובה באחת מקבוצת הווטסאפ ההמוניות של המחאה. התגובות לא איחרו להגיע.

"לא לעניין, לא במקום, לא!!!!. המאבק הוא לסיום שלטון נתניהו, ואג'נדות אחרות, נכונות ככל שיהיו, פוגעות בו והופכות אותו לסקטוריאלי ופגיע. מיקוד, מיקוד, מיקוד…" כתב אחד החברים בקבוצה. "יש מיליון בעיות, צריך להתמקד בלהעיף את השלטון המושחת", הוסיף אחר. "לא לעניין, כך לא מנהלים מאבק, כך מפרקים אותו…חבל. אנחנו מאד קרובים לראות סדקים בליכוד. דיון על כיבוש הורג לנו את הסיכוי הקטן הזה!" אמר פעיל שלישי.

סהר ורדי, פעילה ירושלמית ואחת החברות בגוש, כתבה בקבוצה: "כבר הרבה זמן שמעלים עוד נושאים…הכיבוש ואלימות שלטונית מערכתית זה עוד נושא כזה שחלק מהמחאה כן רוצה להעלות גם אותו (כולל אותי). אנשים שונים מעלים את הנושאים הרחבים יותר, שלדעתם מאפשרים בכלל את הסיטואציה המופרכת של שלטון כל כך מושחת שעושה מה שבא לו".

ורדי טוענת שלא רק שהעיסוק בכיבוש לא מרחיק אנשים מלהצטרף למחאה, אלא שההימנעות מעיסוק בנושאים רחבים יותר היא זו שמדירה קהלים חדשים.

לדבריה, "מבחינתם הבעיות האמיתיות במדינה הזאת הן הרבה יותר עמוקות מביבי או לא ביבי, וזה שהמחאה מתרכזת רק בשחיתות של ביבי אומר שהיא מתעלמת מהאלימות שמופעלת כלפיהם כבר שנים. אנחנו שומעים את זה מפעילים אתיופים, מזרחים, ערבים. אפשר לומר כל הזמן שלדבר על דמוקרטיה במובן העמוק יותר מרחיק אנשים, אבל גם לא לעשות את זה מרחיק אנשים".

״דמוקרטיה או כיבוש״ בכיכר רבין (צילום קובי וולף)

"דמוקרטיה או כיבוש" בכיכר רבין (צילום: קובי וולף)

חניתה הנדלמן, המשתתפת בהפגנות מאז החלו, הוסיפה בדיון: "מסכימה שהפוקוס כרגע הוא נתניהו, וכך זה יישאר עד הפלתו. אך בד בבד עלינו להרחיב את השיח הציבורי המודר אך האקוטי ביותר להמשך קיומנו המוסרי. עם כובש אינו יכול להיות מוסרי, וכל המשך קיומו יהיה בצל אי מוסריותו".

פעיל נוסף ניסה לסיים את הדיון, ואמר כי "כשבונים בית מתחילים מהיסודות ולא מהגג. כשהיסודות רקובים, אין בית בכלל, אז בואו נתחיל מניקוי היסודות, ואחר כך, אם נצליח, נבנה קירות ונשים גג". אך מבחינת ורדי ויתר פעילי הגוש, הגזענות, הכיבוש והאלימות הם "היסודות שעליהם השחיתות יושבת, ולא להפך".

הדיון הזה מסכם את החוויות והפעילות של מפגינים נגד הכיבוש בחודשים האחרונים, ו-ורדי מספרת ל"שיחה מקומית" כי "היו לי לא מעט שיחות כאלה בהפגנות. אנחנו רוצות שותפות עם האנשים שלא באים בגלל המסרים הצרים".

בשבועיים האחרונים הגוש הגביר את פעילותו, כאשר ביום חמישי צעדו יותר מ-100 פעילים מכיכר המושבות והצטרפו לצעדת המחאה הכללית שיצאה מהבימה. באותו שבוע חלקם השתתף במסיק. ובשבת, כשהמפגינים חזרו לבלפור, הם הגיעו למקום בבלוק גדול. גם בסוף השבוע הנוכחי חברי הגוש מתכננים לצעוד בתל אביב ובירושלים.

"יש פה בחירה אסטרטגית להפגין בבלפור, כי אנחנו רוצות שהמידע הזה יגיע ליותר אנשים", אומרת כוכב שחר, בת 22 שמשתתפת בפעילות הגוש. "המטרה היא להסביר לאנשים למה השחיתות והכיבוש קשורים, למה אי אפשר להילחם על דמוקרטיה רק ליהודים, ואי אפשר להילחם על זכויות כשאנחנו שוללים זכויות אדם באותו הזמן".

לדברי שחר, הסיבה שהגוש הגביר את פעילותו בזמן האחרון היא "שהיתה תחושה שהנושא של הכיבוש זז הצדה. גם אנחנו רוצות להפיל את השלטון של נתניהו, אבל יש דרך לעשות את זה".

"כבר לא שואלים מה הקשר"

"דמוקרטיה לכולם בין הירדן ועד לים" ו"אין כזה דבר דמוקרטיה עם כיבוש" הן הסיסמאות שנשמעו בתל אביב ובירושלים בסוף השבוע האחרון, כשמאות הצטרפו לגוש. בבלפור החזיקו המפגינות שלט גדול שעליו נכתב "כיבוש צבאי ואלימות משטרתית הם השפה של מדינה גזענית".

חברים רבים בגוש מספרים שהמסרים שלהם מתקבלים בהבנה יחסית ואף באהדה, אף שלא פעם, כאמור, טוענים נגדים כי "זה לא המקום או הזמן", או שיש להתאחד תחת המסר הבסיסי נגד נתניהו כדי "לא להפריע למחאה".

"כבר כמעט לא שואלים מה הקשר, כפי שהיה בהתחלה", מעידה שחר. "אנשים באים ואומרים 'שקודם כל הכל יסתדר, ואז נוכל להתפנות לדברים אחרים'. אבל אי אפשר להפריד בין שחיתות לשלטון צבאי. מי שרוצה למגר את השחיתות לצמיתות חייב לטפל בכיבוש".

הפעולה בכיכר רבין, שזכתה לפירסום נרחב ברשתות החברתיות, גררה תגובות רבות. "אחרי המיצג בשבוע שעבר שמענו שאלות כמו 'למה דווקא עכשיו', וטענות שאנחנו 'גורמים נזק למחאה'", מספר ינאל ג'בארין, פעיל בן 23. "אבל אנחנו פועלים כל הזמן. פעילים אומרים עשרות שנים 'די לכיבוש'. אנחנו ננצל כל במה וכל הזדמנות לומר את זה".

הגוש נגד הכיבוש בצעדת מחאה בתל אביב בשבוע שעבר (צילום: אורן זיו)

הגוש נגד הכיבוש בצעדת מחאה בתל אביב בשבוע שעבר (צילום: אורן זיו)

ג'אברין מבקש להדגיש הוא חושב "שהצלחנו לדבר לכל המפגינים. בימין המאוכזב שהצביע לכחול לבן ומתכוון להצביע לנפתלי בנט לפי הסקרים אומרים לי 'אתה צריך להיות חכם ולא צודק'. אני אומר ההפך, קודם כל להיות צודקים, לדרוש דמוקרטיה ושלום לכולם".

"ההפסקה מבלפור נתנה הזדמנות לבחון את הכל מחדש", מספרת עמית בן חיים, פעילה בגוש בת 31. "היו לי הרבה סימני שאלה לגבי בלפור, אך מהפעולות שעשינו עד עכשיו אני מרגישה שאני לא עומדת לבד, יש הרבה אנשים שהמסר הכללי התחיל להיות להם צר מדי, ואולי הם לא שלמים אתו".

בן חיים מעידה כי אחת התגובות הנפוצות שהיא שומעת היא "קודם נטפל בשחיתות". לדבריה, "זה כמו לומר 'רק נסיים עם המלחמה ואחרי זה נדבר על שלום'. זה מעוות ביסוד.

"אני מרגישה שכאזרחית וכבת אדם יש לי אחריות להבין לאן המדינה הולכת, ושחלק בלתי נפרד ממנה זה מנטליות של דיכוי וכיבוש, גם במובן הרחב של דיכוי של מזרחים, אתיופים ופלסטינים. גם כשדיברנו על אלימות משטרתית אנשים אמרו שזה 'מרחיק'. אבל זה קשור לרמת הפריבילגיה של מי שטוען את זה".

מבחינת אריאל ברנשטיין, פעיל בגוש, מכיוון שהמחאה הנוכחית היא אירוע נדיר ויוצא דופן, לוקח זמן להבין כיצד לפעול בתוכה. "אתה לא רוצה להיות גורם שלישי, אלא לתרום למאבק שאתה מסכים אתו. אומרים לנו תתמקדו בנתניהו, זה מה שמאחד", הוא אומר. "אני לא מבטל את זה בקלות, יכול להיות שיש בזה משהו. אבל אם המחאה תהיה עם גבולות כל כך צרים, בלי הנושאים שהחברה צריכה לדעתנו לדבר עליהם, אתה לא רוצה להשקיע בזה עד כדי כך".

ברנשטיין מוסיף כי הוא ורבים מחברי הגוש היו במחאה מתחילתה. "הרבה מהמחאה היא בזכות אנשים שמזדהים אתנו. אי אפשר להגדיר אותנו כמיעוט תמהוני. זה הבסיס האידיאולוגי של האופוזיציה. היינו שם מההתחלה. אנחנו רוכבים על המחאה? אנחנו המנוע שלה, ולכן אנחנו לא צריכים לבקש רשות מאף אחד. זה לא היה קורה בלעדינו. אני וכל מי שאני מכיר מהגוש נעצר בהפגנות. זה לא המדד היחיד, אבל זה מעיד על משהו".

בתגובה לטענות שהמחאה נגד הכיבוש תרחיק מצטרפים פוטנציאליים, אומר ברנשטיין: "מי שרוצה למחות נגד ההתנהלות של הממשלה ניתנה לו כבר ההזדמנות והוא בחר לא לבוא. זה לא שמישהו יושב על הגדר ורואה שלט על הכיבוש ואז אומר שזה לא מתאים לו".

אופטימיות זהירה

אחד האירועים שכולם מסכימים שעזר לחבר אנשים חדשים למאבק בכיבוש הוא הרצח של איאד אלחלאק. הקריאות "צדק לאיאד" הפכו פופולריות בהפגנות, וגם מחוץ לגוש מפגינים לובשים חולצות עם דיוקנו.

"איאד חיבר אנשים כי הסיפור שלו מאוד טרגי. אין כאן עוררין על העובדה שהוא לא מה שהישראלים מכנים 'מחבל'", אומרת שחר. "צריך לזכור שעבור האוכלוסייה הפלסטינית הוא רק עוד אחד. כשאני מדברת על דליה סמודי, למשל, אני תוהה מי מכיר את השם. גם היא קורבן חף מפשע. זו אותה בעיה".

״הבלוק נגד הכיבוש״ במחאה בכיכר פריז (צילום: אורן זיו)

הגוש נגד הכיבוש במחאה בכיכר פריז (צילום: אורן זיו)

בהפגנות הקרובות מתכוננים בגוש להזכיר שם נוסף, שמו של שובת הרעב מאהר אלאח'רס שמוחזק בבית החולים קפלן. "אני חושבת שהמעט שהחברה הישראלית ושאקטיביסטיות יכולות לעשות זה להעלות מודעות לדברים. הידיים שלנו כבולות במדינה הפשיסטית הזאת, אבל לדבר וליצור שיח אפשר, וזאת המטרה", אומרת שחר.

בניגוד לפעילים מבוגרים יותר, שרבים מהם איבדו תקווה אחרי עשרות שנות פעילות מול הציבור הישראלי, החברים בגוש דווקא אופטימיים.

"יש לי רגעים אני מרגישה ששום דבר לא הולך להשתנות, אבל אני רוצה להאמין שההתארגנות עכשיו, עם השלטים והסיסמאות שכולם רואים ושומעים, תעשה משהו", אומרת שחר. "נעשתה עבודה מצויינת (של המדינה; א"ז) בלהשתיק נרטיב, לעשות הפרדה. מספר האנשים שיודעים מיהו מאהר אלאח'רס הוא קטן מאוד. לכן אנחנו מפגינות, כדי להבהיר לכולם שאי אפשר להתעלם מזה או להשאיר את זה לאחר כך".

"אני תמיד אופטימי, אומר ג'בארין. "אני תמיד מחפש שותפים חדשים, פגשתי מלא צעירים לפני ואחרי צבא בחודשים האחרונים, רובם משתכנעים מהסיפור שלי".

"גם ממקום של ייאוש, הקרקע פוריה כעת לשינוי תודעתי, לפתיחה של הלבבות", מוסיפה בן חיים. "זה בלפור במובן הרחב, שמעלה את הנושאים שבדרך כלל מושתקים. אני בגיל ביניים בין אקטיביסטים שהיו ותיקים לבין דור חדש של אנשים שמביא אנרגיות חדשות, תובנות וגם כלים אחרים בשביל בני 21, ביבי היה ראש ממשלה כל החיים שלהם. התסכול שלהם גדול מהתסכול שלי".

לדבריה, "שיח שמתנהל באופן נכון יכול לעורר מודעות. אני יכולה להעיד על עצמי. לדעת על הכיבוש היתה בחירה, למרות המקום שבו גדלתי, שם זה לא משהו שלומדים עליו. אני מאמינה שבעזרת שיח נכון גם אוזניים אטומות יסכימו להיפתח. זה הסיבה שאני משתתפת בגוש. אם כבר בלפור במתווה הנוכחי שלה, אז לפחות להשתמש בבמה שלה כדי לשנות תודעה או להציף סימני שאלה".

ברנשטיין מזהה בהפגנות פוטנציאל להתחבר לקהלים חדשים. "כשאתה תופס את האזרח הממוצע נלחם על דמוקרטיה בזמן שהוא ואני משליטים משטר צבאי, יש הזדמנות לדבר עם המיינסטרים, כי בדרך כלל הוא לא זועק על דמוקרטיה", הוא אומר.

"יותר קל לדבר עם המפגינים בבלפור, כי מי שמגיע לשם הוא בעיני עצמו ובעיני החברה יותר רדיקלי. קוראים להם שמאלנים, בוגדים, אנרכיסטים, כופים עליהם להיות רדיקליים, גם אם הם לא היו כאלה לפני שהצטרפו למחאה. מאותו רגע יש לך את האוזניים שלהם בתור שותפים שפחות נבהלים וממהרים לסמן אותך בתור משהו שונה".

למה הפלסטינים לא מצטרפים?

החברים בגוש מודעים היטב לעבודה שפלסטינים אזרחי ישראל כמעט לא מצטרפים למחאה, ומקווים לשנות את זה. "כל הזמן שואלים במחאה אבל למה החברה הערבית לא מצטרפת?" אומרת שחר. "אתם לא יכולים לצפות מהם להצטרף למאבק פנים-ישראלי, שלא מדברים בו על כיבוש או נושאים הקשורים לפלסטינים בישראל. אם רוצים שהם יתקרבו למחאה, צריך להראות להם שיש להם מקום בה".

שחר מספרת כי אחרי המיצג בכיכר רבין הם קיבלו פניות רבות, גם מפלסטינים שאמרו שסוף סוף הם ירגישו בנוח להגיע.

"אנשים לא מרגישים בנוח לסיים את ההפגנה בשירת התקווה או לראות אלפי דגלי ישראל", אומר ג'בארין. "הפלסטינים לא חיו כאן אף פעם בדמוקרטיה. היה משטר צבאי, אחר כך ההפקעות ביום האדמה, אוקטובר 2000 ועוד אירועים רבים. אני לא מצפה מאנשים להגיע להפגנה פרסונלית נגד ביבי. אנשים רוצים לשמוע מה הלאה, מה נעשה אחרי ביבי, האם נלך בדרך של שותפות ודמוקרטיה לכולם, או שהמצב ימשיך להיות כמו קודם".

הגוש נגד הכיבוש במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

הגוש נגד הכיבוש במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

לברנשטין יש גם מסר לאנשי שמאל שלא מצטרפים למחאה בבלפור: "יש הרגשה שבגלל שאמיר השכלים וראשי השב"כ נמצאים שם זה לא רדיקלי. אבל לא לקחת חלק ולומר שהנרטיב הפלסטיני לא שייך לשם זה הכי מנותק. אם אנחנו רוצים שהנושאים האלה יהיו שם, אנחנו צריכים להיות שם. אתה לא יכול לא לבוא ולא להיות חלק אבל להתלונן שאין שם קולות שהיית רוצה לשמוע".

"אחד הדברים שקרו כשהמחאה יצאה מבלפור לכמה זמן היה הרגשה שעוד פעם יש הזדמנות למצוא אנשים, כדי ליצר גוש יותר משמעותי, שלא יתבייש ולא יהסס להנכיח את הכיבוש – גם בבלפור וגם בפעולות במקומות אחרים", אומר אורי גבעתי, פעיל בגוש בן 29.

"מכיוון שיש התעוררות פוליטית כללית, אז אנשים רוצים לפעול בכל התחומים. המחאה עשתה רדיקליזציה. השלב הבא הוא שנביא את האנשים לשטחים. זה לא יהיה גוף רק במחאה, אבל כזה שנבנה דרך המחאה".

ורדי מסכמת: "זה לא שיותר אנשים בעד הכיבוש היום מאשר בעבר, פשוט אנשים הפסיקו לדבר על הנושא, וזו הזדמנות להחזיר אותו לסדר היום, מלמטה, מהרחוב".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf